מיהו קהלת?

מיהו קהלת?

 

מבוא

מגילת קהלת פותחת במלים אלה: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם". מכאן שקהלת בן דוד הוא מחברה של המגילה. השם הזה נזכר שבע פעמים במגילה, שלש פעמים בפרק א, כדלהלן: בפסוק א:"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". ובפסוק יב: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". ובהמשך: "רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן" (ז, כז), ובסוף הספר: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה.  בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" (יב, ט-י). בפסוק אחד שם זה מופיע עם ה' הידיעה: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל" (יב, ח). לפי פסוק זה האחרון, ברור שקהלת אינו שם פרטי, שהרי בשפה העברית לא יכול שם פרטי לקבל יידוע. כמו כן הוא מופיע הן כזכר והן כנקבה.

קהלת הוא שלמה המלך

מיהו המכונה 'קהלת'? חז"ל קבעו שהוא שלמה המלך: "ששה שמות נקרא שלמה: ידידיה, קהלת, בן יקה, אגור, למואל"[1]. לפי המסורת החז"לית, שלמה המלך כתב שלושה ספרים: שיר השירים, משלי וקהלת. ספר משלי פותח: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל", שיר השירים פותח: "שיר השירים אשר לשלמה", וקהלת פותח: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים". מניין הזיהוי של קהלת כשלמה המלך? אבן עזרא כותב: "קהלת הוא שלמה, כי לא היה מבני דוד משיח ה' מלך רק הוא לבדו, ונקרא כן על לשון החכמה שנקהלה בו"[2]. רש"י מביא שני פירושים לשם הזה: "קהלת: על שם שקיהל חכמות הרבה… ויש אומרים שהיה אומר כל דבריו בהקהל"[3]. רש"י מסתמך על המדרש: "למה לא נאמר דברי שלמה, אלא על ידי שאמריו תלויין בהקהל".[4] מדרש זה קבל השראה ממה שנאמר בעניין הבאת ארון הקודש לבית המקדש: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" (מלכים א ח, א). בתרגום השבעים מתורגם הכינוי קהלת ל-(Ecclesiastes) ἐκκλησιαστοῦ, שמשמעו: נואם, המדבר בקהל. אלשיך מפרש: "מקהיל קהילות ישראל והעמים". בפירוש המיוחס לרשב"ם מבואר: "שלמה נקרא קהלת על שם שקיהל חכמות מכל בני קדם, ונתחכם מכל אדם, כי גם במקום אחר נקרא 'אגור' מפני שאגר חכמות, שנאמר: "דברי אגור בן יקה"".

פסוקים רבים במגילה מחזקים את הזיהוי של קהלת כשלמה. קהלת מעיד על עצמו: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים". הוא מתאר את מעשיו בירושלים כך:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת (ב ד-ח).

והתיאור הזה מתאים לשלמה. אין עוד מלך שהיה עשיר ובעל נכסים כשלמה. על פעולות הבניה והנטיעה של שלמה מסופר הרבה במקרא: שלמה בנה את ביתו שלש עשרה שנה: "וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן… וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם… וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת… וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה "[5]. במקום אחר מסופר: "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה… וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה "[6].

שלמה היה מפורסם לא רק בעושרו אלא בעיקר בחכמתו: "ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד… ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, ומכל חכמת מצרים". "וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו, אשר נתן אלוהים בליבו". וקהלת מעיד: "אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים, וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים, אף חכמתי עמדה לי". ובסיום המגילה מסופר: "ויותר שהיה קהלת חכם, עוד למד דעת את העם ואזן וחקר, תקן משלים הרבה". ואמנם חלק מן הרעיונות המובאים במגילת קהלת מצויים בספרים אחרים בתנ"ך בשמו של שלמה ובעיקר בספר משלי.

מתי שלמה המלך כתב את ספר קהלת?

מובא במדרש:

שלושה ספרים כתב [שלמה המלך]: משלי וקהלת שיר השירים. אי זה מהן כתב תחילה? רבי חייא רבה ורבי יונתן. רבי חייא רבה אמר: משלי כתב תחילה, ואחר כך שיר השירים, ואחר כך קהלת, ומייתי לה מהאי קרא "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל", משל זה ספר משלי, "וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף" (מלכים א ה, יב), זה שיר השירים, וקהלת בסוף אמר. מתנייתא דרבי חייא רבה פליגא על הדין שמעתא, מתניתא אמרה שלשתן כתב כאחת ושמעתא אמרה כל חד וחד בפני עצמו. תני רבי חייא רבה: רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים: משלי וקהלת ושיר השירים. רבי יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה, ואחר כך משלי, ואחר כך קהלת, ומייתי לה רבי יונתן מדרך ארץ: כשאדם נער, אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים. רבי ינאי חמוי דרבי אמי אמר: הכל מודים שקהלת בסוף אמרה.[7]

כפי שמציין רבי ינאי, יש תמימות דעים על כך ששלמה המלך כתב את ספר קהלת בסוף חייו. הסגנון המיואש של הספר, והרמזים הרבים על ניסיון עשיר של החיים עלי אדמות מצביעים על כך שהמחבר הוא איש מנוסה אשר נמצא בסוף חייו.

אבל זה לא הכול. קהלת כותב: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (א, יב). על זה כותבת הגמרא:

אמר ריש לקיש: בתחילה [רש"י: קודם שנשא שלמה נשים נכריות] מלך שלמה על העליונים, שנאמר "וישב שלמה על כסא ה'", ולבסוף מלך על התחתונים, שנאמר "כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה"… ולבסוף לא מלך אלא על ישראל, שנאמר "אני קהלת הייתי מלך על ישראל", ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים", ולבסוף לא מלך אלא על מיטתו, שנאמר "הנה מטתו שלשלמה", ולבסוף לא מלך אלא על מקלו [שהשליכו אשמדאי מכסאו, כדאמרינן במסכת גיטין (סח, ב)], שנאמר "זה היה חלקי מכל עמלי". רב ושמואל, חד אמר: מקלו, וחד אמר: גונדו [טליתו]. הדר או לא הדר? רב ושמואל, חד אמר: הדר, וחד אמר: לא הדר. מאן דאמר לא הדר, מלך והדיוט [ושוב לא חזר למלכותו], ומאן דאמר הדר, מלך והדיוט ומלך.[8]

לפי מקור זה, שלמה כתב את קהלת אחרי שאיבד את כסאו, כפי שמשתמע מהפסוק: "הייתי מלך בירושלים". כפי שרש"י מציין, הגמרא במסכת גיטין מתארת בפרוטרוט איך הדבר אירע[9]. מסופר שם ששלמה המלך היה זקוק לשמיר כדי לסתת את אבני בית המקדש בלי להשתמש בכלי מתכת. לשם כך, הוא תפס את אשמדאי, מלך השדים, והכניס אותו בכלא עד שעזר לו לאתר את השמיר ולקחת אותו. בהמשך, אשמדאי הצליח להשתחרר, והוא זרק את שלמה הרחק במדינה אחרת ותפס את מקומו. במשך שלוש שנים, שלמה נדד בדרכים בעוני רב, ורק בתום תקופה זו הוא הצליח לחזור לכסאו.

לפי מרדכי פלונגיאן[10], מחבר הספר "כרם שלמה" על קהלת, יש באגדה זו גרעין הסטורי:

יותר ממה שכתוב בספר קרה לשלמה, והמה היו בכתובים  ועתה אין שריד למו בארץ ונשכח כל זכר למו, ומי יודע אולי קרה כן לשלמה כי באחרית ימי מלכותו קמו עליו עדת עריצים וזדים קשרו עליו קשר, גס חפצם בידם צלח , אחר רוב ימים רמו ידיו כי בית ישראל שבו אליו וישב שנית על כסאו והיה מלך הדיוט ומלך, רק כותבי ספר מלכים ודברי הימים החרישו ולא דברו מזה מאומה, כי לא חפצו לספר דבר המשפיל כבוד המלך שלמה, הלא סופר דברי הימים עזב הרבה ולא זכר מנשי שלמה אשר הטו אה לבבו ומנבואת אחיה כאשר ספר ממנו במלכים, כי לא חפץ להזכיר את עונו ולא בחר לספר רק דברים הנוגעים לרוכסי מלך יהודה וישראל, ולכן קרוב הדבר מאוד לאמר כי גם סופר מלכים וסופר דברי הימים פסחו על המקרה הזה, ולא כתבו את המרד והמעל בספר, כי חשבו זאת לקלון בית דוד ויסתירוהו מבני אדם… והנה על פי הדברים אשר מצאתי ביוסיפון, אם עוד נוסיף עליהם את המסרה, אז יאירו לנו אור חדש על מחשכי הפרשה, וכאור יצא צדקה, וזה דבריו ״כאשר הרים שלמה את ירבעם בן נבט בקש ירבעם לעזוב את ירושלים ולשוב לשבט יוסף מקום מולדתו, ויפגשהו אחיה הנביא וישאלהו לשלום ויאמר לו דבר ה׳ בפי! אתה תמשול על עשר שבטי יה, ויגבה לבב ירבעם כי היה נער ואמיץ לב, גם כבודו אשר אהב אהבה בלי מצרים, הסיתו לבוא מהר לעיר מולדתו, ובבואו שמה החל להניא את לבב עמו כי ימרדו במלך שלמה ואותו יבחרו תחתיו, וירא המלך את מזימותיו ויבקש המיתו וינס ירבעם לארץ מצרים וינצל מחרבו״. הן נשקף מדבריו כי ירבעם הניא את לבב ישראל למרוד במלכם, ואם עוד נחזיק בדברי רז״ל כי הוא היה מלך הדיוט ומלך, כי עמו מרדו בו ימים רבים, ורק אחר רוב ימים הפך ה׳ את לבם להשלים אתו, ויושיבהו על כסאו שנית, אז יהיה דברי הפרשה דבר דבור על אפניו, כי כאשר התאנף ה׳ בשלמה מדוע נטה מדרכיו, הוכיחו בשבט אנשים.[11]

 עריכה סופית של ספר קהלת

לפי ביקורת המקרא, אין לייחס את ספר קהלת למלך שלמה, אלא לתקופה יותר מאוחרת: "אין ספק שלשונו שייכת לשלב האחרון של התפתחות העברית המקראית, היא מייצגת את שלב המעבר בין העברית המקראית ללשון חז"ל, וניכרת בה השפעה ארמית רבה. על סמך שיקולים לשוניים, ניתן לומר שהספר נכתב לא לפני מאה ד' לפסה"נ"[12]. למעשה, ניתן ליישב את טיעונים האלה עם המסורת המשייכת את הספר לשלמה המלך. הרי אף חז"ל לא הבינו שהטקסט שלפנינו הוא מלה במלה יצירת שלמה המלך, באשר הם קבעו כי "חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת"[13]. לפי זה, יש להבין כי מקור הדברים הוא אמנם משלמה המלך, אולם העריכה הסופית של הספר יכולה להיות מאוחרת יותר. יתכן אפוא ששינויים ותוספות הוכנסו בו אף בתקופה מאוחרת, עד שהגיע לצורה הסופית שלפנינו. אין בזה לגרוע מקדושתו ולסתור את המסורת של חז"ל.

מעניינת ביותר גישת שמואל דוד לוצאטו. במבוא לקהלת, הוא טוען שהספר נכתב בימי הבית השני, ולא שלמה כתב אותו, אלא מחבר אלמוני, ובמקור היה כתוב בו "דברי שלמה בן דוד מלך בירושלים". חכמי הדור הכירו את המחבר ששמו היה קהלת – שם פרטי – והם מחקו מספרו את שם שלמה וכתבו תחתיו קהלת, "אך "בן דוד מלך בירושלים" לא רצו למחוק, למען יהיה הכותב ללעג ולצחוק… לאמור: מה זה היה לפלוני?… אין ספק כי נשתטה". במקור היו בספר דברי מינות, כגון הפסוק: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" שהוא בעצם שאלה, והמפרשים פירשו את הה' כה' הידיעה, שלא יהיה למכשול לעם, וכיוצא באלה. חוץ מזה הנוסח משובש, ושד"ל מצדיק את הוויכוח בשאלה אם הספר מטמא את הידיים ומשבח את אלה שרצו לגנוז אותו, כפי שמובא מספר פעמים בדברי חז"ל, כדלהלן: "אמר רבי בנימין בן לוי: בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטין לצד מינות"[14]. וכן:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: שיר השירים מטמא את הידיים, מפני שנאמרה ברוח הקדש. קהלת אינה מטמא את הידיים, מפני שהיא מחכמתו של שלמה.[15]

ובגמרא:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה.[16]

נראה, לדעתו, שלא ייחסו חשיבות רבה לספר, ונפלו בו טעויות ששד"ל אינו מהסס לתקנן. כדי למתן את דברי המינות הוכנסו לספר, אולי על ידי אותם חכמי הדור שהזכרנו, תוספות שונות, כמו: "ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט", "וזכור את בוראך בימי בחורותיך", "והרוח תשוב אל ה' אשר נתנה". בראש הפירוש עצמו, לאחר המבוא, שד"ל מעיר הערת שוליים וכותב, בין היתר:

הפירוש הזה אשר אנוכי נותן לפניך היום, כתבתיו בעיר מולדתי בשנת 1820, בהיותי בן עשרים שנה… אמנם בקצת מן הדברים האמורים בפירוש הזה מחשבתי עתה רחוקה ממחשבתי אז… ובקצת מהם אני מסופק. והנני מבקש מחילה וסליחה מבעל ספר קהלת (יהיה מי שיהיה)… אחרי ל"ח שנים שגנזתי פירושי זה, הסכמתי להוציאו לאור מפני קצת דברים טובים שבו.

ואמנם פירושו יצא לאור בשנת 1860, ארבעים שנה אחרי שכתב אותו (ולא שלושים ושמונה כפי שכתב).

לביסוס טענתו שהספר לא חובר על ידי שלמה המלך, שד"ל מביא את השיקולים הפרשניים הברים:

  • יש חוסר התאמה בתכנים ובהשקפות בין ספר קהלת לשאר ספרים המיוחסים לשלמה. ספר משלי מהלל את החכמה. לעומת זאת, ספר קהלת מזלזל בערכים שמטיף עליהם ספר משלי.
  • יש חוסר התאמה לשוני-סגנוני בין לשון שלמה במשליו לבין סגנונו המגומגם של ספר קהלת. בספר משלי ובשיר השירים הסגנון קצר ובהיר, ואילו במגילת קהלת המשפטים ארוכים, ומותירים את הקורא בערפל הספקות.
  • ספר קהלת גדוש חידושי לשון, שאין להם זכר בספרי נביאי הבית הראשון, וכן נמצאים שם שימושי לשון הקרובים לשפה הארמית.
  • עדות לזרותו של הכותב האלמוני למקרא עולה גם מדברי כפירתו הקשים, שאינם מתאימים לא לשלמה ולא לאמונות ולדעות של ישראל בתקופה הקדומה, ובעיקר במה שנוגע להישארות הנפש ולעולם הבא.[17]

ברם, בסוף הפירוש, ב"חתימה", הוא כותב, בין היתר:

לכתוב עתה פירוש חדש על קהלת אי אפשר לי… דעתי נוטה להאמין שנכתב בסוף בית ראשון… כי הספר מלא מאמונת ההשגחה, ויפה אמרו חז"ל שתחילתו יראת שמים וסופו יראת שמים… וספר קהלת יקר עתה בעיניי מאוד… ועניין הי"ח מילין תיקון סופרים שפירשתי על המאמרים שהוסיפו חכמי ישראל הוא עתה בעיניי חלום, חזיון שווא.

[1]  אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לט.

[2]  אבן עזרא א א.

[3]  רש"י א א.

[4]  מדרש זוטא, קהלת (בובר) א א.

[5]  מלכים א ז.

[6]  מלכים א י. ראו גם דברי הימים ב ט.

[7]  שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א.

[8]  בבלי סנהדרין כ ע"ב.

[9]  ראו עיבוד של סיפור זה על ידי חיים נחמן ביאליק, "שלמה ואשמדאי", מתוך הספר "מאגדות המלך שלמה", צפת 2006.

[10]  מרדכי פְּלוּנְגיאן (ליטא 1816 – וינה 1883) היה למדן, בלשן וסופר, מראשי משכילי וילנה.

[11]  מרדכי מפלונגאין, כרם לשלמה, וילנא תרי"ז, הקדמה.

[12]  מיכאל פוקס, אנציקלופדיה מקראית, ע' קהלת, עמ' 71.

[13]  בבלי בבא בתרא טו ע"א.

[14]  ויקרא רבה (וילנא) כח א.

[15]  תוספתא מסכת ידים (צוקרמאנדל) פרק ב.

[16]  תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב

[17]  על פי שמואל ורגון, מיהותו וזמנו של מחבר ספר קהלת על פי שד"ל, עיוני מקרא ופרשנות, כרך ה, עמ' 367-369.

התגובות סגורות