על ההסכם יששכר-זבולון

ההסכם במקורות

בברכות האחרונות של משה רבנו נאמר: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג יח). רש"י מבאר, בשם המדרש: "זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה".

וכך נאמר במדרש:

זבולון לחוף ימים ישכון – קדם זבולון ליששכר, והרי היה יששכר גדול מזבולון, שכן מייחסן יששכר זבולון. ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו עליו "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג יח), יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו.[1]

עד כאן לא דובר על שכר כלשהו. אזכור שכרו של זבולון המגיע מתוך זה של יששכר נמצא במדרש אחר:

וזבולון למה? לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר. שאלמלא לא היה זבולון, לא היה יששכר עוסק בתורה, היה לזבולון חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן משה "שמח זבולן בצאתיך וגו'" (דברים לג יח).[2]

לפי מדרש זה, לבני זבולון מגיע "חלק בתורתו של יששכר", זאת אומרת שהם משתתפים בשכר הניתן ללומדי התורה של יששכר למרות שלא למדו תורה. הבבלי מחדש שגם קיימת אפשרות של הסכם פורמאלי בעניין זה:

מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה [רש"י: תנא הוא, ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא, כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון, לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו], ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה [שלמד על ידי הנשיא שהיה מפרנסו] אלא כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר, הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף אמר ליה: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ [בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ] (שיר השירים ח ז).[3]

הגמרא מזכירה שלושה זוגות, שבהם אחד מבני הזוג לומד תורה והשני עוסק במסחר ותומך באחיו הלומד. שני הזוגות הראשונים עשו כהלכה ואילו הזוג השלישי לא, באשר שבנא הציע להלל אחיו לעשות שותפות ולחלוק בזכויות של לימוד התורה, ועל כך יצאה בת-קול בגנות שבנא. לדעת רבנו ירוחם, שני הזוגות הראשונים עשו כהלכה, כי "העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חברו בסחורה וייטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולן", אבל שבנא מן הזוג השלישי לא עשה כהלכה, משום שהצעתו הגיעה "אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון" ואז התנאי "אינו כלום"[4].

 

ההסכם על פי פסיקת ההלכה

הרמב"ם פוסק:

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).[5]

הטור והשולחן ערוך[6] אחרי שהעתיקו את דברי הרמב"ם, מוסיפים:

ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדות הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים (בראשית רבה צט) בפסוק: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".

מדברי הטור והמחבר משתמע שאין קשר חוזי בין הלומד לבין מי שתומך בו, אלא התומך זוכה ממילא שתמיכתו תיחשב כתלמוד תורה. לעומת זאת, הרמ"א מחדש – בהתאם להבנתו של רבנו ירוחם את הגמרא הנ"ל:  

ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו.

ערוך השולחן[7] מבאר מדוע אין הלומד יכול למכור את שכר הלימוד שכבר למד:

הטעם פשוט, דשכר עולם הבא אינה במכירה ובנתינה לאחרים והנפש שעשתה היא תשיג שכרה ולא אחר. אך כשמתחילה משתתפים במחצית ממילא דעשו שניהם המצוה כמו יששכר וזבולון.

וכך גם כתב הנצי"ב, שמוסיף סברה לחיזוק טענתו:

אחר שכן יש לנו לבאר הא דאיתא בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ו) דאפשר להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר. דדוקא במה שממציא לו מנוחה שיהיה יכול לעסוק בתורה וכמו שבארנו לעיל הא דשמעון אחי עזריה ויוחנן דבי רבי. אבל מה שכבר למד והוא הדין מה שילמוד בלי המצאת פרנסה שלו ודאי אין לו ענין.[8]

זאת אומרת, התומך מקבל שכר על כך שהלומד זכה לשלוות נפש בזכות תמיכת התומך. דבר כזה מתאפשר רק אם הדבר הותנה לכתחילה.

מדברי הרמ"א משתמע שאין פסול עקרוני בהתניית הקשרים בין הלומד והתומך. לכן מותר לקיים קשר חוזי בין הצדדים, בתנאי שהוא ייערך מלכתחילה.

החזון איש, בעקבות הרמ"א, חייב עריכת הסכמי יששכר זבולון ואף הציע נוסח כתוב של הסכם כזה[9], והוא מתמודד עם השאלה המתבקשת: איך יתכן לסחור בדבר שאינו מוחשי ושלא ניתן להעברה מבחינה פיסית? לשאלה זאת הוא התייחס באחת מאגרותיו:

הננו חוזרים לפרש, שזה שהשתמשנו בלשון "מקנים", אין כוונתינו מעין הקנאה של חפצים הגשמיים, שאין התורה ומצוות בכלל נכסים שייצאו מרשות לרשות. אלא כוונתינו, שמשרשי התורה הקדושה, שזה שמחזיק את לומדי התורה, ושעל ידי הונו ורכושו יכולים התלמידים להישאר ולהתקיים בבית מדרשם ולעסוק בתורה, יש לו להמחזיק זכות התורה, ונעשה שותף עמהם, והתורה שהם לומדים נקראת על שמו, כמו שבא בדברי חז"ל: שמעון אחי עזריה ויששכר וזבולון.[10]

לדברי החזון איש אין העברה של דבר ממשי מרשות לרשות, אלא כאשר התלמידים לומדים, תורתם נזקפת ישירות על שמו של התורם, באשר הוא שותף עימהם.

החפץ חיים מציע פתרון מקורי לבעיה נוספת. מי שלומד תורה מקיים מצוות תלמוד תורה וכתוצאה מכך הוא זוכה בשכר המובטח בדומה לכל מי שמקיים מצווה, אבל מצד שני הוא גם מתעלה רוחנית בכך שמוסיף ידיעה לידיעותיו. אפשר אולי להבין כי ניתן להעביר את השכר למישהו אחר או לאפשר לו לזכות בו, אך כיצד זוכה התומך בתועלת האישית שיש ללומד בהרחבת ידיעותיו? החפץ חיים כותב כדלהלן:

נמצא בספרים הקדושים, שהאדם המחזיק לומדי תורה, אף על פי שהיה עם הארץ בעולם הזה, זוכה שלעתיד יידע גם הוא את התורה, ובאמת דבר פשוט הוא, כיון שיש לו חלק בעצם שכר תורתו, וידוע דהתענוגים הגדולים שבגן עדן מתהווים מעצם רוחניות התורה, ממילא צריך לידע את התורה[11].

החפץ חיים לא מפריד בין "עצם שכר התורה" ל"רוחניות התורה" ומבין כי לא יתכן האחד ללא השני ולכן הוא נאלץ לסבור כי התומך יזכה בידיעות אף על פי שלא טרח כדי לרכוש אותן.

ניתן לראות נוסחאות להסכם יששכר וזבולון בספר "פאר הדור"[12], שם מובא תצלום מכתב ידו של החזון איש על נוסח הסכם "יששכר וזבולון". להלן הנוסח ככתבו וכלשונו: "להיות לראיה ביד הנדיב מר הר"י הלפרין, איך שהסכמתי לקבל מידו סך עשרים לא"י לחודש, כפי המבואר ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו ס"א, במשך שנה מיום דלמטה יום ד', עת"ב יהפך לשמחה תשי"ב זכרון מאיר". נוסח נוסף של הסכם השותפות, נמצא ב"קובץ אגרות",  בו כותב החזון איש:

הנעשה בין הרב ר' … ובין … פב"פ יתן בל"נ … בכל חודש במשך שנה מיום דלמטה, להרב הנ"ל, למען יוכל לעסוק בתורה, וכל למודו בעזרת תמיכתו הנ"ל, שכרו חלק כחלק, הלומד והמחזיק, ובאופן המבואר ברמ"א (יו"ד סימן רמ"ו ס"א בהג"ה), ובאנו עה"ח יום … נאום …בזה אני מאשר, כי הארכנו את המדובר הנ"ל בל"נ עוד משך שנה, יום …נאום [13]

הבית יוסף מתנה את עריכת השותפות בין יששכר לזבולון בכך שללא התמיכה לא יהיה בידו של היששכר ללמוד. לולא כך, דהיינו אם היששכר מסוגל לפרנס את עצמו לצד לימודו, קבלת תמיכה הוא דבר מגונה:

במתנים מעיקרא, לא הותר אלא למי שאינו מרוויח כדי פרנסתו, ואם לא יתנה עם זה יצטרך לחזור אחרי פרנסתו, ויתבטל מדברי תורה לגמרי, ולכן הותר לו לתת חצי חלק שכר לחברו, כדי שייתן לו חצי ממה שהוא מרוויח, והרי זה דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום. אבל אם הוא מרוויח כדי פרנסתו, אסור להתנות, ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה'.[14]

מדברי הבית יוסף עולה גם כי שכרו של התומך גורע מזה של הלומד, כפי שכבר הועלה בדעת הרמ"א. לעומתם, החיד"א סובר שלא נגרע דבר משכרו של הלומד: "לא תימא שחצי שכרו שלוקח העשיר נגרע מהחכם, לא, כי אוצר ה' מלא כל טוב לתת לאיש העשיר כדרכיו חצי שכר הלימוד, ולחכם כפרי מעלליו יש לו בשלימות"[15].  

בתשובה ארוכה שהוא מקדיש לנושא, הרב פיינשטיין מפרט מהו לדעתו "עסק יששכר וזבולון הלכה למעשה":

א) אין זה פרט במצוות צדקה אלא ממצוות תלמוד תורה.

ב) יש לו [ליששכר] מחצה שכר שהיה נותן השי"ת ללומד התורה לבדו אם היה גם מתפרנס בעצמו.

ג) צריך זבולון להתנות תחילה עם יששכר שהוא זבולון יעסוק במלאכה ופרגמטיא וכדומה ויששכר יעסוק בתורה, ויחלקו השכר שווה בשווה, בין השכר גשמי דבעולם הזה שאיכא על ידי זבולון בכל מה שיצליחהו השי"ת, בין השכר שאיכא מהשי"ת ליששכר על קיום מצוות לימוד התורה, שהוא אכילת פירותיהן ומגנא ומצלא בעולם הזה ועיקר שכר הגדול שיש ליששכר בעולם הבא, גם כן שווה בשווה.

ד) הוא דווקא שווה בשווה, ולא תלוי כפי שיתרצה.

ה) ליכא חילוק בין כשהעוסק בענייני פרנסה הוא מאלו שמרוויחים הרבה ובין אלו שאין מרוויחין כל כך, כשעושין שותפות זה עם העוסק בתורה, שאיך שהוא הוי מחצה למחצה שני הדברים לא פחות ולא יותר.

ו) שלא שייך לעשות שותפות זה אלא כשיששכר הלומד תורה יהיה במנוחה על ידי זה.

ז) שלא שייך לעשות שותפות זו… אלא על זמן ארוך… מספיק, שבזמן זה הוא ראוי להתחכם בתורה… לא פחות משלש שנים… אבל אם קשה למצוא, יעשה שותפות גם לשנה.

ח) שצריך לעשות שותפות זו דווקא עם אחד המחשיב לימוד התורה ביותר, שכדאי לו לעמול בשביל חשיבות הלימוד כל ימיו, כמו שהעוסק בתורה לומד כל ימיו.

ט) גם אלו שיסדו ישיבה וצריכים לעזור להתלמידים במצבם הגשמי והם לוקחים סכומים גדולים מאינשי, יכולים לומר להם דכשיתן סכום להחזקת תלמיד בישיבה לשנה יהיה לו חצי שכר התורה שיהיה להתלמיד בעד לימודו בתורה. אבל מוכרחים לעשות זה ברשות התלמיד, דהא לא שייך שיתנו דבר ששייך להתלמיד בלא רשותו.[16]

 

שיטת הרמב"ם

מצד שני, גישתו של הרמב"ם איננה מתיישבת עם מה שהועלה עד כה, בדבר האפשרות לסחור בצורה זו או אחרת בזכויות לחיי עולם הבא. הרי לשיטת הרמב"ם רק מי שהשיג מאמיתת הקב"ה בעולם הזה זוכה ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא. השכר בעולם הבא איננו פרס על התנהגות ראויה, אלא תוצאה של תהליך נפשי, ואם כן אין כל אפשרות של וויתור לטובת מי שהוא אחר.

לפי הרמב"ם הנפש השכלית היא כוח ההיגיון. באמצעותו ניתן לאדם להשיג את ה"דעת" או את המושכלות, דהיינו ידיעה מעמיקה בתיאולוגיה. הדרך להשגת המושכלות עוברת דרך מאמץ עיוני ולימודי הנמשך לאורך כל החיים. פֵּרות הגיונו, הלא הם המושכלות שהושגו, נקלטים בתוך ישות רוחנית שמקורה אלוהי. במות האדם ישות זו חוזרת אל מקורה עם תוכנה. ככל שתוכן זה עשיר יותר במושכלות כך היא נקלטת יותר טוב עם חזרתה, כדלהלן:

נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו… אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא. לפיכך כשייפרד הגולם, שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים.[17]

לפי תפיסת העולם של הרמב"ם, הידיעה המטפיסית היא תכלית האדם ופסגת חיי הדת. כך כתב במורה הנבוכים:

המין הרביעי של השלמות האנושית האמיתית היא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלהיים, וזו היא התכלית הסופית… והיא המעניקה לו הקיום הנצחי.[18]

השגת המושכלות – ידיעת האמת התיאולוגית – היא מימוש צלם אלוהים שבאדם, שהוא כוח ההשגה. חיי הנצח בעולם הבא תלויים בהשגת האמת בעולם הזה. מי שבחייו השיג השגה מטפיסית עליונה, זוכה לחיי נצח, באשר המושכלות שהושגו הם אלה החיים חיים נצחיים. הגמול הדתי שבחיי העולם הבא נקשר בקשר סיבתי להוצאתו של השכל האנושי מן הכוח אל הפועל במשך חייו של האדם באמצעות ההכרה המטפיסית. לפי תפיסה זו, העולם הבא אינו בגדר שכר בעד נאמנות למצוות אלא תוצאה הנגזרת מחיים שהוקדשו להשגת המושכלות.

אם כן, השגה זו לא ניתנת להעברה בעד כל הון שבעולם. ואין להקשות על הרמב"ם מן הסוגיה במסכת סוטה, כי אפשר לבאר אותה באופן שעל כל תנאי, בין קודם מעשה המצווה בין לאחר המעשה, נאמר: "בוז יבוזו לו". שני הזוגות הראשונים נהגו כשורה משום שלא התנו את מתן התמיכה בתמורה כלשהי, מה שאין כן הזוג השלישי, שעליהם נאמר הפסוק "בוז יבוזו לו".

הבנה זו של הסוגיה בסוטה מקבלת חיזוק מדברי רב האי גאון. הרב אלשקר[19] נשאל "אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה, אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר". על כך השיב כדלהלן, בשם רב האי גאון:

דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהם. ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה, של מעשים טובים שעשה זה, לזה?… כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב אדם שמתן שכר של מצוות דבר שישאהו אדם בחיקו ויילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה… אבל וודאי מי שנותנין שכר למלמד ללמוד מה שהן צריכים למלמדים יש לו שכר גדול… כן המסעד מקיימי מצוות כדי שיוכלו לקיים, יש לו שכר על כך ולהם. וביותר, מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצוות להפנות ליבותם לעסוק בה יש לו שכר, והשכר שיש לו על פעולתו הוא. ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חברו בדמים או במתנה, לבוז הוא ולעג, וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בה שכר חבירו, וכן כתיב: "אם יתן איש… בוז יבוזו לו".  וכל דבריו קבלה הן ואין להוסיף ואין לגרוע.[20]

הרב וייס[21] העתיק את הדברים הנ"ל והוסיף, כי מדברי הרב האי גאון עולה כי יש לשלול מכל וכול התניית תמיכה בלומדי תורה בתמורה של זכויות הלימוד:

בין מתוך דברי השאלה להרבינו האי ז"ל ובין מדברי תשובתו, דבריהם ברור מללם, שכל מה שכתב סובב והולך בין אם קונה קודם המעשה או לאחר המעשה, אין לעשות כן מכל הטעמים שכתב שם, ובהא דשמעון אחי עזריה ורבי יוחנן דבי נשיאה נראה דלא סבירא ליה כפירוש רש"י ז"ל ושאר מפרשים, דהיה תנאי ביניהם לחלק, אלא היה להם שכר על החזקת התורה לפי פעולתם, ועל כל תנאי בין קודם המעשה ובין לאחר המעשה נאמר "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" כנ"ל.[22]

עובדה היא שהרמב"ם כלל אינו מזכיר – ולוּ אף ברמז – אלטרנטיבות אלה ללימוד תורה באופן עצמאי, אלא "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה" ואין לכך תחליף. הרי לדעת הרמב"ם יש שני טעמים למצות תלמוד תורה:

א. "אם לא תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב"[23]. אי אפשר לקיים את המצוות כהלכתן אלא אם כן יודעים הלכותיהן על כל פרטיהן ודקדוקיהן.

ב. "אם לא תושג ידיעה לא יהא … השקפה נכונה"[24]. מי שאינו לומד חכמות התורה לא יכול להגיע להשגת ה' ולכן הוא לא יכול לקיים מצוות ידיעת ה', אהבתו ויראתו כהלכתן. מי שאינו משיג את ההשקפה הנכונה מחטיא תכלית כל חייו שהיא להשיג המושכלות ולדעת את ה', כפי שביארנו לעיל.

כיצד ישיג הנדיב ידיעות הכרחיות אלו אם לא ילמד בעצמו? הדרך בה הרמב"ם תופס את חיי המצוות בכלל ומצות תלמוד תורה בפרט איננה פותחת פתח למִסחור בשכרן, כי קיום המצוות לא נעשה כדי לצבור זכויות – שאולי ניתנות להעברה – אלא כדי לתקן את האדם ואת העולם בגשמיות וברוחניות בדרך אל השלמות. כל הון שבעולם לא יכול לשמש כתחליף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה ק, יג.

[2] מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק א. ראו גם פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית מט יג.

[3] בבלי סוטה כא ע"א.

[4] בית יוסף רמו  בשם רבנו ירוחם.

[5] הלכות תלמוד תורה ? ח.

[6] יורה דעה רמו א.

[7] רמו ח.

[8] שו"ת משיב דבר חלק ג סימן יד.

[9] הרב אברהם ישעיהו קרליץ, קובץ אגרות, א, מז; שלמה כהן, פאר הדור, חלק שני, עמ' קז.

[10] שם מו.

[11] שמירת הלשון, שער התורה, פרק ו.

[12] חלק שני, עמוד קז.

[13] חלק א סימן מז.

[14] שו"ת אבקת רוכל, סימן ב. כך הורה למעשה הרב י"ש אלישיב (על פי הליכות והנהגות, עמוד עא).

[15] הרב חיים יוסף דוד אזולאי, ראש דוד, פרשת משפטים.

[16] שו"ת אגרות משה יורה דעה ד לז.

[17] הלכות יסודי התורה ד ח-ט.

[18] מורה הנבוכים ג נד.

[19] רבי משה בן יצחק אלשקר, נולד בשנת 1466 בספרד וגלה עם הגולים של שנת 1492. לאחר ישיבה בתוניס וביוון הוא התמנה לדיין בקהיר בשנת 1522. עלה לירושלים ושם נפטר בשנת 1542.

[20] שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן ק"א.

[21] הרב יצחק וייס, 1902-1989.

[22] שו"ת מנחת יצחק, חלק ו סימן ק.

[23] מורה הנבוכים ג לז.

[24] שם.

התגובות סגורות