ויענו בני יעקב את שכם במרמה

אחרי ששכם חטף את דינה ועינה אותה, הוא מבקש מאביה ואחיה לשאת אותה לאישה. להלן תגובת האחים:

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ (בראשית  לד יג-יז).

ובהמשך, שמעון ולוי מנצלים את חולשת תושבי שכם כדי להשמיד אותם ולשחרר את אחותם.

מדוע בני יעקב הם שתופסים את הפיקוד, ולא יעקב עצמו? כך מבאר את העניין המדרש:

למה קפצו לדבר לפני אביהם? שהיו יודעים בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר.[1]

וכן הרד"ק: "אבל הוא לא דבר במרמה, אף על פי שחטא לו, לא דבר מרמה בשפתיו והניח הדבר לבניו, והם ענו להם במרמה".

יעקב לפני מותו שלל את יוזמה זו של שמעון ולוי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. אם כן נשאלת השאלה: מה בדיוק התכוונו אחי דינה כאשר דרשו מתושבי שכם להימול, מה הייתה תכניתם שכנראה יעקב אביהם הסכים אתה?

לפי הרמב"ן:

המרמה הייתה באמרם להימול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נימולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים וייקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.[2]

אחי דינה – בהסכמת אביהם – הציבו לחמור כתנאי לנישואיו של שכם עם דינה שכל תושבי שכם יימולו, כאשר הם היו משוכנעים שלעולם לא יסכימו לדרישה כזאת. ואז, תהיה להם עילה טובה לבטל את העסקה ולקבל את אחותם בחזרה. ובמקרה הלא סביר שבכל זאת יסכימו לתנאי הזה, הם התכוונו לנצל את חולשתם כדי לקחת בכוח את דינה, כל זה בלי לפגוע באף אחד מתושבי שכם. מדובר אמנם בתרמית, אבל אין להאשימם על כך, באשר כל האשמה הייתה של שכם, כפי שרש"י מבאר: "הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם".

והנה, שמעון ולוי עשו מעשה שלא היה מתוכנן כלל על ידי אחיהם: הם השמידו את כל תושבי העיר שכם, דבר שעורר את כעסו של יעקב. שד"ל מוכיח כי אחי דינה לא התכוונו כלל לבצע את מה שעשו שמעון ולוי:

שתהיה כוונתם מתחלה להרגם לא יתכן, שאם כן לא היה יעקב בשעת מותו מקלל אפם של שמעון ולוי לבדם, ועוד אם היו כלם בעצה אחת איך היה ששאר האחים לא הלכו עמהם, כי סוף סוף לא היה המעשה בלי סכנה, כי הנשים היו יכולות להתקומם על שני בני אדם ההורגים את בעליהם ואת בניהם ואת אבותיהם ואת אחיהם.

לכאורה, אין כל צדק ביוזמה זו, המשמידה אנשים חפים מפשע. אולם מתברר שלפי הרמב"ם, תושבי שכם היו חייבים מיתה. כך הוא פוסק בעניין מצוות בני נח:

כיצד מצווים הם על הדינים? חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.[3]  

אולם אין הרמב"ן מקבל טענה זו:

אין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם. ועל דעתי הדינים שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם… שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינם נהרגים, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתם (בבלי סנהדרין נז ע"א), ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו.

לדעת הרמב"ן:

  • אם אמנם הייתה מצווה להרוג את בני שכם, יעקב היה הראשון לקיים אותה.
  • הוא לא היה נוזף בשמעון ולוי על מה שעשו.
  • להלכה, בני נח חייבים מיתה רק על הפרת איסור, ולא על אי-קיום מצוות עשה.

מצד שני, הרמב"ן מוצא סיבה מצוינת לחייב אותם מיתה: הם כן עברו על איסורי עבודה זרה וגילוי עריות:

מה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושים כל תועבות ה' היו… אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

ולכן הרמב"ן שולל מכל וכול את מה שעשו שמעון ולוי:

בני יעקב… רצו להינקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב… ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל.

גם משך חכמה – בצורה למדנית – מוצא סיבה לחייב אותם דין מוות:

אפשר כי בן נח נצטווה שלא לחבול בעצמו, וכתוב "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט ה). אך אם כיוונו לשם שמים, הלא נתגיירו. אך המה לא נתכוונו לגירות, רק לקחת נשיהם ומקניהם, וחבלו בעצמם שלא כדין.

אולם לא נראה שלזה התכוונו שמעון ולוי. וכאמור, יעקב אבינו שלל את המעשה.

על פי הכתוב, יעקב חשש מאוד שתושבי ארץ ישראל הכנענים יתנפלו על משפחתו כדי לנקום את הטבח שבניו עשו בשכם. למעשה, כלום לא קרה, כפי שמעיד הפסוק: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (לה ה). אלא שישנו פסוק אחר, שלכאורה סותר את הפסוק הראשון. כאשר יעקב מצווה את יוסף לקבור אותו בארץ ישראל, הוא מוסיף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מח כב). מתי יעקב נלחם נגד אמוריים? בכל תולדות יעקב בספר בראשית אין כל אזכור למלחמה שהוא ניהל. לכן חז"ל מוציאים את הפסוק מפשוטו ומסבירים שהכוונה לתפילה שהתפלל יעקב לה' וביקש להינצל מנקמת תושבי הארץ אחרי הטבח בשכם. כך מובא בגמרא: "בחרבי ובקשתי. וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים מד ז), אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה".[4] וספורנו בעקבות חז"ל: "בחרבי ובקשתי: בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים". וכך מבאר התורה תמימה:

מה שראו חז"ל בכלל להוציא המלות "בחרבי ובקשתי" מפשטם, נראה לבד קושית חז"ל בעצמם וכי בחרבו לקח וכו', עוד זאת, כי לא מצינו בכל מאורעותיו ותולדות ימיו של יעקב שעשה מלחמות לכבוש ארצות, ואם כן היה, לא הוית משתמיט התורה לספר כמו באברהם.[5]

פרשנים אחרים מייחסים – גם בניגוד לפשוטו של מקרא – את מעשה זה לדור כובשי הארץ בזמן יהושע. כך כותב הרשב"ם:

באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך, שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בארץ אשר אני ובניי עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי במלחמת יהושע… זכותו של יעקב גרם להם.[6]

וכן הרמב"ן:

וטעם בחרבי ובקשתי, כי הארץ לא תיכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" (יהושע יא יט-כ). וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהלים מד ד), וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב.[7]

וכן הרד"ק:

אשר לקחתי, כמו אשר אקח, כי כן מנהג הלשון לאמר עבר במקום עתיד במקומות רבים, ובדברי הנבואה ברוב. ובאמרו לקחתי, רצונו לומר שילקחו בני, וכן בחרבי ובקשתי, בחרב בני ובקשתם.[8]

אלא שלפי מסורת אחרת, יעקב כן נלחם בכנענים. כך כותב רש"י בעקבות המדרש: "בחרבי ובקשתי: כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן".[9] וכן מובא בפסיקתא זוטרתא:

בשעה שלקחו שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, אמר יעקב אבינו: היאך אני מניח את בני ליפול בידי עובדי כוכבים? מיד נטל חרבו וקשתו והרג בשכם יותר משמעון ולוי.[10]

והנה, ב"ספר הישר"[11] מסופר באריכות על מלחמות יעקב ובניו נגד העמים שבאו לנקום את הטבח בשכם.

ולסיכום: מהמסופר משתמע בסבירות גבוהה שיעקב ובניו – חוץ משמעון ולוי – לא התכוונו לטבוח את כל תושבי שכם, אלא רק לשחרר את אחותם ממי שחטף ועינה אותה. לכאורה, אחרי הטבח, לא הייתה פעולת תגמול מצד האוכלוסייה הכנענית. יחד עם זה, יעקב אבינו בסוף חייו רומז למאבקים מזויינים שהוא ניהל, מאבקים שאינם מוזכרים במקרא, ולכן ולא ברור על מה בדיוק התכוון.

 

[1] שכל טוב (בובר) בראשית לד יג.

[2] פירוש רמב"ן על התורה בראשית לד יג.

[3] הלכות מלכים ט יד.

[4] בבלי בבא בתרא קכג ע"א.

[5] תורה תמימה הערות בראשית מח הערה יח.

[6] רשב"ם בראשית מח כב.

[7] רמב"ן מח כב.

[8] רד"ק מח כב.

[9] רש"י מח כב, על פי המדרש (ראו שכל טוב (בובר) על אתר).

[10] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) מח כב.

[11] "ספר הישר", או  ספר "מלחמות בני יעקב", הוא חיבור שלא נודע מי חיברו. ייתכן שנכתב בימי הביניים וייתכן שנכתב בעת העתיקה. הספר סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת האבות ועד תקופת השופטים. הוא נדפס לראשונה בוונציה בשנת 1625 על ידי ר' יוסף בן שמואל הקטן.

התגובות סגורות