נס פח השמן

נס פח השמן

 

מאי חנוכה?

בספר החשמונאים, מובא כדלהלן:

ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגויים בחוצות העיר. ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש, ויוציאו אש מן האבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים. ויקטירו ויערכו את הנרות, ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'. וככלות כל אלה נפלו על פניהם ויתחננו אל ה' אלוהים לאמור. אנא ה' שומרנו לנצח מצרה כזאת אשר באתנו. ואם חטאנו לך, יסרנו כחסדך, ואל תתננו עוד בידי זרים המחרפים את שם קודשך. ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.[1]

וכך מובא על ידי יוספוס פלביוס:

ועתה, לאחר שניגפו שרי הצבא של אנטיוכוס המלך פעמים רבות כל כך, הקהיל יהודה את העם ואמר, שאחרי הניצחונות הרבים שנתן להם אלוהים חובה עליהם לעלות לירושלים ולטהר את בית המקדש ולהקריב את הקרבנות לפי החוק. ואולם כשהיגיע עם כל ההמון לירושלים ומצא את בית המקדש שומם והשערים שרופים ועשבים עלו מאליהם בבית המקדש מחמת השממה, למראהו זה של בית המקדש נזדעזע יהודה והתחיל בוכה הוא ואנשיו. עמד ובחר  כמה מבין חייליו וציווה אותם להתגרות באנשים השומרים את החקרא, עד שהוא יטהר את בית המקדש. ולאחר שטיהרו בקפדנות, הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, כולם עשויים זהב, ותלה גם פרוכת על הפתחים והשיב את הדלתות עצמן למקומן. אף הרס את המזבח ובנה מזבח חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו… הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ושמו חלות לחם על השולחן, והעלו עולות על המזבח החדש. וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום , שבו נהפכה עבודת הקודש של היהודים לעבודת שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלוש, ובית המקדש נחנך באותו יום עשרים וחמישה לחודש אפלאיוס בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע. ושממת בית המקדש באה לפי נבואת דניאל, שנאמרה ארבע מאות ושמונה שנים קודם לכן. בי הוא גילה שהמוקדונים עתידים להחריבו. ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב ליבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים, וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים. ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות לעבוד את אלוהינו הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.[2]

נמצאנו למדים שימי החנוכה נתקנו בכוונה להזכיר את הניצחון של היהודים כנגד צורריהם, ובעיקר את חידוש הפולחן בבית המקדש ששופץ מחדש וטוהר מטומאותיו. כך גם משתמע מתפילת "על הניסים" שמוסיפים בתפילת שמונה עשרה.

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

והנה, שש מאות שנה אחרי המאורע, מובא בתלמוד בבלי סיפור אחר, כדלהלן:

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.[3]

מדוע היו זקוקים לחכות שמונה ימים עד שיוכלו להביא שמן חדש? הבית יוסף מביא שני טעמים לכך:

  • מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים, ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם, ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור.
  • הר"ן כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים, והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה.[4] המהרי"ק מסביר את העניין קצת אחרת:
  • היה רחוק מהלך ג' ימים להלוך וכן לחזור הרי ו', יום אחד יש שבת ויום אחד לעשות בו השמן הרי ח' ימים, כי אחרי שהגויים השחיתו שם כל סביבותם והוצרכו ללכת מרחוק לקחת הזיתים לעשות מהם השמן.
  • המקום היה קרוב והיה צריך ז' ימים לטהר כל הכלים שטימאום הגויים והוצרכו להזות עליהן לשלישי ושביעי ויום אחד לעשות בו השמן, ולפירוש הראשון קנו כלים חדשים.[5]

 

אגדת חז"ל זו מעלה מספר קשיים, כדלהלן:

  • מדוע אין זכר לנס זה במקורות ההיסטוריים?
  • מה הייתה הנחיצות של הנס? הרי פולחן המקדש הופסק זמן רב. מה היה קורה לו היו מחכים שמונה ימים נוספים?
  • בנוסף לכך, מתעוררות שאלות הלכתיות רבות. להלן פירוטן:
  • פני יהושע שואל: "יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קיימא לן טומאה הותרה בציבור והיו יכולים להדליק בשמן טמא".
  • פני יהושע גם שואל: "מכיון שטימאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן היה להם השמן למנחות בכל אותן הימים".[6]

הפני יהושע מיישב את השאלה השניה כדלהלן:

לעניין מנחות לא הוצרך לנס, דבקל היה יכולין למצוא שמן טהור לצורך מנחות, כיון דלא בעינן שמן כתית[7], כדדרשינן להדיא "כתית למאור ולא כתית למנחות", ודווקא לעניין מנורה דבעינן כתית שהוא על ידי טורח גדול לא היו יכולין למצוא.

והוא מסביר כך את נחיצות הנס, בתור יישוב השאלה הראשונה:

עיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם… והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר העניין, שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה, שהיו אומרים לישראל: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל", וגזרו כמה שמדיות. ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם גם כן נס זה בעניין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם… באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה.

וכך כותב המהר"ל:

עיקר מה שקבעו ימי חנוכה הוא בשביל מה שנצחו את היוונים. רק שלא היה נראה שהיה ניצחון על ידי נס שה' שעשה זה ולא מכוחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס, המלחמה גם כן.[8]

  • המאירי שואל "היה להם לחוש שמא הסיטו והרי הם [הגויים] כזבים שמטמאים בהיסט זבים".[9]

המאירי מיישב כך את שאלתו:

אף על פי שהיה להם לחוש שמא הסיטו, והרי הם כזבים שמטמאים בהיסט, שמא לא נגזרה עליהם עדיין טומאת זבים… וכן יש מפרשים שבתוך חלון הסגור ששעריה היו חתומים מצאוה ולדעתי אין צורך בכך שאלו הסיטו חזקה עליהם שהשחיתו ושברו.

  • הרא"ם שואל איך הדליקו המנורה באותן ח' ימים שהרי עדיין היו טמאי מת והרי טמאו את השמן בהדלקתם? הב"ח מתרץ: "לא נטמאו כל ישראל ומי שהיה טהור עשה זה". והמטה אפרים מוסיף: "דוודאי לא כל העם יוצאים למלחמה אלא אבירי לב גיבורי כוח וכמה וכמה קצירי ומריעי או שאינם יכולים בקשרי דקשה המלחמה יאספו הביתה ונשארו בטהרתם. ותו דעיקר המלחמה לא הייתה אלא בירושלים וסביבותיה ושלחו והביאו כהנים הרחוקים ומהם העמידו לשרת את פני האדון ה' צבאות".
  • שאלה נוספת היא "היאך הדליקו במנורה שהייתה טמאה?". המטה אפרים מיישב כך: "היה להם מנורה אחרת טמונה אצלם בבית גנזיהם מקום שלא תשלוט ביה שום אדם, וכההיא דתנן להדיא בשלהי פרק בתרא דחגיגה "כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו אחרים תחתיהם"".
  • כתב חכם אחד בקובץ כרם שלמה (שנה י"ג קו' ב' ע' מד): לא מצינו איסור בשום מקום להדליק בשמן טמא… סוף דבר דאין לנו שום מקור אסור להדליק בשמן טמא במנורה, ואבקש מהקוראים החשובים להשיב מענה אם הם יכולים לפתור החידה סתומה של "מאי חנוכה".[10]

לפי דניאל שפרבר:

כלל גדול הוא שכאשר יש יותר מדי שאלות על איזה מקור, הגם שיש לכל אחת תשובה או תשובות, עצם ריבויין של השאלות מהוה קושיה גדולה בפני עצמה שדורשת עיון והתייחסות[11]… במשך שלוש שנים שהיו היוונים בשלטון, נסכו כל היינות והשמנים לשם עבודה זרה ואסרו אותם. לטומאה זו, שאינה נדחית בציבור, מתכוונת הברייתא כשהיא אומרת שהיוונים טמאו את השמנים, ולכן צריכים היו לחפש שמן שלא נשתמש לשם עבודה זרה, עד שמצאו פך שמן אחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול והדליקו בו את "מנורת השפודים" שאף היא הייתה טמאה.[12]

 

המשמעות ההלכתית של הנס

הבהרנו לעיל מדוע הקב"ה מצא לנכון לחולל נס על אף העובדה שלא היה בו צורך ממשי. אבל עדיין קשה: אם עיקר הסיבה שאנחנו חוגגים את חג החנוכה היא הניצחון על היוונים, "למה [חז"ל] הזכירו הטפל והניחו העיקר?"[13] מתברר שבנוסף לכך, להתרחשות הנס יש משמעות הלכתית, והשלכות על צורת החגיגה על ידי עם ישראל, כדלהלן.

בסיפור של יוסף חז"ל מחדשים שהבור בו הושלך יוסף היה מלא נחשים ועקרבים, כאשר אחי יוסף לא הבחינו בהם. יוסף שהה שם זמן מה, והם לא הזיקו לו. בעיני חז"ל עובדה זו הוא בגדר נס גלוי, כפי שמוכיח התורה תמימה:

דע דעל כרחך צריך לומר דהא דניצל יוסף מן הבור היה בנס, שהרי קיימא לן בסוף יבמות קכא ע"א "נפל לבור מלא נחשים ועקרבים מעידים עליו שמת ומתירים את אשתו", משום דאמרינן ודאי מת שם, ואם כן בדרך הטבע לא היה יכול להינצל משם.[14]

וזמן רב אחר כך, אחרי שקברו את יעקב בארץ ישראל, חז"ל יודעים לספר שיוסף ביקר באותו בור שהושלך אליו:

"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם". מה ראו? אמר רב יצחק: ראו את יוסף כשחזר מלקבור אביו, הלך והציץ בתוך הבור, והוא לא נתכוון אלא לשום שמים. אמר: "כמה נפלאות עשה לי הקב"ה שהצילני מן הבור הזה". והם לא ידעו מה היה בלבו, ואמרו: "לו ישטמנו".[15]

והמשך חכמה מבאר – בהסתמכו על הלכה מאוחרת –  שרק על נס גלוי קיימת חובה להודות לה':

הרואה מקום שנעשה לו נס מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". הפירוש כדברי אבודרהם, דווקא שיצא מדרך הטבע. והא דמברך על נר חנוכה, משום שנעשה נס בפך השמן, שזה נגד הטבע. והנה עיקר הנס לניצחון מלכות אנטיוכוס, וישראל קיבלו מלוכה מאתיים שנה, ולזיכרון צריך להאיר נרות… והנה ביוסף אמר רבי תנחומא במדרש (בראשית רבה ק ח) שבשעה ששב יוסף מקבורת אביו, שהציץ בבור, ולשם שמים נתכון – לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. ועיקר הנס הוא מה שהעלוהו מהבור, ומסיבות ההשגחה נעשה לשר על כל מצרים. אך הברכה צריך לברך על דבר יוצא חוץ מהטבע. וזה שאמר רבי תנחום (בבלי שבת כב ע"א) 'אבל נחשים ועקרבים יש בו', והיה נס יוצא מטבע העולם, ולזה בירך 'ברוך שעשה לי נס'.[16]

כאמור, המשך חכמה מסתמך על מה שנקבע בשולחן ערוך בעניין ברכת 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה':

יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך. ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.[17]

והמגן אברהם מתפלא על סוף דברי המחבר: "לא מצאתי מי שחולק, דהיאך יעלה על הדעת להיקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע?!".

נמצאנו למדים שחז"ל היו זקוקים בנס על-טבעי כדי להצדיק אמירת הברכות על הדלקת הנרות. לפי המהר"ץ חיות, יש צורך בנס גלוי כדי לומר את ההלל: "אמירת ההלל הותקן רק על התחדשות נסים יוצאים מגדר הטבע כמו שהיה ביציאת מצרים… ומפני זה תקנו חנוכה בהלל והודאה היינו שבאופן זה מותר לתקן אמירת הלל בחנוכה, ולולי נס זה היו ימי חנוכה ימי שמחה בלא הלל"[18]. הרב ולדנברג מסתמך על דברי מהר"ץ חיות, כאשר, אחרי מלחמת ששת הימים, באה שאלה מרב מושב אחד שאנשיו היו מוקפים מהאויב וניצלו, ורצו להודות על הנס באמירת הלל:

הוריתי… לרב… לא לברך על ההצלה שהחיינו וגם לא הטוב והמטיב (כפי שאחרים הציעו) כי אם שבעלייתו לתורה יברך ברכת הגומל בלשון רבים שגמלנו ויכוין להוציא כל בני המושב וגם הם יענו בלשון רבים מי שגמלנו… אמר הש"ס שבפך נעשה נס שלא כדרך הטבע, ומפני זה תקנו חנוכה בהלל והודאה, היינו שבאופן זה מותר לתקן אמירת הלל בחנוכה, ולולי נס זה היו ימי חנוכה ימי שמחה בלא הלל… ויוצא לנו ש… אין היתר לתקן אמירת הלל כי אם על נס שהתרחש לגמרי שלא כדרך הטבע, אבל כל שהיה בדרך הטבע קצת ולא נשתנו סדרי בראשית לא נופל על זה אמירת הלל ואין לתקן לאומרו.[19]

לעומת זאת,  לא התרחש נס גלוי בפורים, וזאת הסיבה שחז"ל לא תקנו בו הלל. יחד עם זה, כן אומרים ברכות "שעשה נסים" וברכת "שהחיינו" לפני קריאת המגילה, ואינני יודע איך זה תואם את שיטת משך חכמה.

 

נס פך השמן לא אירע באמת

בהסתמכם על השאלות האלה, יש שמפקפקים בערך ההיסטורי של אגדת חז"ל זו. פרופ' דן עמיר, שמציג גישה חילונית, מעלה סיבות שונות ל"המצאה" זו של חז"ל:

  • "הסיבה הראשונה יכולה להיות השפעת המאגיה הבבלית העשירה על חכמי בבל".
  • "סיבה שנייה אפשרית היא התחרות בסיפורי הניסים הנוצריים".
  • "סיבה שלישית, וזו כנראה הסיבה העיקרית, היא הסטת הדגש מהאתוס הלאומי של יהדות ארץ ישראל לאתוס הדתי של הגולה. מסיבה זו גבר הנס הדתי על הנס החילוני במשך אלפי שנות הגלות".[20]

והנה, גם במחנה המסורתי נשמעות קולות ברוח זו: שמואל אלכסנדרוב לא מהסס לגייס את הרמב"ם בטענתו שאין לראות במה שנאמר במסכת שבת אלא אגדה  שאין לה בהכרח ערך היסטורי.

כך מובא במשנה תורה של הרמב"ם:

כשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.[21]

וכך שמואל אלכסנדרוב כותב:

את הדברים האלה התעוררתי לכתוב אחרי רואי מאמרו של הרב החכם הכולל חיים זעליג סלאנימסקי[22] (בהצפירה לשנת 1891 בגיליון 278) "מאי חנוכה" וזה לשון המאמר… רבים תמהו על דבריהם אלו עוד מאז בדורות שעברו, כי מלבד אשר הנס הזה מן פך השמן לא נמצא נזכר בספר החשמונאים והיוסיפון לרומיים וכו', איך יתכן ואיך יאומן כי יהיה "הנס האחרון הזה גדול מן הראשון"? הלא הנס של מלחמת החשמונאים ונצחונם על אנטיוכוס היה באמת נס טבעי גדול, גלוי ומפורסם לכל שומע, והנס האחרון של פך השמן איש לא ידע ממנו זולתי הכהנים לבדם שבידם היה הפך שהדליקו ממנו ח' ימים נרות המערכה! ומי העיד עמהם אז על זה? ואיך נתפרסם ונתקבל לאמת בידי חז"ל עד הדור האחרון הזה שאנו מברכין על הנרות עד היום לזכרון הנס ההוא? אבל בא וראה איך חכם הגאונים הרמב"ם ביאר לנו הענין הזה של מצות הדלקת נר חנוכה שאנו מברכין באופן אמיתי ונאה למאד. הוא לא חשב המעשה של פך השמן לנס יוצא מן הטבע, רק פשוטו כמשמעו, והוא מעתיק דברי חז"ל אלו בהלכות חנוכה (ג ב) ואומר: "ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד (והמלות "ונעשה בו נס" השמיט פה) והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור" עכ"ל, וכוונתו בזה לאמור שלא היה בו להדליק נרות המערכה הדולקים תמיד מן הערב עד הבוקר כדין, ולאשר כוונת חנוכת הבית בהדלקת נרות המערכה היה לפרסם בגלוי התשועה הגדולה בנצחון מלחמתם לכל ההמון, ואם היו מדליקין רק לילה אחת ואחר כך המתינו משך כמה ימים עד שימצאו לעשות שמן טהור, הלא היו כל ההמון נבוכים, דואגים ומפחדים מפני סכנה חדשה הקרובה לבוא, שהנצחון לא היה באמת שלם עדיין? על כן השכילו הכהנים שלא להדליק מפך השמן בפעם אחת , רק חלקו את השמן לשמונה ימים שידליקו בכל יום רק בתחילת הלילה לפרסומי ניסא, עד שיכלא רגל מן השוק ואחר כך יכבו, וכן עשו משך ח' ימים עד שמצאו שמן טהור, ובשנה האחרת קבעום ליום טוב.[23]  

אלכסנדרוב, אליבא דסלאנימסקי, טוען שהרמב"ם לא קיבל כאמת היסטורית את נס פך השמן, באשר הוא ציטט את מאמר חז"ל המתאר את ההדלקה המחודשת של המנורה תוך דילוג המלים "נעשה נס". בעיקרון, ניתן לייחס לרמב"ם דעה הגורסת שאין חובה להתייחס לכל המאורעות המסופרים בתלמוד כאמת היסטורית. הנה רבי אברהם בן הרמב"ם מפרט במאמר מיוחד על דרשות חז"ל[24] דרך שבה הוא מציע למיין את דרשות חז"ל ואגדותיהם. יש לשער שהוא מבסס את דרכו על מה שלמד מאביו ובכך הוא משלים את מה שאביו לא כתב באופן מפורש. במה שנוגע לענייננו הוא קובע כי באגדות חז"ל יש בהחלט תיאורים של מאורעות אשר מסופרים בלשון הבאי או אשר מסופרים בלשון משל וחידה. ובלשונו:

החלק השלישי, מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם, כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי… כי בתלמוד ימצא הבאי לאין מספר… ואל תתמה מפני שזוכרים החכמים ז"ל בדבריהם מעשיות ואגדות שכולם בכללם משלים וחידות ואינם על פי פשוטם, שהרי הם ז"ל מפרשים פסוקים מדברי הנביאים על דרך זו.

במלים אחרות, רבי אברהם בן הרמב"ם סבור כי למעשים המסופרים על ידי חז"ל אין בהכרח ערך היסטורי, באשר כוונתם העיקרית הייתה הומילטית ולא היסטורית. למשל, חז"ל במסכת מגילה יודעים לספר על ניסים רבים שאירעו במהלך הדרמה  שהתחוללה בשושן בין אחשוורוש, אסתר, מרדכי והמן, ואין חובה לקבל אותם כבעלי ערך היסטורי. אם כן, יתכן מאוד שסיפור זה של נס פך השמן גם שייך לקטגוריה זו, ולא אירע באמת. אם כך הדבר, נשאר לנו לברר מה הייתה כוונתם של חז"ל ב-"המצאה" זו.

על שאלה זו ניתן לענות שחז"ל התכוונו "לקשט" את נס הניצחון על האויב על ידי מאורע ממש על-טבעי. אם כן כוונתם הייתה להבהיר שאין לטעות ולחשוב שניצחון זה היה בדרך הטבע, אלא על פי ההשגחה העליונה בדומה לגאולת מצריים, כפי שהובהר לעיל בשם המהר"ל.

ברם, נראה לי קשה לייחס דעה כזו לרמב"ם, המתאר בצורה מפורשת את מעשה פך השמן בלשון חז"ל, על אף העובדה שהוא מדלג על המילים "ונעשה נס". אם הרמב"ם היה סבור שמעשה זה לא אירע באמת, הוא היה עובר עליו בשתיקה. יתירה מזו, אם מדובר ב-"המצאה" של חז"ל, לא מובן איך יכלו לקבוע אמירת ברכות והלל בחנוכה, כפי שהובהר לעיל על פי ההלכה הפסוקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] ספר המקבים ב' י א-י.

[2] יוסף בן-מתיתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית אברהם שליט, כרך שלישי, ספר שנים-עשר, עמ' 62-63, ירושלים 1963.

[3] בבלי שבת כא ע"ב.

[4] בית יוסף אורח חיים סימן תרע.

[5] חידושי מהרי"ק הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ב.

[6] פני יהושע, שבת כא ע"ב.

[7] לפי רש"י: "שמן כתית: שמן נקי שאין זיתים נטחנים בריחים אלא כותש במכתשת ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון" (רש"י על מלכים א ה כה).

[8] חידושי אגדות, שבת כא ע"ב.

[9] בית הבחירה, שבת כא ע"ב.

[10] על פי דף על הדף, שבת כא ע"ב.

[11] דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרך ה, עמ' ג.

[12] שם עמ' יב.

[13] כך שואל המהר"ץ חיות (כל כתבי מהר"ץ חיות, ירושלים תשי"ח, עמ' תס. להלן יישובו.

[14] תורה תמימה הערות בראשית לז כ.

[15] משנת רבי אליעזר פרשה ז [עמוד 127].

[16] משך חכמה בראשית לז כד.

[17] אורח חיים ריח ט.

[18] מהר"ץ חיות שם.

[19] שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן י ד.

[20] http://www.hofesh.org.il/articles/chagim/nissim.html

[21] רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג ב.

[22] חיים זליג סְלוֹנִימְסקי (רוסיה 1810-1904) היה מוציא לאור עברי, אסטרונום, ממציא, עורך מדעי, מייסדו ועורכו הראשון של עיתון "הצפירה", השבועון ואחר כך היומון העברי הראשון בפולין, צנזור רשמי מטעם השלטון הצארי בעיר ז'יטומיר וראש בית המדרש הממשלתי לרבנים בז'יטומיר. סלונימסקי היה משכיל ששמר על אורח חיים יהודי, אולם שני בניו התנצרו.

[23] שמואל אלכסנדרוב (1865-1941), אגדת פך השמן, מאמר בשבעה פרקים עם הערות, ווארשא, בדפוס של מ. לעווינסקי, תרנ"ב.

[24] מאמר זה נמצא בדפוסים שונים של פירוש "עין יעקב" לאגדות חז"ל, לדוגמה ראה מהדורת "עם עולם", ירושלים תשכ"א.

התגובות סגורות