זכירת עמלק

זכירת עמלק

 

מובא בתורה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יז-יט).

מכאן חובה לזכור את מעשה עמלק, כדי שלא נשכח לאבד את זרעו מכל וכול. מכאן יוצא שיש כאן מצווה כפולה, שהראשונה תאפשר לקיים את השנייה:

  • לזכור את מעשה עמלק ולא לשכוח את מעלליו.
  • להכחיד את זרעו של עמלק.

 בעניין הזכירה, הגמרא מבארת: "זכור, יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור? בפה".[1]

מצוות הזכירה מוזכרת פעמיים על ידי הרמב"ם בספר המצוות, פעם כמצוות עשה, ופעם כמצוות לא תעשה, כדלהלן:

צוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצווה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן… כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות.[2]

הזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימם להזיק לנו… וכן אנחנו מוזהרים מהשליך זה מלבנו ומשכוח אותו.[3]

כאמור, יש לזכור את מה שעולל עמלק כדי שנקיים את הציווי להכחיד את זרעו, שהוא אחת מתרי"ג מצוות, כפי שהרמב"ם כותב:

ציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשו, זכרים ונקבות קטנים וגדולים. והוא אמרו יתעלה "תמחה את זכר עמלק".[4]

הרמב"ם סבור שבעוד שמצוות זכירת עמלק היא מוטלת על כל אחד ואחת, מצוות הכחדת עם עמלק היא מצוה ציבורית, שמוטלת על המלך בלבד. כך הוא כותב: "כשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש, כגון… הכרתת זרעו של עמלק".[5] וכך כותב הרמב"ן: "כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו".[6]

ציוויים אלה מובאים להלכה על ידי הרמב"ם בהלכות מלכים[7].

 

נהיה כנים: הקב"ה ציווה את עם ישראל לבצע רצח-עם של עמלק, מפני שעם זה הוא מושחת ביסודו ומסוכן לעם ישראל בפרט ולאנושות כולה בכלל. לכן ה' גם ציווה לזכור היטב את מה שעולל לעם ישראל, כך שבני ישראל לא יתעצלו מלהכחידו. אולם, אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם עמלקי יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ולא זו בלבד, אלא גם כאשר לא קיבלו על עצמם מרצונם החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם.[8]

יתירה מזו: יש אף דעה שאיש עמלקי יכול להתגייר, כפי שמשתמע מהגמרא: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"[9]. אולם, מובא במכילתא: "רבי אליעזר אומר, נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו"[10]. וכן מובא במדרש: "תני בשם ר' אלעזר, שבועה נשבע הקב"ה, ואמר ימיני ימיני, כסאי כסאי, אם יבואו גוים מכל האומות אני מקבלן, ומזרעו של עמלק איני מקבל"[11]. ברם, הרמב"ם פוסק להלכה שמקבלים גרים מעמלק.[12]

 

על הוראה זו יש לשאול מספר שאלות:

  • שונאי ישראל לא חסרו במשך תולדות עם ישראל. מה מיוחד בעמלק שיש עניין מיוחד למחוק אותו לחלוטין?
  • מדוע התורה מחשיבה כל כך את המצווה לזכור את מעשיו של עמלק? יש עוד מצוות בתורה שאין חיוב מיוחד לזכור אותן כדי שנקיימן. למשל, יש מצווה – ציבורית – להקים בית המקדש. אבל אין כל מצווה לזכור אותו!
  • מובן שיש להילחם בעמלק כל עוד ניתן לזהותו. אולם, היום אין עמלק, אם כן מה עניין מצוות זכירת עמלק לדורות?

 

התורה מבארת את חטאו של עמלק: "קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים". כל חטאו של עמלק היה שהוא ניצל את העובדה שעם ישראל היה במצב פיזי ירוד כדי לתקוף את היותר חלשים שבקרבו. הוא הראשון שלחם בישראל, ולא נרתע מהקשר המיוחד שבין ה' לעמו. יוצא שחטא זה כפול: הוא בגדר "בין אדם למקום", באשר עמלק התכחש לסגולת עם ישראל, ו-"בין אדם לחברו", שהוא התנפל על עם ישראל ודווקא על החלשים שבהם: מדובר כאן ב-"אנטישמיות לשמה". השקפת עולם של עמלק הייתה שהצדק הוא עם החזק, ושללה לחלוטין כל רגש של רחמים כלפי הזולת. הם זיהו – ובצדק – את עם ישראל כמחזיקים באידאולוגיה מנוגדת לזו שלהם ולכן ניסו למחוק אותו מהמפה.

אם כן, מובן מדוע יש עניין מיוחד למחוק את עמלק וגם לזכור את מעלליו. על פי התוכנית האלוהית, האנושות מיועדת להתקרב שלב אחרי שלב לאידאל מוסרי המתייחס לזולת החלש. לעם ישראל המשימה להוביל את האנושות בדרך זו, ואחת מהדרכים להגיע למטרה עילאית זו היא לזהות את הכוחות האפלים המתנגדים אליה. המודעות לכך מהווה כלי חשוב למילוי המשימה. כך משתמע מדברי הרש"ר הירש: "השגחת ה' בהיסטוריה כל עצמה אינה אלא מלחמה בעמלק עד סוף הדורות".[13]

במדרש תנחומא נאמר, בעניין זכירת עמלק: "רבי אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל. רבי יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ורבי יוסי אומר: מדורו של מרדכי ועד דורו של מלך המשיח". וכן כתוב בתרגום יהונתן (על פי כתר יהונתן): "ויאמר כי נִשׁבע מאמרו של ה' בכִסא כבודו שהוא במאמרו יתקוף מִלחמה בשל בית עמלק וישמיד אותם לשלשה דורות מִדור של העולם הזה ומדור של משיח ומִדור של העולם שבא"[14]. המגבלה עד דורו של שמואל או זו של מרדכי ואסתר מובנת. אבל אחרי כן אין אזכור של העם העמלקי! אם כן, מהו גדר המצוה?

ניתן ליישב את קושי זה בשתי צורות שונות:

  • העם העמלקי לא מוכר, אבל הוא קיים. מי שאביו הוא עמלקי הוא בעצמו עמלקי. מדובר אם כן במצוה מותנית: אם יתברר לנו על אדם מסוים שהוא עמלקי, יש מצוה להרוג אותו.
  • מדובר במאבק אידאולוגי נגד כל אדם או אומה הדוגלים בשנאת ישראל. כך כותב הרב סולובייצ'יק:

כל אומה המצהירה, שמדיניותה היא להשמיד את העם היהודי היא עמלק, כי היא חרתה על דגלה סיסמה של שנאה לוהטת: "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד". זו מלכות רשע עקשנית שבה אנו מצווים להילחם, ואשר לה נשבע הקב"ה בכבודו ובעצמו איבה נצחית. משום כך היא מצות עשה מן התורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח"… בדורנו אנו הרי אין ספק, שהיטלר וסטאלין היו התגלמות נאמנה של עמלק" (פרקים במחשבת הרב).

ולסיכום: מובא במדרש: ""כי יד על כס יה": רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכס שלם. אבד זרעו של עמלק מן העולם, הכס שלם, והשם שלם"[15]. מאבקו של עם ישראל להוביל את האנושות להכרה בה' ולאימוץ האידאלים של תורתו כולל השמדת הכוחות המתנגדים לה. משימה זו היא בידי מנהיגי ישראל, אבל גם חשוב שכל איש ישראל יהיה מודע לעניין זה, ולכן מוטל על כל אחד לזכור אותו היטב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  בבלי מגילה יח ע"א.

[2]  ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט

[3] ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נט

[4]  ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפח.

[5]  ספר המצוות לרמב"ם סיום מצוות עשה.

[6]  רמב"ן שמות יז טז.

[7]  הלכות מלכים א א-ב, ה ה.

[8]  רמב"ם, הלכות מלכים ו, א-ד. ראו הרב אלעזר מלמד http://ph.yhb.org.il/05-14-08/.

[9]  בבלי גיטין נז ע"ב.

[10]  מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב.

[11]  מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא.

[12]  הלכות איסורי ביאה יב יז. ברם, אין הדבר מוזכר בפירוש, אלא רק כתוב: "כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה… מותרים להיכנס בקהל ה' מיד… חוץ מארבעה עממים בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום".

[13]  רש"ר הירש על שמות יז טז.

[14]  כתר יונתן שמות יז טז.

[15]  מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא.

התגובות סגורות