וארא: האם הייתה אמת במעשי כישוף של החרטומים במצרים?

האם הייתה אמת במעשי כישוף של החרטומים במצרים?

 

 

על פי המסופר בפרשתנו, חרטומי פרעה השתדלו להראות כי גם הם מסוגלים לחולל מעשים נפלאים בדומה למשה ואהרן, כפי שכתוב:

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם[1]… כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם[2]… וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם[3]… וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם[4].

כך שחרטומי מצרים הצליחו לחקות את משה ואהרון במעשה התנינים, ובמכות הדם והצפרדע. רק במכת הכינים הם נכשלו כפי שנאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.  וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא"[5].

ונשאלת השאלה: איך הצליחו החרטומים לחולל את הדברים האלה? איזה כוח על-טבעי היה בידיהם שאיפשר להם לבצע לוּ באופן חלקי את מה שמשה ואהרון עשו בעזרת הקב"ה?

 

על פי הגמרא, אין כל פלא בדברים האלה, באשר החרטומים הפעילו את כוח הכישוף שבידיהם: "אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: בלטיהם – אלו מעשה שדים, בלהטיהם – אלו מעשה כשפים"[6]. החרטומים הפעילו את כוחות המאגיה ששלטו בהם. הרי התלמודים והמדרשים גדושים בסיפורים ובמעשיות שהאמונה בכוחות מאגיים עוברת בהם כחוט השני. ענייני כישוף  וניחוש בדברי חז"ל רבים הם וניתן למצוא סוגיות העוסקות במושגים כגון מזל או אסטרולוגיה, פתרון חלומות, זהירות מפני מזיקים למיניהם כגון שדים ורוחות, מעשי כשפים, לחשים ורפואות, דרכי האמורי וסימנים ועין הרע.[7] ברור בעליל כי חז"ל האמינו בכוחות אוקולטיים כפי שהיה מקובל בסביבה ובאזור הגיאוגרפי בהם חיו ופעלו. דוגמה מובהקת לכך יכולה לשמש האגדה הזאת:

ינאי איקלע לההוא אושפיזא. אמר להו: אשקין מיא. קריבו שתיתא [קמח טרוף במים]. חזא דקא מרחשן שפוותה [ראה ינאי האישה המביאה לו המשקה שהיו שפתיה נעות, הכיר שכשפנית היא]. שדא פורתא מיניה הוו עקרבי [שפך מן המשקה לארץ ונעשו עקרבים]… אמר להו: אנא שתאי מדידכו [לא גלה להם הדבר שהבין בדבר והראה עצמו כאילו שתה] אתון נמי שתו מדידי. אשקייה. הואי חמרא [האישה נעשית חמור]. רכבה [ינאי] וסליק לשוקא. אתא חברתה פשרה לה [ביטלה את הכשפים וחזרה לקדמותה]. חזייה דרכיב וקאי אאיתתא בשוקא.[8]

אין ספק כי המספרים האמינו באותנטיות המעשה, הרי הגיבור המרכזי הוא אדם מוכר – אמורא מן הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל.

שני חכמים נחלקו ביניהם בדבר כוחו של הכישוף, רבי יוחנן ורבי חנינא, ואלה דבריהם:

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה [רש"י: שעל מי שנגזר לחיות ממיתין]. "אין עוד מלבדו" (דברים ד לה), אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים [רש"י: אין בהן כח לפני גזרתו, שאין כח מלבדו]. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא [רש"י: לעשות לו מכשפות]. אמר לה: אי מסתייעת [רש"י: מילתיך, אם את מצלחת לעשות לי מכשפות, עשי] זילי עבידי, "אין עוד מלבדו" כתיב [רש"י: ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע, ואם תוכלי, מאתו יצא ואני מקבלן]. איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים? שמכחישין פמליא של מעלה! שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. [9]

לדעת רבי יוחנן יש בכוח הכישוף לגבור על גזרות האל, ואילו רבי חנינא סבור כי אין בהם כוח כזה, ואילו גזרות האל ואין בלתם קובעות את המתרחש. יחד עם זה גם רבי יוחנן סובר שהאל יתערב באופן פעיל כדי להציל צדיק ממעשה כישוף. לפי זה יוצא כי חז"ל רואים במכלול הכוחות האוקולטיים כוחות שבסופו של דבר כפופים לרצון האל כמו כל המערכות הטבעיות ובהן חוקי הטבע.

למרות זאת, הרמב"ם שולל מכל וכול את האמונה במאגיה מכל צורה שהיא:

דברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהם. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהם, שנאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג כג), ונאמר: "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'" (דברים יח יד). כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללם, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (שם יג). [10]

אם כן, איך הרמב"ם – ואלה ההולכים בעקבותיו – יפרש את ההישגים המרשימים של החרטומים?

 

השאלה כבר נידונה במדרש "לקח טוב", שמביע דעה נחרצת בנידון: ""ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם": בלחישותם, נראים כעושים ואינם עושים… וכאלה רבות בתלמוד שאמרו החכמים שהיו בימיהם, כי מעשה חרטומי מצרים הכול באחיזת עיניים היה"[11]. מדובר במדרש על התורה שחיבר רבי טוביהו בן רבי אליעזר, שחי בצפון יון בסוף המאה הי"א – תחילת המאה הי"ב. לפי דעה זו, אין כל אמת בכישופים המובאים על ידי חז"ל, וכך ניתן להסביר את מעשי החרטומים. ובעקבות דעה זו, מובא במדרש "שכל טוב": "ויעשו כן החרטומים בלטיהם: באחיזת עיניים"[12]. דעות אלו נכתבו לפני הרמב"ם, וכן פרשנים מודרניים יותר מבארים את הדברים. למשל המלבי"ם:

במה שלא אמר ויעשו גם הם כן, באר ההבדל בין מעשה אהרן ומעשיהם, שהם לא עשו תנינים בפעל רק עשו בלהטיהם, רצונו לומר בתחבולת אחיזת עיניים שעושה במהירות עד שמתעה את עין הרואה… רצונו לומר שהביאו עורות של תנינים מתים, והחרטומים היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום ופעל. "ויעשו" מוסב על החכמים והמכשפים שהם עשו את חרטומי מצרים שיהיו לתנינים על ידי שהתעטפו בעור תנין, ובעת שהשליכו המטות באו החרטומים המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עיניים נדמה להרואים שמן המטה נתהוה תנין, ובמדרש אמר מיד שלח והביא תינוקות מן האסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ויעשו גם הם חרטומי מצרים. מהו גם? אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן, רצונו לומר שתחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים באסכולי שלהם לזה לאחוז את העיניים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המטה ולרוץ כתנין חי עד שיתעה עין הרואה, ותינוקות אלה קרא בשם חרטומים שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם, ומפרש שעשו כן בלהטיהם היינו באחיזת עיניים כלהט המבריק ומחשיך את העין.[13]

ובעניין הפיכת המים לדם: "החרטומים הפכו לדם מים המלוחים, וזה עשו רק בלהטיהם רצונו לומר בתחבולת אחיזת עיניים".[14]

ושמואל דוד לוצאטו:

קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע על ידי כשפים, ורבי אברהם אבן עזרא כתב שלא היה אלא אחיזת עיניים, וכן דעת מיכאעליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות ועל ידי השלכתם ארצה ניעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת.

 

ולסיכום: כנגד הפרשנות השוללת כל יסוד אמתי למעשי החרטומים במצרים, ניתן לטעון שהביאורים לפיהם מעשי החרטומים לא יצאו מגדר הטבע אינם משכנעים ואף נראים במקרים מסוימים הזויים ממש. והשאלה העיקרית היא: מה כאן פשוטו של מקרא? למעשה, הכול תלוי בהבנת המונח העמום "בלטיהם" או "בלהטיהם". לפי עמוס חכם:

בלהטיהם, בלחשיהם, "לחש" הוא דבור של קסם הנאמר בלחישה = בלאט, השווה "ודבר לאט עמך" (איוב טו יא) והאל"ף נתחלפה בה"א. פירוש אחר: "בלהטיהם" = במעשי תנועות מהירות הנראות לעיני המסתכל בהם כברקים לוהטים. השווה: "להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד), והתנועות האלה מוחזקות כמעשי קסם, המסוגלים לחולל נפלאות, והמכחישים את אמתות מלאכת הכישוף אומרים שהתנועות האלה מטעות את העין הרואה וגורמות לו לראות דברים שאינם במציאות.[15]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] שמות ז יא-יב.

[2] שמות ז יז.

[3] שמות ז כב.

[4] שמות ח ג.

[5] שמות ח יד-ט.

[6] בבלי סנהדרין סז ע"ב.

[7] ראה פירוט בספר האגדה, חלק ששי פרק ב: ענייני נחוש ורפואות, ע' תרכ-תרלד.

[8] בבלי סנהדרין סז ע"ב.

[9] בבלי סנהדרין סז ע"ב. ראו גם אפרים אלימלך אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים 1975, עמ' 82.

[10] הלכות עבודה זרה יא טז. בפירוש המשניות (עבודה זרה ד ז) הרמב"ם יוצא נגד האוקולטיזם בסגנון ובתוקף הדומים לדבריו הנ"ל.

[11] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ז כב.

[12] שכל טוב (בובר) שמות ח ג. מדרש זה חובר על ידי רבי מנחם ב"ר שלמה, שחי באיטליה סביב ראשית המאה הי"ב, והוא מבוסס הרבה על מדרש לקח טוב.

[13] מלבי"ם שמות ז יא.

[14] מלבי"ם שמות ז כב.

[15] פירוש דעת מקרא.

התגובות סגורות