מעשה אסתר בראי ההלכה

מעשה אסתר בראי ההלכה

 

 

מעשה אסתר לפי פשוטו של מקרא

לפי פשוטו של מקרא, אסתר – שאז הייתה פנויה – נישאה למלך אחשוורוש. לכאורה אסתר עברה על האיסור להתחתן לגוי. מהו איסור גוי?

 איסור גוי על פי התורה

בתורה נאמר:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[1]

לפי פשוטו של מקרא, האיסור להתחתן עם גוי או גויה מוגבל לשבעה אומות המוזכרות בפרשה, והתורה אף מפרטת את סיבת האיסור: החשש שהגוי יביא את בן-זוגו לעבוד עבודה זרה. אם כן, מדוע האיסור יהיה מוגבל לשבעה עממים, ולא יחול על כל העמים עובדי עבודה זרה? על שאלה זו עונה הסמ"ג: "שהם בני הסרה יותר מכל האומות, כמו שאמרו רבותינו דגויים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם[2] (בבלי חולין יג ע"ב)".[3]

ברם, ניתן להבין את הפסוקים הנ"ל גם כך: "דיברה התורה בהווה", כלומר, זו המציאות שממנה ניתן ללמוד ולהחיל אזהרה זו גם ביחס לכל שאר אומות[4]. לפי הבנה זו, שגם תואמת את פשוטו של מקרא, האיסור הינו גורף, ואינו מוגבל לשבע האומות בלבד. אם כן, איך יתכן שאסתר ניאותה להינשא לאחשורוש?

איסור גוי על פי חז"ל

מובא בגמרא:

בנותיהן – דאורייתא היא, דכתיב: "לא תתחתן בם" (דברים ז ג). דאורייתא שבעה אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא… ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז ד), לרבות כל המסירות. זנות… בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית לח כד). אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא… ישראל הבא על העובדת כוכבים, הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה… בצינעא… בית דין של חשמונאי גזרו, ישראל הבא על העובדת כוכבים, חייב משום נשג"א, כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז… ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.[5]

נמצאנו למדים כי לאיסור גוי מספר שלבים על פי חז"ל:

  • התורה אסרה נישואים בין גברים משבעה אומות לבין ישראליות, ולפי רבי שמעון בר יוחאי התורה אסרה נישואים בין גויים בכלל לבין ישראלים.
  • על פי הלכה למשה מסיני, אסור לקיים יחסים פומביים בין גברים ישראלים לבין גויות.
  • התורה גם אוסרת ייחוד בין גברים גויים לנשי ישראל נשואות.
  • בית דינו של שם אסר יחסים בין גבר גוי לבין אישה ישראלית פנויה.
  • בית דינו של חשמונאים אסר יחסים בין גויים לבין ישראלים.
  • בית דינו של דוד אסר יחוד בין גבר ישראלי לבין אישה ישראלית פנויה.
  • תלמידי בית שמאי ובית הלל אסרו יחוד בין גבר ישראלי לבין אישה גויה.[6]

 

מכאן עולה כי לפי רבי שמעון בר יוחאי, ולכל הדעות על פי גזרת שם, היה אסור לאסתר להינשא לאחשורוש. אלא שניתן ללמד זכות על אסתר ממספר בחינות:

  • היא נישאה למלך אחשורוש בעל כורחה.
  • היא הייתה פסיבית לחלוטין, מה שחז"ל מכנים "קרקע עולם".[7]

ברם, לא משתמע מפשוטו של מקרא שהיה במעשה זה משום בעיה כלשהי – להיפך, בחירת אסתר למלכה מוצגת כהישג מרשים וכבוד גדול ליהודים – אבל דבר ידוע הוא כי מגילת אסתר ממעטת בפן היהודי-ההלכתי כאשר "מלאכת הסיפור של מגילת אסתר אינה אלא ראי של חיי החצר הפרסית" [8].

הקרבה עצמית למען הציבור

אלא שיש בעיה נוספת: איך אסתר הרשתה לעצמה לסכן את חייה כאשר היא ניגשה למלך? בעיה זו מתייחסת לבעיה כללית יותר: האם מותר להקריב את עצמו למען אחרים? שאלה זו התעוררה בעניין הבעיה המפורסמת של דילמת קיתון של מים. מובא בגמרא:

שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהם – מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו) – חייך קודמים לחיי חברך.[9]

ופוסקים כמו רבי עקיבא. ואז, מתעוררת שאלה: מהו הדין אם בעל הקיתון רוצה לוותר לטובת השני? כאמור, הוא אינו מחויב למסור נפשו להצלת חברו. אבל האם מותר לו אם הוא חפץ בכך?

לפי מחבר "מחנה חיים", אף רבי עקיבא סובר שמותר לעשות כן, ואין בזה הפרת האיסור להתאבד. כך הוא כותב: "רבי עקיבא מודה שאם ייתן לחברו לשתות אינו עובר על "את דמכם לנפשותיכם אדרוש""[10]. לפי ספר חסידים (סימן תרעד), הקרבה עצמית כזאת היא אפילו רצויה, בתנאי שהשני ראוי לכך: "אי האחד הדיוט והשני תלמיד חכם, מצווה על ההדיוט למסור נפשו להציל החכם. אבל אם הם שווים אסור". ואילו, לפי הרדב"ז, "הרי הוא חסיד שוטה"[11]. היעב"ץ סבור כי הקרבה עצמית למען איש אחר אסורה מן הסתם, אלא אם כן מדובר באביו, והוא מסתפק אם מותר למסור נפשו להצלת בנו הקטן[12].

הסברה העומדת מאחורי קביעות אלו היא פשוטה: אמנם חייו של אדם אינם שייכים לו, במובן זה שאין הוא רשאי לוותר עליהם בלי כל תועלת, אבל מצד שני האדם רשאי לבחור מי ישרוד: הוא עצמו או חברו, במיוחד אם יש סיבה טובה להעדיף את השני. מכאן יוצא שמוענקת לאדם זכות מוגבלת על חייו: אם בכל מקרה אחד מהם עלול למות, יש לו רשות להחליט שזה יהיה הוא עצמו.

יש שרצו להבחין בין המקרים הנ"ל לבין מצב בו איש אחד מתבקש למסור את נפשו לטובת ציבור שלם. הרב קוק נשאל על זה, ובהתחלת דבריו הטיל ספק בצדקת דרישה זו, ובעיקר מתנגד לכל מדרג בין אנשים – באיכות או בכמות. כך הוא כותב: "ערכם הפנימי של האנשים הוא סמוי מעין אדם, ויש אחד שקול כס' רבוא, ואם הוא אינו ראוי דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא שיהו שקולים כרבים".[13] בהמשך, הוא מגיע למסקנה כי מותר – אך לא חובה – להקריב את עצמו למען ציבור שלם בתנאי שבית דין מוסמך אישר זאת, ואם מדובר בכלל ישראל, הדבר מותר אף בלי אישור מצד בית הדין. אלה דבריו:

מותר [לסכן את עצמו לטובת הציבור] בודאי בתור הוראת שעה, אבל בלא היתר בית דין יש לומר דהדרינן לכללין, דאין לך דבר העומד נגד וחי בהם, אלא דמסברא פשוט הוא דלכלל ישראל אין צריך היתר בית דין.[14]

החזון איש (סנהדרין כה) גם כתב שמותר לו למסור נפשו להצלת רבים, תוך הסתמכות על מעשה הרוגי לוד.[15]

מכאן שמעשה אסתר היה לגיטימי, מה עוד שהוא זכה לברכת בית הדין של מרדכי.

 

מעשה אסתר לפי חז"ל

בניגוד לפשוטו של מקרא, חז"ל מבינים שאסתר הייתה אשתו של מרדכי, כדלהלן: "'ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת', תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית".[16] חז"ל יודעים לספר כי אף המשיכה לחיות חיי אישות עם מרדכי: "הייתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת (רש"י: מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש) ויושבת בחיקו של מרדכי".[17]

על כך הגמרא מקשה: מדוע היא לא הייתה אסורה לו? הגמרא מתרצת: "אסתר קרקע עולם הייתה (רש"י: אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה)".[18] אולם בשלב מאוחר יותר היא נבעלה על ידי אחשוורוש ברצון, כאשר היא ניגשה אליו כדי לבטל את גזרת המן, כפי שמספרת הגמרא: "אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו – באונס, ועכשיו – ברצון. 'וכאשר אבדתי אבדתי' – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (רש"י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון – אסורה לבעלה)".[19]

על הצהרה זו שואלים תוספות: "אמאי לא היה מגרשה ותהא מותרת להחזירנה?" הרי אם מרדכי יגרש את אסתר, היא תהיה פנויה, ואז בעילתו של אחשוורוש לא תאסור אותה למרדכי כאשר הוא שוב יישא אותה. על שאלה זו תוספות משיבים: "לפי שכל מעשה הגט הוא על פי עדים, והיה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות".[20] המהרש"א אינו מקבל את תירוצו של תוספות: "אינו נכון בעיני, ויכתוב לה בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא, וטוב היה לו לעשות כן, דהא אסתר היכי עבדה הכי? דהשתא ברצונה נבעלת ותיהרג ואל תעבור, ואלו היה מגרשה בכתב ידו לא הייתה עוברת על איסור עריות החמור ולא הייתה נאסרת למרדכי". והוא מסכם: "אלא שדברי אגדה הם ואין משיבים עליהם".

בכל אופן, המסר של חז"ל ברור: לא מדובר כאן ביוזמה אישית ספונטאנית אלא בהוראה מפורשת מפי גדול הדור – מרדכי, בעלה של אסתר – לעבור במזיד על איסור חמור של גילוי עריות לשם הצלת היהודים. מכאן משתמע לכאורה מסר נורמטיבי לדורות. כך מתבטא בעניין זה הרב קולון בצורה שלא משתמעת לשתי פנים:

אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה, אלא מצווה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא, שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש, כדדרשינן התם מ"ותלבש אסתר מלכות", ומינה מוכח התם שהיא הייתה משבע נביאות שעמדו להם לישראל, שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכוח זה נאסרה על מרדכי, וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכוח מעשה של גנאי, לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה: פשיטא ופשיטא שעשתה מצווה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם הייתה.[21]

מכאן עולה שאסתר לא עברה על שום איסור. אבל אפשר להבין את הדברים בצורה אחרת: היא כן עשתה עבירה, אלא שהיה מדובר ב"עבירה לשמה".

 

מהי עבירה לשמה?

מובא בגמרא:

אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה, תמר זינתה – יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה – נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה… כמצוה שלא לשמה, דכתיב: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ") שופטים ה, כד) (רש"י: על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כוחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו). מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר:"בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד) שם, כז).[22]

נמצאנו למדים כי מעשה עבירה שכוונתו לשם שמים ובעל תכלית טובה שקול למעשה מצווה שנעשה שלא לשם שמים. כלל זה המדגיש את חשיבות טוהר הכוונה הוא מהפכני, מפני שהגישה הרווחת ביהדות המסורתית היא שהמצוות הן ביטוי החכמה הא-לוהית ו"גזרות מלך", שלא ניתנות לתמרון, ושיש בעבירה קלקול מהותי. בהגות היהודית קיימת קשת רחבה של דעות לגבי תפיסה זו, מתפיסות שמכירות בלגיטימיות שלה, דרך סיוג למצבים או לאנשים מיוחדים ועד שלילה מוחלטת וגורפת.

"עבירה לשמה" מתייחסת למעשה אסור, שבית הדין בשעת הצורך אמור להטיל עליו את העונש הכתוב בתורה, אלא שהקב"ה "הבוחן כליות ולב" יכול לדון אותו לכף זכות על פי כוונת המבצעו והשלכותיו הברוכות[23]. כך הכתב סופר כותב, בעניין מקושש העצים:

הגם שבידי שמים אינו מחוייב במיתה, כי כוונתו לשם שמים, וה' יודע מחשבות, אבל בבית דין של מטה, אין הולכים בתר המחשבה ואומדנא, רק על פי ראיית העדים, וזה דכתיב: "וימות כאשר צוה ה' את משה", שציוה לעשות דין למטה כמחלל שבת, אבל למעלה לא נתחייב.[24]

מכאן שאסתר הייתה אסורה למרדכי, למרות שמדובר היה במעשה לגיטימי.

אם כן, שאלה גדולה היא איך יש לפעול לכתחילה, אם מזדמנת נסיבה הדורשת לכאורה "עבירה לשמה".

המהר"ק קובע – בהסתמכו על דברי התוספות[25] –  על פי התקדים של מעשי יעל ואסתר, כי מותר לכתחילה לעבור עבירה כדי להציל את כלל ישראל, כדלהלן:

דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל, וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאווה לה ויהיה כוח להתפתות לעשות לה בקשתה.[26]

הרב רישר[27] נשאל על מעשה שהיה והוא מסתמך על פסיקתו של המהרי"ק כדי לקבוע שעבירה בנסיבות מסוימות נחשב כמצווה – על אף העובדה שאין להקל בהשלכות ההלכתיות של אותו מעשה:

שאלה: מעשה שהיה כך היה. סיעה של בני אדם שהלכו בדרך, ואחד מהם אשתו עמו, ויהי לעת ערב, והלכו למלון אחד סמוך ליער, ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון, וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם, אז הפקירה עצמה האישה ברצון בעלה ישראל, ועל ידי כן הצילה אותם. ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, או יקבל שכר על הפרישה וכיצד יתנהג עמה. תשובה… בודאי והעיקר כדעת מהרי"ק, לכן נראה לי דאישה זו אסורה לבעלה, אף שאין כאן נדנוד עבירה שעשתה להצלת רבים, מכל מקום נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר.[28]

אם כן, לפי הרב רישר, מותר לכתחילה לבצע מעשה עבירה אם הוא מציל אף חלק ממנו.

לדעת הרב קוק, עבירה לשמה הוא סעיף מתקנת "מגדר מילתא"[29] ו"הוראת שעה", על פי בית דין או נביא, שהרי יש בסמכותם לשנות הלכה באופן זמני. ורק כאשר לאדם ברור ללא כל צל ספק, כי מטרת העבירה תהיה מקובלת על בית הדין, כמו למשל הצלת כלל ישראל, הוא יכול לעשות כן, גם מבלי להתייעץ איתם. הרב קוק גם קובע כי עבירה לשמה יכולה להתקיים בכל העבירות, אפילו גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל לא בעבודה זרה.‏ ואלה דבריו:

"אסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל", ואין למדים הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש דפשוט הוא דהוי למגדר מילתא, ועל כן התירה יעל לעצמה בלא בית דין. ובזה יש לומר גם כן דאזדא ראייה מאסתר אפילו בלא סברא דכלל ישראל, דשם עשתה על פי הוראת מרדכי, דהוי כבית דין, ומותר בודאי בתור הוראת שעה, אבל בלא היתר בית דין יש לומר דהדרינן לכללין, דאין לך דבר העומד נגד "וחי בהם", אלא דמסברא פשוט הוא דלכלל ישראל אין צריך היתר בית דין.[30]

אבל הרב ויינברג חולק על הרב קוק:

שוב שמעתי שבספר "משפט כהן" מהגרא"י קוק זצ"ל מפלפל בזה, ומסיק דהיחיד צריך למסור נפשו להציל רבים בגדר הוראת שעה ולמיגדר מילתא… אבל קשה לחדש דבר כזה מדעתנו, ואדרבה בתשובת "נודע ביהודה"… פשיטא ליה דאשה אסורה לזנות אפילו אם תציל רבים, ואסתר שאני דעשתה על פי הוראת מרדכי ובית דינו על פי רוח הקודש. וכן משמע לי מהא דאמרינן גבי יעל… גדולה עבירה לשמה, ואף שכוונתה הייתה להציל ישראל על ידי שתחליש כוחו ותוכל להורגו, מכל מקום מיקרי עבירה לשמה, ומשמע שלא התירו תמיד גלוי עריות משום למיגדר מילתא אפילו להציל רבים מישראל. וכן שפיכות דמים אין כוח ביד חכמים להתיר אלא בגדר עונש ולמיגדר מילתא, אבל אין כוח בידם לתקן חיוב הצלה אם לא חייבה התורה. [31]

להלן דברי ה"נודע ביהודה" עליהם מסתמך הרב ויינברג, מהם משתמע כי עבירה לשמה מותרת רק אם מדובר בהצלת כלל ישראל, בהוראתו של בית הדין, ואולי לבעלי רוח הקודש בלבד:

גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה… [הרב לנדא מביא כאן את הסיפור שהרב רישר דן עליו בשו"ת שבות יעקב המצוטט לעיל] ופסק בתשובה ההיא ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות רק שאף על פי כן נאסרה על בעלה והביא ראיה מאסתר… ואני אומר כיון שאמרו רז"ל "בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים", אם כן כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות, ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה. אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואישה ואיש שווים ותיהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהייתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.[32]

יחד עם זה, משתמע מדברי הרב לנדא כי אין להחמיר אלא בשלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ולא יעבור".

הנצי"ב מוולוז'ין מרחיב את ההיתר למקרים נוספים, בשל גישתו כי העולם מעורב מרע וטוב, ולעתים יש להשתמש ברע שבדרך כלל ממית, כשם שמשתמשים בסם ממית לריפוי אדם. עם זאת, הוא סובר שצריך להיות שיקול ושקלול זהיר ומדויק שלוקח בחשבון את כל הנסיבות והתוצאות בעניין, והוא קובע תנאי כפול כדי לקיים עבירה לשמה: ראשית, התייעצות עם רב מובהק. ושנית, שהאדם לא ייהנה מהעבירה‏:

יש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה, שברא ה' גם אותם, כדכתיב "יוצר אור וגו' ובורא רע", ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המוות דוודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המוות משום שעל פי רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא ובצמצום שלא יוסיף כלשהו ויסתכן. כך כל מידה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש להיזהר שלא להשתמש במידה זו כי אם על ידי רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך… אבל העניין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצווה דאף על גב שנהנה גם כן, המצווה עומדת במקומה. מה שאין כן עבירה לשמה – ההנאה שמגיע לגוף מזה בעל כורחו הוא עבירה וכמבואר יבמות קג,א ונזיר דף כג גבי האי דאמרו גדולה עבירה לשמה, וראיה מיעל, ומקשה והא קמתהני מעבירה. ואף על גב שוודאי רשאה הייתה משום פקוח נפש כמו שכתבו התוספות מכל מקום לא הייתה משתבחת על זה משום דהנאה שבזה נחשבת עוון.[33]

והוא מפרט במקום אחר:

על זה יש שני תנאים: תנאי הראשון שלא יהנה מאותה עבירה כלל… דאסור ליהנות מעבירה לשמה. תנאי השני שיש לחשוב אם כדאי עבירה זו דמחלוקת או רדיפה לגבי מצוה זו שמחשב שיעלה על ידה מזה.[34]

וכך הוא מסכם בפירושו על החומש:

אין לאיש לתור אחר מצוות חדשות ולעשות עבירה לשמה… דאף על גב דאיתא "גדולה עבירה לשמה"… מכל מקום זה אינו אלא שבאה לידו שמוכרח לעשות עבירה לשם שמיים כהא דתמר ויהודה שלא היתה לה עצה אחרת או מעשה דיעל, אבל להמציא עצמו לכך לעשות עבירה לשם שמיים אין זה דרך הישר שיבור לו האדם.[35]

לפי הרב חיים מוולוז'ין, ההיתר אינו קיים אלא לפני מתן תורה:

עבודה על זה הדרך לא הייתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, אבל מעת שבא משה והורידה לארץ, לא בשמים היא… אסור לנו לשנות… אף אם הכוונה לשם שמיים… כי טעמי מצוות לא נתגלו.[36]

מכאן שהרב חיים סבור כי מעשה עבירה לשמה מותר רק אם מתקיימים שני תנאים: התייעצות עם רב מובהק, וגם שהאדם לא ייהנה מהעבירה‏, וכל זה רק לפני מתן תורה.

אם כן, מה עם יעל? תלמידו של הרב חיים, הרב אשר הכהן אשכנזי, מיישב כך: "נמצא בכתבי האר"י שהייתה גלגול[37]. ועוד, שכוונתה היה להציל כלל ישראל".[38]

לפי הרב ישראל ליפשיץ, עבירה לשמה קיימת בכל תחומי החיים, אלא ש-"אין זה שווה לכל, רק לאדם גדול שיודע לשקול היטב העבירה נגד המצווה, תדע דאם לא כן נגנוב ונרמה כדי ליתן צדקה וכדומה"[39]‏‏.

מכאן שלפי הרב ליפשיץ, מעשה העבירה מותר רק לגדולי ישראל.

לפי הרמח"ל, "עברה לשמה לא תהיה אלא בהוראת שעה… על פי המגיע להוראה כזאת".[40]

הרב רבינוביץ, בספרו "יד פשוטה"[41], מבאר את הסתירה המפורסמת בדברי הרמב"ם באגרת השמד. הרמב"ם דן במי שהכריחוהו לעבור על איסור מן התורה ודינו שיעבור ואל ייהרג, וכך כותב הרמב"ם:

במקום שאמרו ז"ל "יעבור ואל ייהרג" וראה איש אחד עצמו שהוא יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקדש את השם לפי דבריו ומחשבתו – הוא חוטא ומורד במעשיו, דמו בראשו, והוא מתחייב בנפשו, לפי דבר האל יתעלה. "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם".[42]

מספר שורות לאחר מכן דן הרמב"ם בשמד שנגזר בזמנו והוא כותב שם שהיות ומדובר שרק צריך להודות בפה ואין צורך לסור מהמצוות, אין להיהרג על כך. והוא מוסיף:

לפיכך, כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש – לא יאמר עליו אלא שהוא עשה מצווה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה לפי שמסר נפשו על קדושת השם.  אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה, אומרים לו שיודה ולא ייהרג.[43]

אם כן,

נמצאו דברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו: הרי כתב שאין להיהרג, ומי שנהרג מתחייב בנפשו והוא חוטא ומורד, ואילו לאחר מכן משבח את מי שנהרג במקום שלא היה צריך לעשות כן. הרב רבינוביץ מיישב כך:

ברם נראה לפי עניות דעתי הדבר ברור, שכאן בגלל שהוא מתחייב בנפשו הרי זה כמו  שאמר רב נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, עיין שם היטב. ואילו באת יעל אשת חבר הקיני להימלך בבית דין ודאי היו מורין לה לא להפקיר את עצמה, אבל אחר שעשתה לשם שמים "תברך מנשים יעל".

והוא הדין בכל מקום שעומדת לפני האדם עבירה לעשות, ברור שמורים שלא לעשות, ולא עוד אלא שאם הבחירה היא בין ייהרג שהוא מתחייב בנפשו ליודה, אומרים לו שיודה, שהרי אין זה אלא דיבור בלבד, ואם ייהרג עובר עבירה גדולה ומתחייב בנפשו. מצד שני, בדיעבד, אם הוא בכל זאת עבר עבירה לשמה, מעשה זה נחשב כמצווה, בגדר "הלכה ואין מורין כן".

לפי הרב רבינוביץ, יוצא כי מעשה העבירה לשמה אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה הדבר אסור. גישה קרובה לזו נמצאת במספר מקורות נוספים, ואף באופן קיצוני יותר. כך כתב תלמיד בעל "קצות החושן" בהקדמתו לספר "אבני מילואים":

הנראה לעניות דעתי בזה דהנה כל הפעולות אחר תכליתן הן נידונות… יש פעולה עצמותה רע ותכליתה טובה על כן לטובה תחשב, כמו שאמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה… וכוונתם, באמת עשתה יעל עבירה בזנותה עם סיסרא אלא שכך עלה על דעתה לשום נפשה בכפה ותשלך נשמתה מנגד ותקבל על עצמה לסבול עונש נפשי נצחי על העבירה[44] בלבד שתציל את ישראל מיד אויבו ומרודפו… על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו ורוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת הש"י ואהבת עם קדשו שראוי למנותו במעלת קודש הקדשים.[45]

יחד עם זה, יש הטוענים כי מעשה "עבירה לשמה" גם זקוק לכפרה. השגת מטרה רצויה באמצעות דרכים מכוערות דורשת מהמבצע "לנקות את הידיים":

כשאדם עושה עבירה… מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה, וכאותה שאמרו דמתענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה[46]… מכל מקום צריכה כפרה וכן משה רבנו ע"ה בשבירת הלוחות וגרם על ידי זה שכחת התורה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין נד ע"א) אלמלא וכו', אף על פי שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, מכל מקום מיקרי עבירה לשמה, ולכך סבל גם הוא, כמו שאמרו ז"ל (תנחומא סוף פרשת ואתחנן) שניטלו ממנו מסורת החכמה והיה יהושע יושב ודורש וכו'. וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים (בבלי מגילה טו ע"ב) הוא לעונש אעבירה, אף על גב דמצוה רבה קעבדא… ולכך בעל תשובה אף דזדונות נעשו זכויות מכל מקום צריך סיגופים ותעניות לכפרה משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה.[47]

ניתן לסכם את הנושא ההלכתי כדלהלן:

  • מעשה עבירה לשמה הוא עניין בידי שמיים, והוא לא בא לבטל את ההשלכות ההלכתיות הכרוכות למעשה העבירה (כתב סופר).
  • מותר לכתחילה לבצע מעשה עבירה אם הוא מציל את כלל ישראל (מהרי"ק), או אף חלק ממנו (הרב רישר).
  • מעשה עבירה לשמה דורש הסכמה בית הדין, מפורשת או אף משוערת (הרב קוק).
  • מעשה עבירה מותר רק אם מדובר בהצלת כלל ישראל, בהוראתו של בית הדין, ואולי לבעלי רוח הקודש בלבד (נודע ביהודה).
  • מעשה עבירה לשמה מותר רק אם מתקיימים שני תנאים: התייעצות עם רב מובהק, וגם שהאדם לא ייהנה מהעבירה‏, וכל זה רק לפני מתן תורה (הרב חיים מוולוז'ין).
  • מעשה העבירה מותר רק לגדולי ישראל (תפארת ישראל).
  • מעשה עבירה לשמה אינו מותר אלא בתור הוראת שעה, למי שמוסמך להורות כזה דבר (רמח"ל).
  • מעשה העבירה לשמה אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה הדבר אסור (הרב רבינוביץ בשם הרמב"ם)
  • מעשה עבירה לשמה דרוש כפרה (רבי צדוק הכהן מלובלין).

 

 

[1]  דברים ז א-ו.

[2] מימרה זו של התלמוד איננה קלה להבנה: הלא חסרים גויים אחרים אדוקים בעבודה זרה שלהם, ובמיוחד בתקופת התלמוד? אלא שכנראה חז"ל מתכוונים לגויים שאותם הכירו היטב, והבחינו בהם שלא ממש האמינו בעקרונות דתם.

[3]  ר' משה ב"ר יעקב מהעיר קוצי, ספר מצוות גדול, לאוין קיב.

[4] יעקב ח. חרל"פ: איסור חיתון עם הגוי – עיון הלכתי-היסטורי, סיני כרך קיח תשנו, עמ' ריא.

[5]  בבלי עבודה זרה לו ע"ב.

[6] ונחלקו אמוראים אם פירושו שגזרו טומאת נדות על בנותיהן או שגזרו על יחוד עם הגויה (עבודה זרה לו ע"ב). הרמב"ם פסק כי גזרו על יחוד עם גויה (הלכות איסורי ביאה כב ג).

[7] בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[8] שלמה דב גויטייו, עיונים במקרא, תל-אביב 1963, עמ' 62.

[9] בבלי בבא מציעא סב ע"א.

[10]  אוצר מפרשי התלמוד על בבא מציעא עמ' קלד הערה 17.

[11]  שו"ת הרדב"ז סימן תרכה.

[12]  מגדל עוז, אבן בוחן, פנה א, אות כה.

[13]  הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משפט כהן, ירושלים תשכ"ו, תשובה קמב.

[14]  הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משפט כהן, ירושלים תשכ"ו,  תשובה קמג.

[15]  אוצר מפרשי התלמוד, שם, עמ' קלט, הערה 49. לפי הגמרא, "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. מאן נינהו?… הרוגי לוד (רש"י: שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל, שהודו על עצמן הריגת בת מלך, שהיו מטילין אותה על כל ישראל")" (בבלי פסחים נ ע"א).

[16] בבלי מגילה יג ע"א.

[17] שם ע"ב.

[18] בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[19] בבלי מגילה טו ע"א.

[20] שם, ד"ה כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך.

[21] שו"ת מהרי"ק סימן קסז.

[22] בבלי נזיר כג ע"ב.

[23] אלא שכאמור, יש דעה – זו של הרב אייבשיץ – שעבירה לשמה יכולה לגרור אחריה גם איבוד עולם הבא.

[24] כתב סופר על במדבר טו לד.

[25] יבמות קג ע"א ד"ה והא קא מתהניא מעבירה.

[26] שו"ת מהרי"ק סימן קסז

[27] רבי יעקב בן יוסף רישר (פראג 1670-מץ 1733).

[28] שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיז.

[29] זאת אומרת תקנה לסייג דבר בדור.

[30] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג.

[31] שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לד עמוד תכג.

[32] שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא – יורה דעה סימן קסא.

[33] הרחב דבר, בראשית כז ט אות א‏.

[34] שו"ת משיב דבר חלק ב סימן ט.

[35] העמק דבר סוף פרשת שלח.

[36] נפש החיים, בהוספות שאחרי שער ג פרק ז.

[37] ר' חיים כותב: "כתוב בכתבי האר"י שהיתה נשמת חוה".

[38] כתר ראש,סימן קלב.

[39] פירוש תפארת ישראל למשנה, אבות ב א‏.

[40] קנאת ה' צבאות, בתוך גנזי רמח"ל, בני-ברק תשמ"ד, מהדורה ב', עמ' צו.

[41] יד פשוטה על הלכות תפילין ד יא.

[42] אגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת, חלק א עמוד נב.

[43] שם עמוד נג.

[44] לעיל צויין שעמדה זאת היא פרדוקסאלית כשלעצמה.

[45] הקדמה לספר "אבני מילואים", הרב מהריא"ז ענזיל בהרב המנוח נחום צאזמיר תלמיד הגאון המחבר.

[46] בבלי ברכות לא ע"ב.

[47] ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קכח.

התגובות סגורות