לכבוד בית אבא

לכבוד בית אבא[1]

הדורות הקודמים

האגדה מספרת שאנחנו צאצאים של רש"י, ונפוצה אפילו רשימה שמית של כל הדורות מרש"י עד ימינו. בכל זאת, עדיף להישאר על קרקע בטוחה, ולכן אציג כאן את מה שידוע באופן וודאי על משפחת קליין שלנו, עד כמה שניתן.

 

מפה

מפת אזור אלזס-לורן

a1

הסבא מאיר ומשפחתו

שורשי משפחת קליין הם באלזס-לורן (Alsace-Lorraine), אזור שזכה לקהילה יהודית גדולה ועתיקה. במאה ה-18 התגורר שם יהודי אחד בשם אשר לוק-אנשל הרץ (Ascher Luc Anschel Herz)[2]. כל מה שאנו יודעים עליו הוא שהוא היה "סוחר". בנו, נפתלי, נולד בשנת 1732 בכפר ארסטרוף (Erstroff) שבלורן, ובשנת  1808, על פי הצו של נפוליאון הראשון, שקבע שעל היהודים לאמץ שם משפחה, אימץ לעצמו את השם קליין (Klein). מקצועו היה "חותך יבלות"[3], והוא נפטר באילקירש (Illkirch), בשנת 1828, במושב זקנים יהודי ליד שטרסבורג. בנו ראובן משה נולד בשנת 1782 בבישהיים (Bischheim). גם הוא היה חותך יבלות במקצועו, והוא נפטר בשנת 1850. בנו שלמה זאב, שנולד בשנת 1814 בבישהיים, הוא הצאצא המפורסם ביותר בשושלת הזאת. הוא היה לרב הראשי של קולמר (Colmar) ושל האזור כולו ועליו נכתב הרבה[4]. נולדו לו חמשה עשר ילדים, והוא נפטר בשנת 1867 בקולמר. בנו נפתלי תיאודור קליין נולד בשנת 1845 בדורמנך (Durmenach), אלזס, ונפטר בשנת 1902 בפריס. הוא היה רופא עיניים, בד בבד עם היותו מוסמך לרבנות. הוא חיבר ספרים בנושאים יהודיים ורפואיים[5], ובין השאר, פרסם חוברת[6]  בה כתב  נגד ביטול המציצה בפה בברית המילה, והוכיח שאף מבחינה רפואית הדבר רצוי רצוי.[7] בנו, אלכסנדר קליין, נולד בשנת 1879 בפריס, ונפטר בשנת 1945 בליון[8]. הוא היה ד"ר למשפטים. בנו, שלמה זאב, Pierre- Salomon  בצרפתית, אבא ז"ל, נולד בשבת יג באב תרע"ו (12 לאוגוסט 1916) בפריס. אמו, צרלה (שרה) מרגריט, הייתה  בתם הבכורה (מתוך 12!) של ד"ר ארנסט מאיר (Meyer), רופא שהתגורר בעיר מילהוז ((Mulhouse)[9]) ושל רעייתו רוז רשל (רחל) מאייר.[10]

                                                                                                                                                                     
  ימי הילדות והנעורים

a2

משפחת קליין (אבא מופיע בצד ימין בשורה האמצעית)

כאמור, אבא נולד בפריס, בבית הוריו (כמקובל אז), Rue de Chabrol, בן חמישי אחרי שני בנים ושתי בנות. אחריו נולדו עוד שני אחים ושתי אחיות.הרבה קרובי משפחה גרו באזור וגם בית הכנסת היה במרחק הליכה. עם זאת היוו היהודים מיעוט, והיו  מפוזרים בבתים אחדים.

אבא נקרא בשמו היהודי על שם הסבא רבא שלו, הרב שלמה זאב וולף קליין, רבה של קולמר. לא ברור מדוע הוריו נתנו לו את השם הצרפתי Pierre[11]. על פי הנהוג במשפחת אמו, קראו לו למעשה בשם חיבה Pierrot, במקור שם של דמות קומית של התיאטרון האיטלקי העממי. בגיל חמישים הוא ניסה – ללא הצלחה – להיפטר מכינוי זה.

אבא למד בבית ספר יסודי (Ecole Primaire de la rue des Petits-Hôtels) ובתיכון (Petit Lycée Condorcet) ממשלתיים בקרבת מקום לביתו. בימי ראשון וחמישי למד לימודי הקודש ב-"תלמוד תורה", שליד בית הכנסת "עדת יראים".

 

אחת ממטלותיו בבית היה לדאוג לאספקת חלב "שמור" [=מושגח]. לצורך זה נסע לחווה בחשמלית, אל  מחוץ לשרידי חומותיה של פריס.

בתקופה בה היה עדיין עירוב בתוקף בעיר, היה נוהג אביו, אלכסנדר קליין, לצעוד בשבת עם ילדיו ברחובות פריס, תוך כדי שהוא מקריא אחד מספרי הספרות היפה הקלאסיתa3 הצרפתית. לא ברור אם הילדים הבינו הרבה ממה שהוא הקריא להם, אבל לאמא שלהם הייתה מעט מנוחה ולאלכסנדר לא היה משעמם יותר מדי. כל בני המשפחה ידעו לצטט במדוייק את עלילותיו המשעשעות של הפלס קממברט (Sapeur Camember) חייל בחיל ההנדסה, שאוירו בספר, כולם גם ידעו לצטט את מוסר ההשכל בקשר לעלילותיהם של הננסים פליק ופלוק, שהופיע בסוף הספר, בכריכה האחורית,"סוף מעשה במחשבה תחילה" (réfléchir avant d'agir).

a5

הרב אליהו מונק

הרב וייסקופף (Weisskopf) הקשיש כיהן אז כרב בבית-הכנסת "עדת יראים" (ידוע יותר על פי שם הרחוב שבית-הכנסת היה ממוקם בו: Rue Cadet), אחת הקהילות האורתודוקסיות הבודדות שהיו בפריס בימים ההם. הרב וייסקופף היה אחד מתלמידי ה"כתב סופר", הוא הגיע בזמנו  לאלזס כדי להיות מורה בישיבה שהקים הרב שלמה זאב קליין בקולמר, ולאחר שמתנגדיו פעלו נגדו והצליחו לשכנע את השלטונות לסגור את הישיבה, הוא עבר לפריס והתמנה כרב קהילת "עדת יראים". הוא נפטר שבוע לפני חגיגת יום הולדתו המאה. בתקופה ההיא היה בפריס עירוב, שהתיר טלטול בשבת ברחובות, על סמך החומות המקיפות אותה[12], אלא שחומות אלה נהרסו לחלוטין בין השנים 1919-1929. אחרי פטירתו של הרב וייסקופף התמנה הרב אליהו מונק (Elie Munk) לרב הקהילה בשנת 1937[13]. אחד הפסקים הראשונים שפסק הרב מונק, היה פסילת העירוב, בעקבות הריסת החומה. יש מאנשי הקהילה שהביעו ביקורת בקול רם על "הרב הצעיר המרשה לעצמו לאסור מה שקודמיו התירו". כמובן, בני משפחת קליין תמכו בו.

 בשנת 1928 בהיותו בן 12 עברה כל המשפחה לשטרסבורג בגלל מצוקה כלכלית. אבא חגג את בר-המצווה שלו  בשנת תרפ"ט (1929) בשטרסבורג. הוא קרא את פרשת עקב בבית הכנסת של קהילת "עץ חיים"

 

a4

אלכסנדר קליין, סבי

(rue Kageneck) בשטרסבורג. רב הקהילה היה הרב רוברט עמנואל ברונשוויג הנערץ שהיה דודו, באשר הרבנית לוסי ברונשוויג הייתה אחות אמו, מרגריט קליין[14]. שם הוא למד לימודי קודש, בין השאר אצל הרב ד"ר שלמה זאב שולר[15] ,שנתמנה מאוחר יותר לרב העיירה סנט-לואי (Saint-Louis). הוא למד גם אצל הרב שלמה שפייר, מתלמידיו של הרב שלמה ברוייר, שהגיע במיוחד מפרנקפורט על המיין שבגרמניה כדי ללמד גמרא את ילדי הקהילה. בתקופה ההיא הצטרף אבא לתנועת הנוער האורתודוקסית "ישורון", שנוסדה על ידי הרב ברונשוויג.

אבא הצליח מאוד בלימודי החול בבית הספר. הוא זכה לפחות פעם אחת בפרס הצטיינות (Prix d'Excellence), השמור לתלמיד המצטיין ביותר בכיתה, והמחולק פעם בשנה. הוענקו לו גם פרסים נוספים, ספרים, שהוא קבל כפרס על הצלחתו בלימודים ב-"תלמוד תורה", בבית הספר היסודי ובתיכון. הוא אף זכה למלגת הצטיינות כדי להמשיך בלימודיו – שאז היו בתשלום – בתיכון.

ובכל זאת, בעקבות מצוקתו הכלכלית של אביו, שלא הצליח לפרנס את משפחתו, הוציאו אותו הוריו מבית-הספר כאשר היה בגיל ארבע-עשרה,  עם סיום לימודיו בכיתה ח'. הוא הועסק כשוליה במפעל נייר השייך לדודו. עובדה היא שהוא מאוד סבל שם, בעיסוק שלא תאם את כישוריו ואת רצונותיו, אלא שמשכורתו הצנועה עזרה לכלכלת הבית. לעומתו, אחיו – חוץ מאחיו חיים (Henri) שגם הוא עזב את לימודיו כדי לעבוד – המשיכו בלימודיהם.

                                                                                                                                                                                                           

אבא לובש מדים

a6

אבא במדים

בשנת תרצ"ח (1938) גויס אבא לצבא הצרפתי לשרות חובה של שנתיים. השרות היה קשה, המשמעת קשוחה וחסרת כל הגיון. למשל עברו ממדי חורף למדי קיץ ולהפך בתאריכים קבועים בלי כל התחשבות בטמפרטורה בפועל. המדים היו מסורבלים. רוב תנועות גדודי הצבא התבצעו בהליכה רגלית, גם למרחקים ארוכים. קרה לא פעם שהחיילים צעדו קילומטרים ארוכים לאורך מסילת הברזל, ואף לא מפקד אחד חשב שניתן אולי להסיע את החיילים ברכבת. אבל הניסיון הקשה ביותר היה האוכל הכשר. במשך שנתיים, אבא הסתפק לרוב באכילת לחם עם סרדינים וכדומה: ארוחה חמה רצינית הייתה לוקסוס נדיר ביותר.לכן, כשהיה בעיר הגנו (Haguenau), נעתר אבא בשמחה להזמנות ממשפחת משה דרייפוס (Maurice Dreyfus), שהתגוררה שם וכך הצליח לאכול אוכל חם. הוא תמיד זכר לטובה את קבלת הפנים המאוד לבבית לה זכה שם. הוא השתעשע שם עם הבת הקטנה ליז (שנולדה ב-1935). מאוחר יותר, היה מזכיר לעתים קרובות, לבעלה פרופ' שוורצפוקס, איך הוא "הקפיץ אותה על ברכיו".  ליז עצמה זוכרת היטב את "החייל".

המצב הכלכלי במשפחה היה כה דחוק, שניצלו את העובדה שהוא לובש מדים כדי להעביר את החליפה היחידה שהייתה לו – לאחיו, כך כשחזר הביתה לחופשה, לא היה לו מה ללבוש, אבל הוא לא התלונן.

אבא התקדם בסולם הדרגות עד לדרגה של סמל. הוא פיקד על כיתה המפעילה מכונת ירייה. הוא השתחרר מהצבא בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.

ב-יח באלול תרצ"ט (2 ספטמבר 1939) הכריזה ממשלת צרפת על גיוס כללי בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, ואבא חזר לשרת בצבא. הוא נשלח לקו מג'נו (Ligne Maginot) לעיר הטן (Hatten) במרחק של כ-25 ק"מ מהגנו. כאשר נתמנה לסמל, הוא החל לקבל קצת כסף (prêt franc) מהצבא, כך שיכול היה לרכוש לעצמו אוכל, במקום לאכול את האוכל של הצבא.

בכל תקופת השרות הוא העביר למשפחתו חלק ניכר מהמשכורת שהגיעה לו מהצבא.

הוענקה לו מדליה של "צלב המלחמה עם כוכב מארד" בי"ח בסיון ת"ש (24 יולי 1940) עם ציון לשבח שזה לשונו: "סמל בחוליה CM7 של גדוד 79 RIF תת-קצין ראש חוליה (PA) שהותקף על ידי האויב. השקיע ללא חשבון בזמן ההתקפות של 20, 21 ו-22 ביוני 1940,בנותנו דוגמה אישית  מפוארת ביותר של מרץ וקור רוח". עד לעלייתו לארץ ישראל  ענד רצועה אדומה זעירה על דש המקטורן, בלובשו בגדים אזרחיים,  כפי שנוהגים בעלי העיטורים בצרפת.

תבוסת הצבא הצרפתי והנפילה בשבי

אחרי הכניעה של ממשלת פטן (Pétain) בתאריך ט"ז בסיון ת"ש (22 יוני 1940) נלחם הצבא, בקו מג'ינו עוד שבעה ימים. בא' בתמוז ת"ש (7 יולי 1940) קבלו החיילים הצרפתיים פקודה להיכנע   וליפול בשבי הגרמני. עם קבלת הפקודה ועד לביצועה בפועל, החליטו החיילים לשחוט פרה כדי לצבור כוחות לקראת השבי הצפוי.  אבא קבל פסק הלכה מהרב של הגנו – הרב רוברט דרייפוס – לפיו  היה   חייב לאכול יחד עם החיילים האחרים, משום פיקוח נפש. כהרגלו לכבד דעת תורה וקל וחומר פסק הלכה, הוא קיים את הפסק, למרות כל הקושי והרתיעה מאכילת בשר נבלה.

החיילים נלקחו לשבי בגרמניה, תוך הפרדה בין הגויים ליהודים. היהודים "זכו" לתנאים קשים יותר מתנאי השבי של החיילים הצרפתיים הלא יהודיים[16]. למשל, כדי לחסוך בחיטה הכניסו במרכיבי הלחם נסורת עץ. בשל יושרו ודיוקו, הטילו על אבא את התפקיד הקשה של חלוקת הלחם העגול והקטן לשבויים המורעבים לשבעה חלקים שווים. בכל פעם שאמא בקשה ממנו לחתוך את העוגה למשפחה, היה נוהג להזכיר לילדים שהוא היה אלוף בחלוקה מדויקת! השבויים קבלו גם מעט ירקות מהסוגים הירודים, כגון הכלאה של לפת וכרוב הנקראת rutabaga וארטישוק ירושלמי (topinambour) הידועים לשמצה.

יתר השבויים היו יהודים שנטשו לחלוטין תורה ומצוות. אבא זכר אנשים ופרצופים גם אחרי שלושים וארבעים שנה, וקרה לא פעם שבפגישה עם חבר מזמן השבי, אותו חבר התרעם באוזניו על זה שבנו או בתו התחתנו עם גוי או גויה, ואז היה מפטיר אבא, לא באוזניהם: "איך ייתכן אחרת, הלא הם נטשו עול תורה ומצוות!".

אבא ניסה פעם אחת לברוח מהשבי, אבל העיד בעצמו שזה לא היה ניסיון רציני. אחיו, חיים (Henri) הצליח לברוח וחזר למשפחתו. אלא שזמן מועט לפני השחרור, הוא נתפס בתחנת הרכבת בצרפת על ידי הגרמנים, בשל הלשנה של יהודי, בדרכו להצטרף למחתרת. הוא הועמד לפני כיתת יורים ונהרג, ביחד עם בן דודו הרב שמואל קליין וחתן אחותו מדי, נפתלי אלבוגן.

a7

מטחנת קפה ידנית

החיילים השבויים מילאו את מקומם של הפועלים הגרמנים המגויסים במפעלים ובעבודות שונות. תקופת מה הוא הרכיב מטחנות קפה ידניות. בסוף ההרכבה היה עליו לרסס לקה על המטחנה. במסגרת התעמולה הגרמנית הציבו הגרמנים תמונה של פטן במפעל והעבירו "ידיעות" מגמתיות בשבחו. בכל פעם שהגיעה ידיעה כזו, נהג אבא להוסיף שכבה חדשה של לקה על תמונתו של פטן.

לחיילים השבויים הייתה אפשרות לקבל ולשלוח גלויות, על פי שבלונה כתובה מראש, כדי להקל על עבודת הצנזורה בבדיקתה את הכתוב.  פעם אחת הרשו לאבא לשלוח מטחנת קפה אחת להוריו בצרפת. הוא מצא דרך להסתיר מכתב "אמיתי" בתוך המטחנה ובקש מהוריו למצוא דרכים לשלוח גם לו מכתבים תוך עקיפת הצנזורה. בקשתו לא נענתה ובפועל הוא לא זכה לתקשורת רצינית עם משפחתו במשך כל תקופת שביו. למעשה, אביו לא האמין שישוב אי-פעם חי.

על בסיס הידע שלו בניב האלזסי אבא למד מהר את השפה הגרמנית על בוריה. החיילים השבויים רצו לעזור כמה שפחות לגרמנים במסווה של תירוצים שונים. לשם כך, אבא בילה זמן רב בשירותים עם מילון צרפתי אנגלי שנזדמן לו ולמד גם את השפה האנגלית. דבר זה עזר לו רבות בתפקידים שהוא מילא בהמשך. חבריו לעבודה לא ידעו שפות זרות[17], ואילו הוא הסתדר ברוב השפות האירופיות[18].

קרה והמקום בו בעל מפעל גרמני הלין את השבויים העובדים בשבילו, היה גרוע במיוחד ומלא בקרציות ושאר מרעין בישין. החייל הגרמני ששמר עליהם רצה לעזור לשבויים[19], אבל שאר השבויים לא רצו לשתף איתו פעולה. בכל זאת, בעזרתו של אותו חייל גרמני, אבא לכד כמות גדולה של קרציות חיות ואסף אותם לתוך מיכל. הם ניגשו לבעל המפעל ואיימו עליו לשחרר את הקרציות במשרדו. בעקבות זאת איפשר בעל המפעל ניקוי והדברה של תאי השינה של השבויים.

לשבויים לא הייתה אפשרות לקבל מידע אמין, ובכל זאת, בשלב מסוים, שמעו היטב את הפצצות של בעלות הברית על הערים הגרמניות והבינו שהתבוסה הגרמנית מתקרבת.

השחרור

בתאריך י"ב באייר תש"ה (25 אפריל 1945) ברחו החיילים הגרמנים מפני צבא בעלות הברית המתקרב. בלי להמתין להגעת הצבא האמריקאי לקחו חיילים אחדים, ואבא בתוכם, משאית ונסעו לכיוון צרפת המשוחררת. אבא הגיע בערב שבת לעיר רואן (Roanne) שם חשב למצוא את משפחתו. הוא לא זכה למקלחת תקופה ארוכה וגם המדים שלו היו במצב גרוע ביותר. כך הוא נכנס לבית הכנסת המקומי לתפילת קבלת שבת. כאשר הגיעו לקדיש יתום אמר לו אחד המתפללים שזיהה אותו, שעליו להגיד "קדיש". כך נודע  לו על פטירת אביו (שנפטר מספר שבועות לפני כן ב-כ' בניסן תש"ה). אחד המתפללים הזמין אותו לסעודת שבת, למרות מראהו החיצוני המרופט. אחרי השבת הוא הגיע למשפחת אחיו משה קטן (שעדיין נקרא Paul Klein) שהתגוררה אז ביחד אם אמו בוישי (Vichy, 54 rue de Vingré) שם נודע לו גם על רצח שתיים מאחיותיו ושל אחיו חיים. הוא ישב שבעה על אביו לבדו אצל משה ושולמית קטן, וקבל תנחומים מהיהודים ששרדו. גיסתו שולמית קטן יודעת לספר שהוא התעקש ללמוד בעל פה את מספר האישור לקניית אוכל (carte d'alimentation) שקיבל, מכיוון ששנים כה רבות בשבי הגרמני, הרגילו אותו לכללים מחייבים ונוקשים. אבא גם השתעשע מאוד עם אחייניו הקטנים – הילדים של משה ושולמית קטן – וזכה בכלל ליחס חם מאוד מכל המשפחה. רק פעם אחת הוא ממש התרגז, כאשר שני אחייניו – רפאל קטן וראובן גוטל – החליטו לערוך ניסוי מדעי: מה קורה לסיגריות האמריקאיות שקיבל בזמן השחרור אם טוחנים אותן במטחנת קפה.[20]

אחרי זמן מה הוא נסע לפריז כדי לקנות בגדים אזרחיים ולחפש עבודה כדי להתפרנס.

בכך הסתיימו שמונה שנות שרותו בצבא הצרפתי. אבא נהג לומר שחסד נעשה עמו שלא ידע מראש שיישאר לשרת בצבא הצרפתי ובשבי הגרמני זמן רב כל כך. כאשר בניו זכו לפטור משרות צבאי, הוא היה נוהג לומר, כי זה צודק,  כי הוא שירת בצבא בשביל כל בניו ולכן מגיע להם פטור לוּ רק משום כך.

את הפיצויים שהוא קבל מהמדינה כשבוי חוזר, הוא העביר לאמו בטבעיות.

אחרי המלחמה

הקהילה היהודית בצרפת של אחרי מלחמת העולם השנייה התחלקה לקבוצות אחדות. רבים מהיהודים שהתגוררו בצרפת נרצחו על ידי הנאצים, ובכל זאת מספרם של הניספים היה קטן – יחסית למזרח אירופה. היו משפחות ויחידים שעברו ממקום למקום עד יעבור זעם, מהם לתוך צרפת עצמה, לרוב לכפרים קטנים בדרום, מהם שהצליחו לעבור לשווייץ. היו גם שהמשיכו את חייהם כרגיל. בקשר לכך יש לציין את הדוד שלמה, אחיו של אלכסנדר, אביו של אבא, שהמשיך לבוא לבית הכנסת "עדת יראים" בפריס הכבושה, ענוד בטלאי הצהוב. אף לאחר שחרור פריס הוא המשיך לשאת את הטלאי הצהוב, וכאשר שאלו אותו מדוע אינו מוריד אותו, הוא ענה בתמימות כי החוק המחייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב טרם בוטל רשמית.[21] היו גם ששלמו בחייהם על פעילותם בקרב הקהילה, כגון גיסו של חמיו של אבא, מאיר מילר (Mathieu Muller), הרב רוברט מאיירס(Robert Meyers), שיכול היה לברוח לשווייץ אך העדיף להישאר ולהמשיך לדאוג לקהילתו עד הילקחו למחנות ההשמדה.

a8

הסבא מאיר מילר

ביום ראשון כ"ד באדר תש"ז (16מרץ 1947) נשא לאישה את שרה מילר (Florine Sarah Rose Muller)  בתו הבכורה של עו"ד מאיר מילר (Mathieu Muller). יש הטוענים שהדברים התנהלו כך: משה קטן ביקש מעו"ד מילר לעזור לו למצוא דירה בפריז – דבר שלא היה בר השגה – וכאשר הצליח במשימה, משה שאל אותו איך הוא יכול להודות לו. מאיר מילר אמר לו שהוא מחפש חתן לבתו הבכורה, ואז משה הציע לו את אחיו – אבא. למעשה, הנוגעים בדבר לא היו זקוקים לשום עזרה. הוריי נפגשו בתנועת נוער ישורון וכך חסכו את ה"שדכן געלט" (דמי שדכנות)…

אחרי חזרתו מהשבי, חיפש אבא עבודה שיוכל להתפרנס ממנה, על אף העובדה שנבצר ממנו ללמוד מקצוע כלשהו. הוא התגורר אצל דודתו (שהייתה צעירה ממנו!) סוזי (שושנה) מרצבך, ועבד זמן מה ב-O.S.E. (מוסד עזרה לילדים), ואחרי נישואיו הודות להתערבותו של חמיו אצל לקוחותיו, עבד בחברות שהם ניהלו, אבל אבא לא הצליח למצוא  מקום עבודה קבוע ובטוח.

חיי תורה ומצוות

אבא השתלב בקהילת "עדת יראים", ובשלב מסוים אף זכה להיות התוקע הקבוע בראש השנה, אחרי שגיסו, הרב אהרון גוטל (Adrien Guttel) נאלץ לעזוב את התפקיד מסיבות בריאותיות. יחד עם זה, הוא מילא תפקידים ציבוריים שונים, כמובן ללא כל תמורה, כגון אחראי על איסוף כספים לטובת הישיבות של "קרן התורה", יושב ראש ארגון הורי התלמידים של בית הספר היהודי "יבנה", גזבר הארגון "רבי יחיאל מפריש"[22], גזבר קהילת "עדת יראים", וכן היה פעיל בארגון המייצג את היהדות הדתית (CRJTF). אגב, הוא המשיך לנהוג כך גם אחרי עלייתו ארצה, והיה לתקופה מסוימת גזבר קהילת "סוכטשוב", שם התפלל בקביעות. הוא פעל בעקביות  להקמת מערכת שחיטה למהדרין, כאשר שחיטת הקהילה המרכזית ה"קונסיסטואר", הייתה   מקלה יותר. בכל יום היה מקדיש זמן ללימוד תורה, למד בחברותות, ומספר שנים אף ארגן בביתו מדי שבת בשבתו "סעודה שלישית" לצעירים, שרבים מהם זוכרים אותן עד היום.

בשלב מסוים, אבא אף העביר שיעור קבוע לצעירים, שאף אני נמניתי עליהם, בחומש רש"י, בשבת לאחר תפילת מוסף. אני אף זוכר את המתנה שהוא קיבל בסוף השנה מהורי הצעירים: מטחנת קפה חשמלית! [23]

באותה תקופה, כדי לזכות בנופש חסכוני, נהגנו לבלות את ימי החופשה בכפר קטן המכונה בלנשפס (Blancheface), שהיה במרחק של כ-50 קילומטר מפריס. שם היה לסבי מתיו מילר בית גדול. אני זוכר שאבא החליט ללמוד אתי גמרא. סיכמנו להתחיל בלימוד מסכת שבת, אבל התברר שבגמרא הישנה שהייתה שם, חסרו מספר דפים בתחילת המסכת: לכן התחלנו ללמוד "במה מדליקין", הפרק השני של המסכת. דודתי מימי שונטל (Mireille Schontal) ספרה לנו אחרי השבעה על אבא, שהיא זוכרת היטב את השיעורים בחומש רש"י שאבא העביר בשבת אחר הצהריים לגיסותיו הצעירות בבלנשפס: "חבל שהוא לא היה למורה! זה היה מדויק, נחמד, ואז ידעתי להסביר  הכול על מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני וכו'".

בימים ההם, היה מאוד קשה להתפלל בפריס כל יום במניין, ולוח הזמנים הדחוס של אבא לא איפשר לו להתפלל שחרית בבית הכנסת. אפילו בערב פסח נמנע ממנו להשתתף בסיום, שישחרר אותו מלצום תענית בכורות במקום בכורו (אני), עד שיגיע למצוות. הדבר היה קשה במיוחד בחורף, באשר הזריחה הייתה מאוחרת מאוד והשקיעה מוקדמת בהתאם. לכן אבא החליט לעשות סיום משלו, ולמד לבד את כל המסכתות הקטנות שבש"ס עד שהוא זכה לומר: "ברוך שפטרני מעונשו שלזה"! בשנת האבל על אמו, הוא התאמץ מאוד כדי להצליח בכל זאת להתפלל לפני העמוד, בבית הכנסת שעל יד בית הספר לרבנים ברחוב ווקלין (Rue Vauquelin), שהיה  בדרכו לעבודה. ביום ראשון לא הייתה בעיה, והוא כמובן התפלל בבית-הכנסת של עדת יראים. אין צורך לומר שאחרי עלייתו ארצה, הוא לא החסיר אף תפילה במניין בבית-הכנסת "סוכטשוב". אני זוכר שכאשר התפללתי שם לפני התיבה, הייתי רגיל להתחיל את חזרת הש"ץ רק כאשר הבחנתי שאבא סיים להתפלל שמונה-עשרה. ידעתי שאם הוא הספיק לסיים, אני יכול להתחיל את החזרה.

דבר אחד הרגיז את אבא: השמש של "עדת יראים" היה אדם פשוט, שחברי הקהילה היו נוטים לזלזל בו. ושתי העליות היחידות שלהן זכה במשך השנה היו אלה של ה-"תוכחות", שרגילים להעלות את "מי שירצה".[24] פעם אחת   הזדרז אבא ועלה לתורה מיד אחרי קריאת "מי שירצה", במטרה להפגין את התנגדותו ליחס משפיל זה.[25]

באותה תקופה אי אפשר היה להשיג את מה שקראנו לו "חלב שמור", זאת אומרת חלב שאינו בגדר "חלב עכו"ם". כמובן שהקלו לילדים הקטנים, אבל אבא – בניגוד למה שהיה נהוג בקרב רוב היהודים האורתודוקסים[26] – פשוט לא שתה חלב.

כמו כן, היינו נוהגים בפסח שלא לאכול אצל אף אחד מחוץ למשפחה, כדי שלא נצטרך להבדיל בין יהודי "כשר" לבין יהודי פחות "כשר".

מה שלא שמענו בבית

ברור כי מה שלא שומעים בבית אינו פחות חשוב ממה ששומעים בפועל. ברצוני להתייחס כאן לנושאים שמרבים לדבר עליהם בחוגים הדתיים של תקופתנו, בישראל או בחוץ לארץ, ואילו לפני כחמישים שנה לא היו מוכרים כלל בקרב היהדות המערבית. עובדה היא שאף פעם לא  סיפרו לנו על סיפורי מופתים של רבנים או צדיקים למיניהם, לא דברו על ביקור ב"מקומות הקדושים", כאשר הכוונה היא לקברי צדיקים. הרציונאליזם שלט בכיפה, וכל אמונה טפלה הייתה מ"חוץ לתחום". לא קיימנו מצוות כדי לזכות בחסדי ה' או למנוע אסונות, אלא מפני שזה היה ציווי ה'. לא נחשפנו לתעמולה העממית המאפיינת זרמים רבים ביהדות של היום, כך שהשקפת העולם של משפחתנו בפרט ושל קהילתנו בכלל  הייתה, באופן טבעי, על טהרת ההיגיון הצרוף.

ובנושא אחר: מעולם לא שמענו הערה גזענית כלשהי, והכוונה לדעות קדומות אנטי-ספרדיות[27]. אגב, עמדה זו גרמה פעם אחת לאי-נעימות לאבא: כאשר הוריי ארגנו שבע-ברכות לזוג ספרדי-אשכנזית, אבא דבר בדרשתו בהומור ובטבעיות על "נישואים מעורבים", והביטוי הזה פגע קשות בהורי החתן הספרדי. הם לא הבינו כי בעיני אבא לא היה בזה כל פסול!

כמו כן, לא שמענו בבית דברי הערכה לאנשים עשירים – בשל עושרם – ולא ידענו שחתן יכול לבקש כסף מחמיו לעתיד. פעם אחת שדכן מקצועי התקשר הביתה להציע עבורי שידוך עם בת עשירה מאנטוורפן, ומיד ציין את אחוז הנדוניה שמגיע לו במקרה של הצלחה: הוריי התייחסו בבוז להצעה זו[28] ולא התייחסו אליה ברצינות. זה רק שעשע אותם.

כמו כן, לא שמענו בתקופה זו על כל הבחנה בין "כיפות שחורות" ל-"כיפות סרוגות". ובכלל, אינני זוכר שזלזלו באף יהודי, גם במקרה שדעותיו הדתיות לא תאמו את הדעות שהיו מקובלות במשפחה.

תורה עם דרך ארץ

אבא השתייך לקהילה אורתודוקסית, והיה אורתודוקסי במלוא מובן המלה. יחד עם זה, גדלנו על הרעיון של "תורה עם דרך ארץ": במשפחת קליין יש מסורת של לימודים אקדמאיים[29], והיה מובן מאליו שאלך לאוניברסיטה ללמוד מקצוע, לאחר זמן מסוים בישיבה (כנ"ל לגבי שאר הילדים). למרות שאבא בעצמו נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל צעיר, הוא רכש השכלה כללית מרשימה באמצעות קריאת ספרים, ועודד אותנו בדרך זו[30]. לאבא היה כושר הבעה בכתב ובעל פה בצרפתית יוצא מן הכלל, כושר שניתן לרכוש רק על ידי קריאה. כמו כן היה מומחה בפתירת תשבצים.

יש מקום לציין כאן, כי רבות מהחומרות הנהוגות היום בעולם החרדי לא היו מוכרות בקהילתנו בכלל ובמשפחתנו בפרט. אבא השתייך באופן טבעי לתנועת הנוער ישורון – שבהמשך נוהלה על ידי אחיו – ושם לא הייתה הפרדה חמורה בין בנים ובנות[31]: עובדה היא ששם הכיר את אמא. כשגדלנו, הוא שלח אותנו לתנועת נוער זו. גם בית-ספר יבנה היה מעורב[32], דבר שלא מנע ממנו לשלוח אותנו לשם. היו עיתונים גויים בבית, ובשלב מאוחר יותר – אמנם אחרי שגדלנו – הייתה אף טלוויזיה.

המצב התעסוקתי מתייצב

בשנת 1960, אבא התקבל לחברת רוכסנים "פרסטיל", וגם שם התנה שלא יבוא לעבודה בשבת. בעל החברה, יהודי בשם שיק (Henri Schick) הנשוי לגויה, קיבל אותו לעבודה על סמך המלצתו החמה של חבר משותף. אבא עבד שם שנים רבות, עסק סוף סוף בעבודה אחראית התואמת את כישוריו, והשתלב יפה בחברה. כאמור, שיק היה יהודי שנטש תורה ומצוות, אבל יחד עם זה שמר על קשר רגשי מסוים עם היהדות[33]. לכן הוא קבל את תנאיו של אבא להיעדר מעבודה בשבתות ובחגים, ואף היה לוחש לו בערב יום כיפור בזמן שאבא עזב את משרדו: "אל תשכח להתפלל לטובת החברה שלנו!" בהיותו אחד מהעובדים הקרובים לשיק, אבא הוזמן לחתונה (האזרחית!) של בנו, אלא שחתונה זו התקיימה בשבת בפרבר נידח! אמא עדיין זוכרת איזה סיוט זה היה, לבלות את כל השבת במלון רחוק מכל קהילה יהודית. מצד שני, הוריי זכו לכך ששיק שילם עבורם את כרטיס הטיסה כדי שיהיו נוכחים בברית המילה של נכדם הראשון, נפתלי שפירא, שנולד בארץ ישראל.

כאשר החברה נמכרה לחברה אנגלית, אבא הסכים לפרוש ממנה עם פיצויים מוגדלים: אלה אפשרו לו לעלות ארצה ולקנות דירה בירושלים, שם הוא התיישב בשנת 1977. חלום חייו התגשם סוף סוף.

המשפחה גדלה

לאבא נולדו בצרפת שישה ילדים. שני הגדולים, גבי ואנוכי, למדנו בגן ובבית ספר יסודי גויים, ועברנו לחטיבת ביניים לבית-ספר יהודי "יבנה". כאשר לימוד בבית ספר יהודי היה מקובל יותר, ארבעה אחיי האחרים התחילו את לימודיהם בבית ספר יהודי, על אף הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכך. החלטה זו התקבלה בעקבות תלונות מנהל בית-הספר היסודי היהודי ברנאר פיקאר – חבר טוב של אבא – שהתרעם על כך, שדווקא היהודים האורתודוקסים, אינם שולחים את ילדיהם לבית-ספר יהודי, דבר הפוגע ברמה הדתית של בית הספר. גם אמא התרגשה ממה שסיפר לה אחי יהושע: בבית-הספר הגוי בו הוא התחיל ללמוד, הוא היה נוהג בזמן ההפסקה להישאר מתחת לעצים, כיון שנאלץ להיות בגילוי ראש!

היה מובן מאליו שאחרי סיום מבחני  הבגרות הבנים יסעו לארץ ישראל ללמוד בישיבה , מן הסתם, לתקופה של שנה אחת – דבר שהיה רחוק מלהיות מובן מאליו בתקופה זו – לפני שיתחילו בלימודיהם האקדמאיים. אני נסעתי לישיבת "קול תורה", ואחרי שנה שוכנעתי להישאר שנה נוספת, דבר שכמובן הקשה על הוריי מבחינה כלכלית.[34] אז כתבתי מכתב להוריי כדי לקבל את הסכמתם, ואני עוד זוכר את המשפט היפה שאבא כתב לי, משהו מעין: "אינני יכול להצטער על כך שבני חושק ללמוד תורה, ולכן אני מסכים בסיפוק ובשמחה". בכל זאת, הייתי ער לכך שהחלטה זו הכבידה על מצבם הכלכלי של הוריי, ולכן לא היססתי, בתום שנתיים בישיבה, לחזור לצרפת ולהרשם לאוניברסיטה.

ציונות

אבא – בניגוד לאחיו משה ויעקב – לא התיישב בארץ ישראל אחרי החתונה. עובדה זאת, שניתן להסבירה על ידי הקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקו, אחרי שבילה שמונה שנים במדים, אין משמעותה שהיה לו יחס שלילי כלפי הציונות. ההיפך הוא הנכון, ותמיד היה ברור לכולנו שבהזדמנות הראשונה נעלה לארץ ישראל מטעמים ציוניים. עובדה היא שכל ילדיו השתקעו בארץ ישראל, וגם הוריי, מהרגע שהדבר התאפשר להם, עשו זאת. בסוף חייו, הוא זכה לכך שכל צאצאיו הרבים התגוררו כולם בארץ ישראל.

יחסו לילדים הקטנים, לנכדים ולנינים

מטבע הדברים אינני יכול להעיד על יחסו לילדיו כשהיו קטנים. לכן אצטט – בתרגום חופשי – את מה שכתבה לנו אחרי השבעה דודתי מימי שונטל:

בליל הסדר, אלכס כנראה היה כבן שלוש או ארבע, והיה עליו לומר את ה"מה נשתנה" לפני כל המבוגרים. אבל אלכס היה ביישן, הוא החוויר, נהיה אדום, היה על סף בכי… המבוגרים התחילו להתעצבן: הם זזו, צחקו, אמרו  "עזבו אותו", אבל על יד אלכס התיישב אביו, והוא, עם הרבה הבנה, עודד אותו בנחת וחיזק את ידיו, עד שסוף סוף אלכס הצליח בצורה נפלאה! אולי זה ייראה לכם מובן מאליו, אבל בתקופה זו לא דברו על פסיכולוגיה, פדגוגיה וכו'. אני בעצמי הייתי כבת 15, והייתי בהלם: כיצד אבא זה מתייחס לילד קטן! לא, זה לא היה מובן מאליו. אז, ברגע ההוא, הבנתי את היחס המיוחד שהיה לו כלפיכם, ילדיו היקרים. הוא לא למד את זה בספרי חינוך הילדים. הוא ינק את היחס הזה ממשפחת מאייר, שכולם, שהכרתי אותם בהמשך, היו מחוננים במידה זו. תשמרו עליה!

גם בני ידידיה סיפר באזכרה איך סבו התייחס בסבלנות ראויה לשבח לכל נכדיו. ידידיה בעצמו זכה לקבל בהשאלה את מכוניתו של אבא כל אימת שרצה, עד לשעות הקטנות של הלילה! ואני לא אשכח את מבטו כאשר הסתכל על נכדתו מלכי, שהייתה ילדה קטנה, ביום כיפור אחד, כאשר מצב בריאותו היה כבר רעוע ביותר.

החיים בארץ ישראל

אבא תמיד סיפר שאחד ממניעיו לעלות ארצה היה בעיית המפתח בשבת: הרי בפריס שערי הבניינים היו נעולים, ורק על ידי מפתח הייתה אפשרות להפעיל מנגנון חשמלי שיפתח את השער. אז מה עושים בשבת? מצאנו פתרונות שונים, ביניהם לנסות להזעיק את אלה שנשארו בבית כדי שירדו ויפתחו לנו מבפנים, אבל זה לא היה קל בהתחשב בעובדה שהתגוררנו ברחוב סואן. גם בעיית הסוכה הייתה חמורה: חוץ מזה שאבא היה חייב לעבוד בחול המועד, הסוכה היחידה בקרבת מקום הייתה זו של סבי, ואבי היה  רץ לשם בכל יום, כדי לאכול ארוחת בוקר וארוחת ערב בסוכה. לארוחת הצהריים הוא הסתפק באוכל "עראי" בעבודה. כמובן, אף אחד לא חשב על שינה בסוכה, מה עוד שהקור המקפיא אינו מאפשר זאת. לכן הוא נהנה מאוד מהחיים הדתיים בארץ ישראל, ובמיוחד נהג תמיד לישון בסוכה, עד שמצב בריאותו לא אפשר זאת עוד.

אגב, הסוכה של אבא הייתה מיוחדת במינה: הוא בנה אותה על מרפסת דירתו[35], וכמו כל דבר שהוא עשה, הכול היה מדויק ובנוי כהלכה. ילדיי זוכרים היטב איך כל בורג נכנס בקלות בחור המתאים לו. זאת בניגוד לרושם שיש לנו בכל סוכות – אם לשפוט על פי הדפיקות הרבות הנשמעות היטב בשכונתנו – שרוב האנשים בונים בכל שנה את סוכתם מחדש!

עדיין צעיר יחסית, אבא חיפש עבודה – על אף העובדה שהוא זכה לפנסיה מכובדת, עקב כך שלא הפסיק לעבוד מאז גיל 14 (להוציא כמובן את התקופה שהוא היה במדים), ועבד זמן מה בחברה קטנה למכירת בויילרים, המוחזקת על ידי חברו רודל. מטרתו העיקרית הייתה להשתלם בעברית ולהשתלב בחברה הישראלית, במקום להשתתף באולפן. בסופו של דבר, הוא הפסיק לעבוד והתנדב ב-"יד שרה", שם היה אחראי על השאלת ציוד רפואי לנזקקים וגם עסק בהנהלת חשבונות, כאשר "יד שרה" הייתה עדיין בבית-חולים "שערי צדק". הוא ניצל את זמנו בצורה יעילה, הקדיש יותר זמן ללימוד התורה תוך השתתפות בשיעורים ובחברותות, וכן טיפח את בני משפחתו המרובים שבישראל. הוא גם התמחה קצת בבישול: כולם זוכרים את ה-"choucroute"בסעודת פורים שהוא הכין בעצמו, את ריבת אתרוגים שהוא הכין מיד אחרי סוכות, ואת ההרינג הכבוש שהיה לשם דבר.

a9

מימין לשמאול: תיאו קליין, מקס גיס, משה קטן ואבא

כאשר קהילת "אוהב ישראל" התמסדה, אבא היה בין הראשונים להימנות בין חבריה. הוא התפלל שם בקביעות, ואף זכה לשבת בתקופה מסוימת קרוב לאחיו תיאו, לאחר עלייתו ארצה. בבית הכנסת זה, המכונה "בית יהודה", נוהגים לכבד כל חבר לרגל כל שמחה משפחתית, וב"ה אבא זכה לכבוד זה לעתים קרובות!

אבא מאז ומתמיד היה בעל חוש משפחתי חזק,ולא היה כמותו כדי להסביר איך "פלוני" מקושר משפחתית עם "אלמוני". אבל יתירה מזו: הוא ראה את עצמו כאחראי על המשפחה כולה. נודע לי על מקרה אחד שהוא הציל – פשוטו כמשמעו – אחד מקרוביו, שהיה שרוי בבעיה רצינית ביותר. אין לי ספק שהיו מקרים נוספים דומים, שרק אלה שזכו לעזרתו יודעים עליהם.

אבא תמיד התמודד עם כל הניסיונות באופטימיות: הוא סיפר את זיכרונותיו מהשבי בהומור, למרות העובדה שלא היו לו אז חיים קלים! אבא אף פעם לא התלונן, גם כאשר בריאותו התרופפה. אני עוד זוכר את תגובתו אחרי שלקה באירוע המוחי  הראשון: הוא ציטט חרוז מאת קורניי![36]. כאשר איבד את עינו בעקבות ניתוח לא מוצלח של קטרקט, ואחרי ניסיון של ד"ר שוחט לתקן את המצב, ניסיון שכשל, ציטט אבא את הפסוק: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כג ח).

a10

הוריי בחגיגת יום הולדת התשעים של אבא

בשנת 2006, חגגנו לכבודו יום הולדתו ה-90, רבים הגיעו להביע את הערכתם כלפיו, וכמובן כל צאצאיו השתתפו בחגיגה והציגו תוכנית אומנותית עשירה.

 

[1]על פי בבלי תענית כ ע"א בין השאר, או  "La Gloire de Mon Père", comme Marcel Pagnol…

[2] כל אלה שמות פרטיים! אז טרם היו ליהודים שמות משפחה. ראו בהמשך.

[3] במשפחת קליין יש הרבה רופאים!

[4]ראו בעיקר את הספר "אז אמר שלמה", ניו-יארק תשס"ט.

[5]בנוסף על ספריו בנושאים מקצועיים,  כתב גם  "ספר תהילים של ד"ר גרץ", ו"מספר הערות על הברית החדשה".

[6] De la Circoncision, Etude Critique de Procédé Traditionnel Israélite et Manuel Opératoire, par le Docteur Klein, Paris 1888.

[7] פולמוס שלם בנושא זה התפרסם בעלון "המאסף" שיצא בירושלים על ידי הרב בנציון קואינקה.

[8]האגדה המשפחתית גורסת שהוא לא גויס בזמן מלחמת העולם הראשונה לצבא הצרפתי, משום שלא נמצאו עבורו מדים ההולמים את ממדי גופו. כדאי להזכיר כי במלחמה זו נהרגו  1,300,000 חיילים צרפתיים.

[9]בתקופה שלא היו רבים שקבעו עתים לתורה, קיים ד"ר מאייר בביתו שיעור קבוע  בגמרא, עבור בני הנוער שבעירו. מסופר עליו שאת חתניו בחר מבין התלמידים שהתמסרו והצליחו ביותר בלימודיהם…

[10] אביה של רוז רשל, יעקב אהרון מאיר, היה אחיו של בעלה מצד האב, ובן דודו מצד האם. הבנתם?

[11]הרבה נהגו אז לתת לילדים שם "גוי" במטרה להגן עליהם מפני לעג הילדים הגויים בבית הספר.

[12]כפי שהעיד על כך נפתלי תיאודור קליין, הסבא של אבא: "לפנים מן החומה… העיר [פאריס] כולה רשות היחיד היא ואין לחוש להוצאה מרשות לרשות" (המאסף, גליון מח, סימן רג, שנת תרנ"ז (1897)).

[13]הרב מונק הוא המחבר של הספר הנודע: "עולם התפילות".

[14]הזוג ברונשוויג נרצח בשואה ביחד עם הסבתא מאייר.

[15] הרב שולר היה בן דוד של אביו אלכסנדר קליין, מכיוון שאמו של הרב שולר הייתה בתו של הרב שלמה זאב קליין.

[16]יחד עם זה, אין להשוות את תנאי החיילים היהודים לתנאים ששררו במחנות ההשמדה.

[17]על פי המסורת הצרפתית הידועה…

[18]אבא סיפר לנו שפעם אחת הגיע מברק מטוקיו שביפן, והוא מסר את תוכנו לפקידה אחת. היא ממש התפלאה: "מה, אדון קליין, אתה יודע גם יפנית!!". אבל הוא הרגיע אותה: המברק היה כתוב באנגלית… סיפור זה מראה עד כמה הוא היה נחשב כמומחה לשפות זרות.

[19]כן, מסתבר שלא כל הגרמנים היו אנטישמיים.

[20]כידוע, רפאל קטן המשיך לעסוק במחקר – אמנם בתחומים אחרים – והוא היום פרופסור לרפואה ומנהל מחלקה בבית-חולים שיבא.

[21]אם סיפור זה אמיתי, הדוד שלמה קליין טעה: בהוראתה בתאריך 9/8/1944 הממשלה הזמנית של צרפת ביטלה את כל החוקים שנקבעו   בצרפת בזמן  הכיבוש הגרמני.

[22]כך כתבו את שם הארגון.

[23]אז טרם הכירו את ה"נסקפה".

[24]יחד עם זה, בשתי ההזדמנויות האלה, השמש זכה ל"מי-שבירך" כפול, כנראה כדי למנוע את ההשפעה השלילית של עליות אלה…

[25]ואז כמובן אפשר היה  לטעון: השמש הזה הפסיד את שתי העליות היחידות שיכל לזכות בהן! אבל המסר היה ברור. אינני זוכר אם בעקבות זאת השמש קבל עליה מכובדת יותר.

[26] אשר קליין מביא בשם אביו יעקב – האח הצעיר של אבא – שבזמן המלחמה הרבנים התירו לשתות חלב עכו"ם מפאת המצב הקשה ששרר אז. לאחר המלחמה רבנים אלו כבר לא היו בחיים, וכאשר רבנים אחרים הכריזו שכבר אי אפשר לסמוך על היתר זה, רבים באו אליהם בטענות: האם אתם יותר גדולים מהם? הם התירו ואתם אוסרים!

[27]אין צורך להזכיר שיש לי שני גיסים ספרדיים… וכלה מרוקאית.

[28]למען הדיוק, הייתה סיבה נוספת לסירובם: השדכן ציין שמשפחת הכלה דתית מאוד: הם אמנם צפו בטלוויזיה בשבת, אבל עם שעון שבת…

[29]כאמור, אביו של אבא היה ד"ר למשפטים, סבו היה רופא עיניים. שלשת אחיו למדו באוניברסיטה, וברור שגם הוא היה עושה זאת אם רק היה יכול.

[30]אני עוד זוכר שהוא הביא לי את הספר של ז'ול ורן: "מסביב לעולם בשמונים יום".

[31]ראו על זה תשובתו של הרב יחיאל וינברג, חלק א, עז.

[32]יש לציין כי לא העלו על הדעת להפעיל כיתות נפרדות, כאשר היו בכל כיתה – בנים ובנות – כעשרה תלמידים בסך-הכול!

[33] כאשר הוצג המחזמר "כנר על הגג", שיק הלך מספר פעמים לראות אותו ובכל פעם בכה שם מרוב התרגשות  כיוון שזה הזכיר לו את המנהגים היהודיים שהוא בעצמו נטש לחלוטין.

[34]אבא לא העלה על דעתו לבקש הנחה בשכר הלימוד, ולמרות הקושי, שילם את כל מה שביקשו ממנו לשלם, מבלי לנהל כל משא ומתן, למרות העובדה שמצבו הכלכלי לא היה מזהיר במיוחד.

[35]על פי אישור שאחיינו ראובן גוטל (Bertrand Guttel) השיג עבורו. בשנה הראשונה אחרי עלייתו ארצה אבא הסתפק בסוכה שבנה בחצרו, וזה כבר היה בשבילו חידוש מרנין, אבל כבר בשנה השנייה הוא דרש סוכה "בבית"…

[36] Accablé des malheurs où le destin me range, Je vais les déplorer (Corneille, Le Cid, Acte1, Scène 5)

התגובות סגורות