כבוד המת

כבוד המת

 

הרמב"ם פוסק:  "יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים".[1] כידוע, הרמב"ם נוקט בלשון "יראה לי" כאשר הוא קובע הלכה שאין לו מקור ברור לבססה. לפי הרדב"ז, קביעה זו אף תמוהה: "אם לא שאמרה רבינו הייתי אומר איפכא, דבקור חולים קודם, שיש בו כאילו שופך דמים, דאמר רב דימי: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ונחמת אבלים לית ביה חד מהני". חז"ל רואים במצוות ביקור חולים לא רק עניין חברתי, אלא הם משוכנעים כי עצם הביקור משפר את מצב החולה. אם כן, מתקבל על הדעת שביקור חולים חשוב יותר מנחום אבלים, באשר הוא אמור לתרום להבראת החולה, בניגוד לנחום אבלים שאין לו אלא פונקציה חברתית בלבד.

אלא שהרמב"ם חושב אחרת. לדעתו, נחום אבלים עדיף, מפני שהוא ממלא שני יעדים:

  • הוא גומל חסד לקרובי הנפטר באשר המבקרים משתתפים בצערם ובזה ממעטים אותו.
  • הוא גומל חסד לנפטר עצמו.

לטובה שנעשית למת יש מקור בגמרא. מובא שם דינו של מי שנטול כל קרוב משפחה שיתאבל עליו:

אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.[2]

וכך מבין המאירי את הפסקה הנ"ל:

מת שאין לו מנחמים, רצונו לומר שאין לו אבלים שיהו צריכים לנחמם, באים עשרה בני אדם כל שבעה, יושבים להם בבית שמת שם, ובאים אחרים ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם, וזה הוא כבודו של מת.

אם כן, נשאלת השאלה: איזו טובה נגרמת לנשמת הנפטר על ידי זה שבאים לנחם את האבלים עליו?

לפי הרבי מגור[3], ביקור שבעה מוסיף לזכויות הנפטר, כפי שהוא כותב:

שמעתי מפ"ק אחי אדמו"ר בית ישראל זצ"ל בשם חידושי הרי"מ זצ"ל, כי כשאדם נפטר נעשה חפשי מהתורה ומהמצוות דכתיב 'במתים חפשי', ואם על ידו מתגלגל שמקיימין עוד מצוה ונעשה רצון השי"ת על ידו יש לנשמה נייחא, וזהו גמילות חסדים עם המתים.[4]

והרב פיינשטין סבור כי הנחת דעת זו מושגת רק על ידי הגעה בבית הנפטר, בניגוד לגמילות חסד של האבלים שנגרמת גם מרחוק על ידי הטלפון: "משמע לי שמצד האבל החי שייך לקיים גם על ידי הטלפון, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דוקא כשיבא לשם במקום שמתנחמין או במקום שמת"[5].

ברם, ספק רב אם הסבר זה תואם את השקפת הרמב"ם, והעניין קשה עוד יותר באשר אין כאן הכרח מצד פסיקת הגמרא[6] היות והרמב"ם נקט בלשון "יראה לי". לפי הרמב"ם, גורל האדם נקבע סופית בזמן הפטירה, כפי שהוא כותב: "שוקלים זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו"[7]. יתירה מזו, הבנתו את גורל הנשמה אחרי המוות איננה תואמת מצב שבו הנשמה יכולה ליהנות ממה שקורה בעולם הזה אחרי שהיא עזבה אותו. על פי השקפתו, הנשמה אף מאבדת את אינדיבידואליתה אחרי שהיא נפרדת מהגוף, שהרי אותו חלק שנותר מן הנפש האנושית הוא כלל האמיתות המטפיסיות שרכש האדם במשך חייו ובאמצעותן הוא זכה להידבק בשכל הפועל. הרי אמיתות אלו הן אוניברסאליות ולא אישיות, למרות שהובעו על ידי אישים נפרדים. כך משתמע מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

מה שאתה יודע הוא שהדברים הנבדלים האלה, כלומר שאינם גופים ולא כוח בגוף אלא הם שכלים,  אין להעלות על הדעת לגביהם ריבוי בשום פנים ואופן, אלא אם כן חלקם סיבה לקיום אחרים, כך שיהיה הבדל בכך שזה עילה וזה עלול. אך הדבר הנשאר מראובן אינו עילה לנשאר משמעון ולא עלול ממנו, ועל כן הכול אחד במספר, כמו שהבהיר אבו בכר אבן אלצאיג, הוא וכל מי שנחלץ לדבר בדברים העמומים האלה. כללו של דבר: אין לקחת מן הדברים הנסתרים הללו, שקצרה יכולתן של הדעות לצייר אותם, הנחות כדי לבאר בהן דברים אחרים.[8]

לפי החשיבה האריסטוטלית כל מה שמורכב מצורה בלבד, זאת אומרת ללא חומר, אין לו מניין, דהיינו הוא אינו בר חלוקה והנו אחד ויחיד, אלא אם כן העצם הרוחני האחד הוא סיבת העצם הרוחני האחר. אין מבנה היררכי של סיבה ומסובב בין המושכלות המושגות על ידי בני האדם ועל כן הן אחד במספר. מכאן לכאורה ניתן להסיק כי חותמו של האדם המסוים אשר הגה את האמיתות אינו ניכר עליהן.

אלא שיש להבין את הרמב"ם בצורה שונה: כאשר הוא ציין שנחום אבלים הוא גמילות חסד הן לחיים והן למתים, יש להניח כי הרמב"ם קיבל השראה מהגמרא המתייחסת לייעוד ההספד, כדלהלן: "איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי?".[9] על אף המסקנה ההלכתית של הגמרא לפיה הספד הוא כבוד המת, ניתן ללמוד מדברי חז"ל אלו שכל הפעולות שנעשות אחרי פטירת אדם מישראל ממלאות שתי פונקציות: אחת היא לכבד את הנפטר, והשנייה להתייחס בכבוד לקרוביו ולנחם אותם. מטרה אחרונה זו ברורה ומובנת, אולם למה מתכוונים כאשר קובעים שיש לכבד את המת, אם המת איננו מודע כלל שמכבדים אותו? הרי כך כתוב בגמרא: "אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי: דלא ידעי. ואיכא דאמרי: דידעי ולא איכפת להו".[10] אלא שיש להבין את המונח "כבוד המת" בצורה שונה, כדלהלן.

על פי הגישה האתאיסטית, אין כל משמעות לחיי האדם. כך מעיד מוניה: "האדם הוא עובדה ערומה, עיוורת. הוא שם, ככה, בלי סיבה."[11] ההגות היהודית חולקת על גישה זו, וגורסת שכל אדם נולד עם משימה שעליו לקיימה במשך חייו עלי אדמות, כפי שמשתמע ממה שנאמר: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".[12] התורה, שניתנה על ידי ה', מחייבת את האדם לנהוג על פיה, כך שאף על פי שלא ברור מהי המטרה האולטימטיבית של חיים על פי התורה, מוטלת על כל אדם מישראל משימה עילאית הנותנת משמעות על כל מעשיו.

יתכן שזו המשמעות העמוקה של כבוד המת: כאשר אנו מספרים את המעשים הטובים שעשה הנפטר במשך חייו, אנחנו בזה מצהירים שחייו לא היו מיותרים, אלא היוו חלק מהמאמץ הקולקטיבי לקיים את רצון ה' עלי אדמות. תהיה המטרה הסופית אשר תהיה, היה לנפטר חלק בהשגת מטרה זו, וזה כבודו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  הלכות אבל יד ז.

[2]  בבלי שבת קנב ע"א-ב.

[3]  רבי פינחס מנחם אלתר, המכונה "פני מנחם" על שם ספרו.

[4]  שולי הגליון – פני מנחם.

[5]  שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ יא.

[6]  הרי קורה שהרמב"ם נאלץ לפסוק הלכה על אף שמסקנת הגמרא איננה תואמת את השקפתו. ראו מאמרי "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך" על פרשת ויצא.

[7]  הלכות תשובה ג ג.

[8]  מורה הנבוכים א עד.

[9]  בבלי סנהדרין מו ע"ב.

[10]  בבלי ברכות יט ע"א.

[11]  Emmanuel Mounier, Introduction Aux Existentialismes, Paris 1971, p. 40: "L'homme est un fait nu, aveugle. Il est là,comme ça, sans raison."

[12]  אבות ד כב.

התגובות סגורות