וירא: תיקון סופרים

 "ואברהם עודנו עומד לפני ה'": על תיקוני סופרים

מובא בפרשתנו: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית יח כב). על זה רש"י שואל: מדוע כתוב "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"? "והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם כ), והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם". והוא מיישב: "אלא תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רבותינו לכתוב כן".[1]

לכאורה, רש"י מתכוון לומר שבטקסט המקורי היה כתוב "וה' עודנו עומד לפני אברהם", אלא שמפאת הכבוד שחכמים הראשונים רחשו כלפי הקב"ה הם שינו את הטקסט כך שכבוד ה' לא ייפגע. דברי רש"י אלה מסתמכים על מקורות מדרשיים, אלא שבדרך כלל המדרש נוקט בלשון "כינה הכתוב" ולא נוקט ממש בלשון "תיקון סופרים"[2]. אולם, במדרש תנחומא יש איזכור מפורש של התערבות חכמי ישראל בדוגמה אחרת: "'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו' (זכריה ב יב). "עיני" היה לו לומר, אלא שכנהו הכתוב… שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה".[3] מכאן משתמע בעליל שמדובר בשינוי שאנשי כנסת הגדולה ביצעו בטקסט המקורי כאשר הם קבעו את הקאנון התנכ"י.

והדברים תמוהים. הרי מובא בגמרא: "'כי דבר ה' בזה', זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'".[4] וכעקבות מובאה זאת, הרמב"ם פוסק:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".[5]

לכן פרשנים רבים השתדלו להסביר כי אין להעלות על הדעת שהחכמים ממש תקנו את טקסט התורה, אלא הם פירשו כי התורה עצמה שינתה במכוון את גרסתה כדי שהיא לא תפגע בכבוד ה' – בניגוד למשתמע מדברי המדרש כפשוטם. למשל, רבי ידידיה נורצי[6] מביא בפירושו "מנחת שי" שמונה עשרה "תיקונים" כאלה המתפרסים על כל התנ"ך, והוא מבאר כי:    

חלילה לנו להאמין שהסופרים יוסיפו או יגרעו או ישנו אפילו אות אחת ממה שכתוב בתורה… ואולם עיקר הפירוש כמו שאמר הרשב"א שהסופרים והחכמים דקדקו ומצאו, לפי עניין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא הייתה כמו שנראה מן המכתב בספר אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב כן אלא כן אלא ששינה הכתוב. ולא קראוה תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים והכתוב עצמו כינה כן… הרי מבואר שהחכמים והסופרים דקדקו ופירשו שהכתוב מדבר דרך כינוי ויש להם כוח לפרש כן כמו שנמסרה התורה לחכמים לדרוש כפי חכמתם וקבלתם, אבל לא להוסיף או לגרוע אפילו אות אחת.[7]

וכך גם כותב אלבו: "תקן משה הלשון מפי ה' כסופר המתקן הכתב דרך כבוד"[8].

האמת צריכה להיאמר. ההבנה הפשוטה של הביטוי "תיקון סופרים", ובעיקר דברי רש"י בנידון, אינם משאירים ספק: מדובר בתיקון לשון שהסופרים ביצעו בפועל על המקרא. המעניין הוא שניתן להוכיח שכך יש להבין מסורת זו ממה שכתבו בנידון מתנגדי היהדות המסורתית. החכם הקראי קירקיסאני[9] מתקיף את המסורת הרבנית בדבר תיקוני סופרים, בטענה שאם נקבל את ההנחה שבוצעו תיקונים בטקסט המקראי, אין הוא מהימן עוד. בנוסף לכך, לדעתו, מי שמעז לתקן את כתבי הקודש חושב עצמו לחכם יותר מן הנביאים או מנותן התורה עצמו.[10] וכן הנזיר הדומיניקני ריימונד מרטין, בספרו "פגיון האמונה" (Pugio Fidei, נכתב בערך בשנת 1280) מסתמך על מסורת זו כדי להאשים את היהודים בזיוף התנ"ך.[11]

אם כן, אם זו המשמעות האמיתית של "תיקוני סופרים", איך ניתן להסביר את העובדה שסופרים – חכמים ככל שיהיו – העזו להכניס שינויים בטקסט המקראי? הבנה זו גם לכאורה סותרת את הגמרא שהובאה לעיל ואת דברי הרמב"ם במשנה תורה?

אולם ניתן ליישב את העניין כדלהלן:

–          ידוע כי נותן התורה הסמיך את החכמים לפרש את דבריה ואף להכניס בה שינויים על פי כורח הנסיבות[12]. לפי השקפה זו, יתכן שהוא גם הסמיך אותם להכניס שינויים בטקסט עצמו, כמובן בצורה אחראית ומבוקרת, ובלי לפגוע בשלמותו וקדושתו.

–          למעשה, אין בהכנסת "תיקוני סופרים" פגיעה בקדושת התורה. הגמרא מגנה את מי שטוען כי "כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו". אבל ה"מתקנים" אינם מכחישים את מקורו האלוהי של התורה, הם רק "עדנו" אותה מפאת הכבוד שהם רוחשים כלפי מי שכתב אותה.

–          כמו כן, אין המתקנים מכחישים את העיקרון המנוסח על ידי הרמב"ם לפיו "אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת". על פי ההקשר, ברור כי הרמב"ם מתכוון להתנגד לאלה הטוענים שיש לחדש מצוות חדשות או לבטל מצווה ממצוות התורה. אין ה"מתקנים" פוגעים במסר התורה.

מתברר כי מסורת זאת של תיקוני סופרים תואמת את העיקרון לפיו יש סמכות נרחבת בידי חז"ל בכל מה שנוגע למסירת התורה, כאשר סמכות זו ניתנה להם בידי ה'. כך מתבטא בנידון אהרן מונדשיין, שלדעתו רש"י רוצה להשריש בקרב קוראיו "אמונה בתוקפה המחייב של התורה שבעל פה וכפיפות לסמכותם המוחלטת של מורי ההלכה"[13].



[1]כך היא הגרסה הנכונה לפי מנחם הכהן, ראו משה צפור, מסירה ומסורת,פרקים בתולדות הפרשנות הקדומה של המקרא, תרגומו ומסירתו, תל אביב תשס"א, עמ' 133 הערה 104.

[2]ראו מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה פרשה ו, וכן ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד.

[3]מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סימן טז(טז)

[4]בבלי סנהדרין צט ע"א.

[5]רמב"ם הלכות יסודי התורה ט א.

[6]רבי ידידיה שלמה רפאל בן רבי אברהם נורצי (איטליה 1560-1620).

[7]מנחת שי על זכריה ב יב.וראו גור אריה ורא"ם על בראשית יח כב ובבמדבר יא טו.

[8]רבי יוסף אלבו (ספרד 1380-1444), ספר העיקרים מאמר ג פרק כב.

[9]יעקב בן יוסף הקירקיסאני, חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10בקירוב, בספרו "כִּתָאב אלאָנוָאר וָאלמָראקב", ששמו מתורגם לעברית לרוב כ-"ספר האורות והמגדלים" או כ-"ספר המאורות ומגדלי התצפית".

[10]משה צפור, שם, עמ' 131-132.

[11]משה צפור, שם, עמ' 86.

[12]ראו בהרחבה במאמרי (ביחד עם הרב ד"ר יצחק איזק) "תולדות ההלכה", באתר www.yedidia.net/alex, סעיף 5.2.

[13]אהרוןמונדשיין, רש"י, רשב"םוראב"ע שונים משנתם בסוגיית "תיקון סופרים", עיוני מקרא ופרשנות, ח, מנחות ידידות והוקרה לאלעזר טויטו, רמת-גן תשס"ח, עמ' 436.

התגובות סגורות