משפט שלמה

בספר מלכים מסופר כי בראשית מלכותו, שלמה המלך הלך לגבעון – מקום הבמה הגדולה של אז – להקריב קרבנות רבים, ושם ה' נראה אליו בחלום והבטיח לו לתת לו מה שירצה. שלמה ביקש  חכמה שיפוטית: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (מלכים א ג ט), והקב"ה ענה לו בחיוב: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם יב).

מיד אחר כך, בא סיפור שמטרתו היא בעליל להוכיח שאמנם שלמה המלך זכה בחכמה רבה כפי שהקב"ה הבטיח לו:

אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט (שם טז-כח).

הפרשנים הקלאסיים העלו קשיים שונים בסיפור הנ"ל:

  • הפתרון שהומצא על ידי שלמה נראה פשוט מדיי, ואין בכוחו להעיד על חכמתו היתירה של שלמה המלך. כך כותב המלבי"ם: "מה הייתה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן?". כך גם נשאל הרדב"ז: "מה החכמה היתרה שיש במשפט הזה? אין זה כי אם תחבולה מן התחבולות, ויש בזמננו מי שיודע לעשות תחבולות כאלה וזולתם".[1]
  • המלבי"ם גם מפקפק בסיכויי הצלחה של תחבולה זו של שלמה המלך: "מה היה עושה אם הייתה השנית אישה חכמה והייתה מבינה הערמה והייתה מבקשת גם כן שיחיה אותו?". לפי גילה ואליה ליבוביץ, חשש זה היה אף מבוסס: "סביר היה להניח שלא רק האם הטבעית אלא גם צרתה, שחשקה נפשה בילד, שתיהן תהיינה מעוניינות קודם כל בשמירת חייו של הרך הנולד."[2]
  • מצד שני, המדרש מבקר את שלמה בזה שהוא סיכן לריק את חיי התינוק. כך מובא על הפסוק: "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר" (קהלת י טז): "אמר רבי יהודה אמר רבי אלעאי: אילו הייתי שם פוקרין [גיזת צמר] הייתי כורך על צווארו, כשהוא אומר "קחו לי חרב", אילולי שנתמלאת עליו רחמים כבר נהרג".[3] הרי "אין ודאות שאצל כל אישה רחמי האם הטבעיים מתגברים על כל רצון אחר"[4].

בגלל השאלות הנ"ל, הובאו על ידי הפרשנים הסברים רבים, שהמשותף להם הוא ששלמה המלך למעשה הגיע לאמת לא רק על ידי "מבחן החרב", אלא בעיקר באמצעות דרכים שונות שנציג אותן להלן:

  • המקרא מסכם את טענות שתי הנשים כך: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי", והמלך חוזר על טענותיהן בדיוק באותה לשון. לפי המלבי"ם, ניתן להסיק מהעובדה שאישה אחת הקדימה את הטענה "בני החי" והשנייה את הטענה "בנך המת" כי האמת היא עם הראשונה. הוא מציין כי "כלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העיקר ויאחר את הטפל", ומכאן ניתן להסיק כי האישה שאמרה "בני החי קודם, עיקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עיקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה… מזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו".
  • לפי הרדב"ז, שלמה "הכיר פרצוף הילד החי דומה לפרצוף האישה אשר תובעת אותו ופרצוף הילד המת דומה לפרצוף האישה אשר בידה הילד החי".
  • הרדב"ז מוסיף ששלמה "הכיר את טבע האישה התובעת שהיא קצת התנועה זריזה וזהירה ולא שכבה על בנה ואת האישה האחרת הכיר בה הפך זה ושפט בדעתו כי המת בנה של זו". זאת אומרת שבעיון קל על שתי הנשים הוא הבחין שלאחת מהן – בניגוד לאישה השנייה – יש מה שמכונה "שתי ידיים שמאליות", ולכן ברור שהיא בטעות שכבה על הילד והרגה אותו.
  • הרדב"ז גם יודע לבאר מה היה המניע האמתי של האישה הרוצה ילד חי: "עוד מסתמא שאל את עניינם ואמרו לו שזו שומרת יבם אשר הבן החי בידה, ואמר בוודאי אין אישה רוצה לטרוח להניק את מי שאינו בנה אם לא לשום תכלית של הנאה, כי אין הטבע מסכים על זה כלל, ולפיכך דן מדעתו כי אישה זו רוצה בילד החי, אף על פי שאינו בנה, להיפטר מן החליצה ומן הייבום. אבל האישה אחרת, אם איתא דמת בנה, מה לה לתבוע את בן חבירתה לטרוח עליו ולהניקו ללא תכלית וסיבה, ועל כן שפט המלך שזה בנה". הרדב"ז יוצא מהנחה שמן הסתם, לאם הילד המת אין כל עניין לגדל ילד שהיא יודעת שהוא אינו שלה, ולכן צריך שתהיה לה סיבה מיוחדת לכך: להיפטר מייבום וחליצה. לכן, מספיק לגלות מי מביניהן שומרת יבם כדי לגלות מי המשקרת.
  • לפי ליבוביץ, שלמה דן על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"[5], מה עוד שטענת האישה שאיננה מחזיקה בילד החי מבוססת על השערות בלבד: "אם נבחן בקפידה את טענתה של אישה א' נמצא שדבריה כוללים את פריכתם… אם לדבריה בשעת מות ילדה של אישה ב' הייתה היא עצמה ישנה, כיצד יכולה היא לדעת מהי סיבת המוות?… מניין לאישה א' שמיתתו של התינוק נגרמה על ידי שכיבתה של רעותה עליו? אולי נתקף הוא בשיעול שלא הצליח להפסיקו, אולי הכיש אותו נחש או עקרב, ואולי מת מסיבה אחרת, מהסיבות הרבות שבעטיין מתים תינוקות בני יומם. מכאן ניתן להסיק שהתינוק שמת היה בנה של אישה א', המספרת. קרוב לודאי שמיתתו נגרמה באמת בחניקה כאשר אמו, המספרת עצמה, שכבה עליו בשוגג בעת שנתה. מכל מקום, לשונה של אישה א' הכשילתה, ופיה מגלה את שקריה."
  • לפי נמני, "יתכן ששלמה הסתייע גם בהפרש הגילאים בין שני התינוקות. על פי עדותה של התובעת, בנה היה בן שלישה ימים, ואילו בנה של הנתבעת היה בן יום אחד… בגיל צעיר כל כך הפרש של שלושה ימים עשוי להיות משמעותי".
  • לפי רש"י – על פי חז"ל[6] – שלמה ידע את האמת על פי גילוי מאת ה': "בת קול הופיעה ואמרה היא אמו".

 

הנימוקים הנ"ל אולי מתוחכמים ומשכנעים, אולם יש בהם קושי עצום: הם כלל לא תואמים את פשוטו של מקרא, ואף ניתן לומר שהם הורסים ממש את כל היופי של הסיפור. מטרת הטקסט המקראי היא להראות כי אמנם הקב"ה קיים את הבטחתו והעניק לשלמה חכמת שיפוט יוצאת מן הכלל, כפי שמציין הרד"ק: "כאשר שב מגבעון ובא לו לירושלים, בא לו זה הדין לידו, ונראתה בו המתנה הטובה שנתן לו הקב"ה חכמה ובינה". והנה, שלמה השתמש בתחבולה מבריקה כדי לגלות את האמת, וכמובן שהוא היה ער לכך שאין בטחון מושלם שהיא תעבוד, אלא שהסיכוי שהיא כן תעבוד היה גבוה מספיק כדי שהוא ינסה אותה.

השאלות שנשאלו בעניין האמינות של "מבחן החרב" מחטיאות את רוח התנ"ך, ובצורה אנכרוניסטית מתייחסות יותר לרוח הלגלית של התלמוד. לא מוצאים בתנ"ך עקרונות משפטיים כמו "המוציא מחברו עליו הראיה" או דיני ראיות, הכול נראה יותר ספונטני וטבעי, עם כל החסרונות של מערכת משפטית שטרם הגיעה לבשלותה. לפי זה, ניתן ליישב את הקשיים שהובאו לעיל:

  • "מדובר בפתרון פשוט מדיי". מדוע? מה מצפים ממלך צעיר שרק התחיל את הקריירה שלו? שלמה הראה בפתרונו המבריק כי ניתן להגיע לאמת בדרכים לא קונבנציאליות, וזה בהחלט מטרת הסיפור.
  • "יש לפקפק בסיכויי הצלחה של תחבולה זו". נכון, לכל תחבולה יש סיכון. זאת לא סיבה שלא לנסות אותה.
  • "המדרש מבקר את שלמה בזה שהוא סיכן לריק את חיי התינוק". טענה זו אין לה ממש על מה להתבסס. ברור כי שלמה נקט באמצעי זהירות כדי שדבר כזה לא יקרה, הרי הוא נתן זמן לשתי הנשים להגיב להוראתו לפני ביצועה. אם שתי הנשים היו מסכימות לחתוך את הילד לשניים, אין ספק שהוא היה עוצר בזמן את ידי החייל המופקד על מעשה זה.

המפרשים מציינים בצדק שלמעשה אין המקרא מגלה מי משתי הנשים הייתה האם האמתית, והסיבה לכך היא פשוטה: אין פרט זה רלוונטי להבנת הסיפור, באשר האמת התגלתה אך ורק על ידי וויתור האם על הילד ורק שלא יהרגו אותו. כל מה שנאמר מעבר לכך הוא "חסר מהספר".

ועוד מילה אחת על פירושו של רש"י: "בת קול הופיעה ואמרה היא אמו". לפי הסבר זה, לא הייתה בשלמה כל חכמה טבעית, אלא שהוא זכה לגילוי נבואי כדי לדעת את האמת. גישה זו מעידה על הבנה אחרת של הבטחת ה' לשלמה: במקום לבאר כי הוא זכה לחכמה יתירה וטבעית, רש"י רוצה להבהיר כי הקב"ה העניק לו רוח נבואית על טבעית שעל פיה ידע את האמת[7]. ברם, גם שיטה זו איננה תואמת את פשוטו של מקרא, המעלה על נס את חכמת שלמה, בענייני משפט ובעניינים אחרים כאחד, כפי שמובא בהמשך:

וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב.  וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל  הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים (מלכים א ה יא-יג).

וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת… וַתָּבֹא אֶל  שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ. וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה…  וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ. וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי (מלכים א י א-ז).

 

 

[1] שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרלד (אלף נט).

[2] אליה וגילה ליבוביץ, משפט שלמה, בית מקרא קכ"ב, ניסן תש"ן.

[3] קהלת רבה (וילנא) י טז.

[4] אליהו נמני, משפט שלמה, כיצד קבע שלמה מי היה האם האמתית?, מגדים נו (שבט תשע"ו).

[5] משנה בבא קמא א ג, בין השאר.

[6] בראשית רבה (וילנא) פה יב.

[7] למעשה, גישה זו תואמת את מה שנאמר במדרש, ששלמה המלך מאז הבין את שפת החיות, כפי שנאמר: ""ויקץ שלמה והנה חלום", אמר רבי יצחק: חלום עומד על כנו, צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק" (קהלת רבה א א א).

התגובות סגורות