וירא: האף תספה צדיק עם רשע

הרשעים אובדים, אבל הצדיקים ניצולים

בשיחה שהתקיימה בין הקב"ה ואברהם אבינו לפני מהפכת סדום ועמורה, אברהם העמיד לפני ה' שתי דרישות, כדלהלן:

"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" (בראשית יח כג-כד). זאת אומרת, יש להציל את כל העיר אם יש בתוכה צדיקים בכמות מספקת.

"חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (שם כה). זאת אומרת, אם הורסים את העיר, יש להציל את הצדיקים הבודדים המתגוררים בקרבה.

על הדרישה האחרונה לא התנהל כל ויכוח, הרי הקב"ה ממילא התכוון להוציא מסדום את הצדיקים שלא היה מגיע להם גורל העיר המרשעת, כפי שמתברר מהמשך הסיפור ביציאת לוט ומשפחתו מתחום העיר. הדו-שיח בהמשך התייחס לדרישתו הראשונה של אברהם, היינו הצלת כל העיר בזכות מספר מסוים של צדיקים המתגוררים בה. אברהם ביקש מהקב"ה לרחם על העיר אם יש בה מספר מינימאלי של צדיקים, והוא התחנן לפני ה' על כמויות הולכות ויורדות. בעיקרון הקב"ה גם הסכים לדרישה הזאת, אלא שבשטח לא נמצאה כמות מספקת של צדיקים.

החלטת ה' להשחית את סדום ועמורה היא בהתאם לעיקרון שביטא הרמב"ם בהלכות תשובה לפיו מדינה שרבו עוונותיה על זכויותיה דינה להיעלם מן העולם, כדלהלן:

מדינה שעונותיה מרובים – מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'" (בראשית יח כ). וכן כל העולם כולו: אם היו עונותיהם מרובים מזכיותיהם – מיד הם נשחתים, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו ה). ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם[1].

אלא שכאמור, אין אבדון של מדינה או של העולם כולו כולל את הצדיקים. הם ניצולים, כפי שמעידים הצלתם של נח ומשפחתו מהמבול ושל לוט ומשפחתו מהפיכת סדום ועמורה.

בדיני שמים, הצדיקים אובדים מפני שלא מיחו ברשעים

מאז שבני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל השתנו הכללים – לפחות במה שנוגע לעם ישראל. לאחר מועד זה אין הצדיקים זוכים להינצל כאשר הקב"ה מעניש את עמו, אלא חלה עליהם אחריות מדין "ערבות", על פי הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה"[2]. ברם, לא מדובר באחריות נטולת הסבר רציונאלי. הצדיקים נתפסים בעוון הדור מפני שהיה להם למנוע את הרשעים מלבצע את זדונם, ואם לא עשו כן, בעצם לא מגיע להם התואר "צדיק". כך מובא במקום אחר:

"וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז): איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה שהיה בידם למחות ולא מיחו.[3]

העונש המגיע לצדיקים חל גם במקרה שגלוי לפני הקב"ה שלא היה בידי מחאתם להחזיר את הרשעים לדרך הטובה, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט ד): "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'". אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, לא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהםלא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוילהם מי גלוי? והיינו דכתיב (יחזקאל ט ו): "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו" וכתיב (שם): "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית". תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשיאלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.[4]

הרי צדיקים אלה לא קיימו את מצוות תוכחה, לכן אינם צדיקים ממש, למרות שהקב"ה ידע שמחאתם לא הייתה מועילה כלום. כך הרמב"ם פוסק בעניין מצוות תוכחה:

הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט יז). המוכיח את חברו אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנייה ושלישית, וכן תמיד: חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.[5]

יוצא מזה שקיימת חובה להוכיח את החוטא, עד שמתברר מעל כל ספק שאין תועלת בהוכחה זו.

ברם, דין זה שהצדיק נתפס בעוון דורו מפני שהיה לו למחות בידם ולא מחה אינו תקף אלא בעונשים שבאים מאת הקב"ה, ולא בעונשים שמוטלים על ידי בית הדין. ההוכחה לכך היא דינה של עיר הנידחת. הרי כך כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (ד ו):

מרבים להם [לאנשי עיר הנידחת] בתי דינים ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישים אותו נמצאו רובה מעלים אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגים כל אלו שעבדו בסייף, ומכים את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה, מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב.

משמע מדברי הרמב"ם שלא הורגים אלא האנשים שהוכיחו בעליל שעבדו עבודה זרה. העונש היחיד שמקבלים הצדיקים – היינו אלה שאין הוכחה שעבדו עבודה זרה – שהתגוררו אתם הוא שרכושם נשרף, כפי שמעידה ההלכה הבאה (שם ז):

נכסי הצדיקים שבתוכה, והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה, נשרפים בכלל שללה, הואיל וישבו שם ממונם אבד.

אגב, כך היה גם גורלו של לוט: כשהוא ברח מסדום, הוא ביקש להתמהמה כדי להציל את רכושו[6] אלא שה' החליט אחרת: הוא ניצול אמנם, אבל בגפו.

שיטת הרמב"ם בעניין אשתו וזרעו של הרשע

מדברי הרמב"ם הנ"ל עולה בעיה כפולה:

א) מהו המקור החז"לי לפיו הורגים את נשות הפושעים ואת ילדיהם?

ב) איך ניתן להבין מבחינה עקרונית שיש ציווי להרוג חפים מפשע – נשים וילדים – האם אין כאן הפרת הכלל "האף תספה צדיק עם רשע"?[7]

ר"מ הלוי מטוליטולא, על פי עדותו של מגדל עוז, שאל את השאלה הראשונה – כנראה בהנחה שתשובה לשאלה ראשונה היא ממילא גם תשובה לשאלה שנייה, באשר אין להרהר בצוויי הקב"ה[8]. הוא מביא את הסברה – בשם חכמי לוניל – שלפני הרמב"ם הייתה גרסה ב"ספרי" התואמת את שיטתו, כדלהלן: ""הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא": מכאן אמרו אין מקיימים את הטפלים".[9]

בעל מגדל עוז מוסיף ומציין כי בתנ"ך ישנן עוד שתי דוגמאות לכך שבני משפחותיהם של פושעים מומתים על לא עוול בכפם, דוגמה אחת של עונש מן השמיים, ודוגמה שנייה של עונש בידי אדם, אלא שלדעתי אין אלה הוכחות משכנעות, כדלהלן:

א) מובא בסיפור של קורח ועדתו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".[10] אולם אין זה פשוטו של מקרא, אדרבה נאמר שם להלן (כו יא) "ובני קרח לא מתו".

ב) מסופר במעשה פילגש בגבעה על אנשי יבש גלעד: "וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב והנשים והטף" (שופטים כא י). אלא שגם זה איננה הוכחה, באשר אין לראות בסיפור זה מעשה בעל ערך נורמטיבי. הרי מי אומר שהקב"ה הסכים על ידם?

מצד שני, לא מובן מדוע בעל מגדל עוז לא הביא דוגמאות כמו מלחמת מדין או מחיית עמלק, ששם יש חובה להרוג את כולם, גברים, נשים וטף.

בכל מקרה, גם אם יש בידינו מקורות מן המקרא ומדברי חז"ל לכך שלפעמים אנו מצווים להתנהג בצורה שאיננה מתיישבת עם תפיסתנו את זכויות אדם, בכל זאת נדרשים לתת הסבר המניח את הדעת לכך שהתורה יכולה לצוות מעשים כאלה.

ניסיון כזה מוצאים בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים ביחס למצוות כיבוש הארץ והשמדת כל תושביה (א:נד). הרמב"ם מנסה שם להסביר את דרכי ההנהגה של הקב"ה לעומת דרכי השלטון של מלך בשר ודם. עיקרם של הדברים הוא שיש להבין שהמניעים של מלך מלכי המלכים הם שכליים בלבד ללא שום מעורבות של רגש כלשהו. שיקול דעת קר וענייני הוא מה שכביכול עומד כנגד עיניו, ולא תמיד הדבר מובן לשכל אנוש או מתיישב עם תפיסתו המוגבלת. כך כתוב שם:

כן אנו מוצאים במעשׂיו כלפי בני-האדם פגעים גדולים הפוגעים בכמה פרטים ומכלים אותם או דברים כוללים המשמידים שבטים או אף חבלי-ארץ, ומאבידים בנים ובני בנים ואינם משאירים נשים וטף, כגון שקיעת האדמה, רעידות אדמה וברקים קטלניים וכגון שעם אחד יוצא נגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את עקבותיהם, ומעשׂים רבים כגון אלה, אשר אינם באים מצִדו של אחד מתוכנו כלפי אחר אלא מתוך כעס חזק, שנאה גדולה, או בקשת נקמה. לכן הוא נקרא לפי מעשׂים אלה קנוא ונוקם, ונוטר, ובעל חמה הווה אומר שמעשׂים אשר כדוגמתם נובעים אצלנו מתוך נטייה נפשית, דהיינו, מתוך קנאה, נקמה, שנאה עמוקה או כעס, באים מלפניו יתעלה בהתאם למה שהיו ראויים לו אלה שנענשו.

ממאפייני הנהגתו של הקב"ה להרוג גם חפים מפשע, כאשר הוא יוזם אסון טבעי, או אף נותן למצביא כלשהו להרוג אוכלוסיה שלמה במלחמה.

הלא תתבונן בכתוב בתורה: כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז), הוסיף מייד בעקבות זאת ואמר: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשֹות ככל תועבֹתם אשר עשֹו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם" (שם יח). אומר הוא: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה מעשׂה שמצריכה אותו הסברה האנושית, שיורחק כל הסוטה מדרכי האמת, ויסולקו המכשולים המונעים בעד השלמות אשר היא השׂגתו יתעלה.

כנ"ל בעניין הציווי להרוג את כל נפש חיה בעקבות כיבוש הארץ. הקב"ה החליט שכך עם ישראל חייב לנהוג, כדי למנוע כל השפעה שלילית מצד העמים הפגאניים האלה. כשם שאין מדובר כאן באכזריות לשמה, אין לערב רגשי רחמים שיובילו בסופו של דבר לפגיעה ברמה הדתית והמוסרית של עם ישראל. יש דוגמה נוספת לכך שלפעמים הקב"ה נראה אכזרי כביכול:

שלוש-עשֹרה מידות … כולן מידות רחמים למעט אחת והיא פוקד עֲוֹן אבות על בנים[11] (שמות לד ז) … אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשֹר הדברות: על שִלשים ועל רִבעים לשֹוֹנאי (שמות כ ה); ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה … הוא הסתפק ברִבעים, כי מרב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר, עובדי עבודה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשׂיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם. ציווי זה מצאנוהו חוזר ומופיע בתורה בכל מקום; כפי שציווה בעניין עיר הנִדחת: "החרם אֹתה וכל אשר בה" (דברים יג טז). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו.

על פי הדין של "פוקד עֲוֹן אבות על בנים", יש להרוג את צאצאי עובדי עבודה זרה עד הדור הרביעי, גם אם הם חפים מפשע. דבר זה מתחייב מפני שזה דבר חיוני למחוק כל תופעה של עבודה זרה. כאשר המטרה היא למחוק כל זכר של עבודה זרה אין שום אמצעי שאינו כשר להשגת אותה מטרה, עד השמדתם של חפים מפשע כמו תינוקות בני יומם. אי אפשר לסבול קיומו בעולם של דבר היכול לפגום במשהו בכבוד מלכות ה'.

ולסיכום: בעיקרון, אין הקב"ה מעניש את הצדיקים כאשר הוא מחליט לכלות עיר, מדינה או אף את כל העולם בגלל פשעיהם של הרוב. בעם ישראל, הדבר שונה: בגלל החובה של תוכחה, הצדיקים נתפסים בעוון הציבור, במקרה שנמנעו מלהוכיח את הרשעים. יחד עם זה, דין זה אינו חל אלא בעונשים מן השמים. אם העונש בידי אדם, אין הצדיקים נענשים בגופם אלא בנכסיהם בלבד. אולם אם מדובר בעוון עבודה זרה, הרמב"ם סבור כי גם צאצאי הפושעים נהרגים, כדי "לנקות את השטח" על הצד הטוב ביותר.


[1] משנה תורה, הלכות תשובה, ג ב. ראה גם מה שכתבנו על אתר בספרנו: יצחק איזק ואלכסנדר קליין, בנבכי התשובה, ירושלים 1997.

[2] בבלי סנהדרין מג ע"ב. ישנה שם מחלוקת תנאים אם אחריות זו חלה רק על עבירות הנגלות או גם על עבירות שבסתר (ראה מה שכתבתי בנידון בדף שבועי על פרשת ניצבים מספר 775). כאן אתייחס לעבירות גלויות בלבד.

[3] בבלי סנהדרין כז ע"ב.

[4] בבלי שבת נה ע"א.

[5] הלכות דעות ו ז.

[6] ראה בראשית יט טז-יז ורש"י שם.

[7] מחבר עבודת המלך בשם הרב חיים סולובייצ'יק (על-פי הביאור לרמב"ם לעם) בכל זאת מנסה לסייג ולבאר שהכוונה כאן לנשים וקטנים שעבדו עבודה זרה בעצמם. יצוין שאפשר להבין כך בדברי הרמב"ם אם עורכים שינוי קטן וגורסים שעובדים במקום של עובדים, אולם אין סמוכים לכך. בכל מקרה דברי הרב חיים סולובייצ'יק אינם מתיישבים עם הדברים המפורשים שבמורה הנבוכים, כדלהלן.

[8] אלא שאין זו דרכו של אברהם אבינו, כפי שראינו לעיל.

[9] למעשה, דין זה הוא מחלוקת בתוספתא, כדלהלן: "קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגים, ר' אליעזר אומר נהרגים. אמר לו ר' עקיבא: ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים" וכו' (תוספתא סנהדרין יד ג). בעל ה"תורה תמימה" מעיר על כך:"לא נתבאר טעמו, ומה גם לפי הכלל הלכה כרבי עקיבא מחברו" (דברים יג יח עב).

[10] במדבר טז לב-לג.

[11] כאן הרמב"ם מסביר את הכתוב לפי פשוטו של מקרא, בניגוד לדרשת התלמוד: "הא כתיב: "פקד עון אבות על בנים", וכתיב: "ובנים לא יומתו על אבות", ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (בבלי ברכות ז ע"א)". הרמב"ם נאמן לשיטתו, לפיה במורה הנבוכים הוא מסביר את הפסוקים לפי פשוטו של מקרא ולא לפי פרשנות חז"ל (מורה הנבוכים, ג מא).

התגובות סגורות