פסח: משמעותו של שיר השירים לפי המלבי"ם

בספרים המרכיבים את התנ"ך ניתן למצוא סוגים ספרותיים שונים: סיפורים היסטוריים, מצוות והוראות, דברי הטפה ודברי חכמה. את כולם ניתן להבינם על פי פשוטו של מקרא, אלא שחז"ל הוסיפו רובד של דרשות המעשירות את משמעותם, כך שלרוב קיימות זו ליד זו שתי רמות של פרשנות, אחת על פי הפשט ואחת על פי הדרש. שתי רמות אלה לגיטימיות באותה מדה.

ספר שיר השירים הוא יוצא דופן בזה שהוא – לפי המסורת – כולו אלגורי[1]. יש אמנם משלים אחרים במקרא, בעיקר בספרי הנביאים, אבל משלים אלה אינם באים אלא כדי לחזק את דברי הנביא, וה' מפענח אותם ומסביר את משמעותם[2]. לעומת זאת, שיר השירים הוא ספר שלם שעל פי פשוטו מתאר עלילה רומנטית שלכאורה אין מקומה בכתבי הקודש, אלא שחז"ל קבעו כי אין להבינו כך, ולכן אנשי כנסת הגדולה החליטו להכניסו בקאנון התנ"כי. כך אמנם מובא במשנה:

כל כתבי הקדש מטמאים את הידיים, שיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים … רבי יוסי אומר: … שיר השירים מחלוקת … אמר רבי עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים[3].

קביעה זו של רבי עקיבא גורסת כי בניגוד לשאר ספרי המקרא, בהם הפשט מהווה את הבסיס לדרש, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, עיקר המשמעות של ספר שיר השירים מצוי דווקא בדרש. כך מתבטא בנידון הרב סולוביצ'יק:

מגילה זו לא ניתנה להתפרש כפשוטה. בכל התורה כולה מותר לנו לפרש את הפסוקים בין כמדרשם ובין כפשוטם. פשוטו של מקרא מהווה חפצא של תורה. בשיר השירים נתמעט הפשט המילולי מחלות שם תורה, ואת מקומו ירש מדרש הכתובים. המתודה הסמלית יחידה היא. כל המבאר מגילה זו על פי פשוטם של הכתובים ביחס לאהבה חושנית, מחלל קדושתה וכופר בתורה שבעל פה.[4]

אם כן, מהו הנמשל? בעניין זה רבו הפרשנויות המתמודדות עם פענוח תוכן הספר, החל מהתלמוד והמדרש, וכלה בפרשנים של תקופתנו. ניתן למיין את הפירושים השונים לשלוש קטגוריות:

א)      חז"ל, התרגום, ובעקבותיהם רש"י, אבן עזרא ועוד פירשו את הנמשל שבשיר השירים כמכוון לאהבה השוררת בין ה' לכנסת ישראל.

ב)      ר' שמואל בן יהודה אבן תבון, ר' יוסף אבן ועקנין, ר' יוסף אבן כספי, הרלב"ג והמלבי"ם פירשו את הנמשל כמכוון למה שמתרחש בנפשו של החסיד אוהב ה', בהתאם למה שכתב הרמב"ם בעניין ציווי אהבת ה': "אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד", והרמב"ם מציין בסוף דבריו: "הוא ששלמה אמר דרך משל "כי חולת אהבה אני", וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה".[5]

אלא שיש לחלק בין אלה כמו הרלב"ג שמפרשים את השיר בצורה פילוסופית, כאשר לדעתם ה"דוד" מייצג את "שכל הפועל", וה"רעיה" מייצגת את ה"שכל ההיולי" של החסיד[6], לבין אלה כמו המלבי"ם הנמנע מלהזדקק לקטגוריות השייכות לפילוסופיה האריסטוטלית.

ג)        לפי המקובלים,האהבה שבשיר השירים רומזת לתשוקת הבריאה לבוראה, ולתשוקת העולמות שנפרדו ונתרחקו ממקורם לשוב ולדבוק בצור מחצבתם.[7]

ברצוני להציג כאן את פרשנותו של המלבי"ם[8]. היא מקורית ומעניינת ביותר.

כל אדם מורכב משני חלקים נפרדים: מצד אחד גופו, שהוא מקור מכלול התאוות החומריות המסיתות אותו במשך כל חייו: "הצלחות הזמניות … הון ועושר, כבוד ומשרה, חמדת עולם ותענוגות בשר"[9]. מצד שני שוכנת בקרבו נשמה אלוהית שהוענקה לו על ידי הקב"ה, והיא מקור כל השאיפות הרוחניות של האדם "לאסוף חכמה ודעת, לבקש יראת ה' וענות צדק, לאהוב את ה' ולדבקה בו"[10]. לפי המלבי"ם, אין לראות בנשמה רוח חיים בלבד, אלא ישות טרנסנדנטלית המשמשת כממשק בין הקב"ה לברואיו, בהתאם לקטע התפילה שעל האדם לומר מידי בוקר:

 אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות.[11]

בקרב כל אדם שני הכוחות הנ"ל נאבקים זה בזה, כאשר כל צד מושך אותו בכוון שונה[12]. הגוף מבקש לרדוף אחרי התענוגות החומריות, והנשמה דוחפת את האדם לעסוק בתורה ובמצוות, ולחיות חיים רוחניים. לפי המלבי"ם, המשל שבספר שיר השירים מתאר את המאבק הזה על כל צדדיו. לשם כך, הוא מתייחס לחייו ולמאורעותיו של שלמה המלך – שהוא מחבר הספר על פי המסורת – שמהווה פרדיגמה למה שמתרחש בקרב כל איש ואיש. שלמה המלך חש יותר מכל אדם אחר את קוטביות זו ואת הניגוד שבין חיי תענוגות לחיי רוח, כאשר "בחיים הגופניים השיג מאוויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם"[13], לפי תיאורו בספר קוהלת. מצד שני שלמה המלך זכה לעיתים מזומנות למראות אלוהים, והוא השיג אפוא בזה מעמד של נביא, כאשר מצב הנביא מביע את שיא החיים הרוחניים: הרי מתנאי הנבואה שבזמן חלותה על האדם, כל פעולות הגוף מפסיקות לפעול, כך שמדובר בזמן שהנשמה היא השלטת היחידה.

המלבי"ם מפענח אפוא את המשל כך: המלך שלמה מייצג את "הכוח המתעורר או היצר המושל בגויה אשר כל כוחות הגוף נשמעים אליו למלאות פקודתו", וכן "בנות ציון" או "בנות ירושלים" את "הכוחות הנפשיות הנתלות בחומר למיניהם", ונשי שלמה "את הגוף על כל פעולותיו". הרעיה מייצגת את הנשמה האלוהית הכלואה בגוף האדם, והיא חושקת בדודה, המייצג את הקב"ה[14].

העלילה כשלעצמה פשוטה ומצטמצמת בזה שהמלך חושק ברעיה ולוקח אותה בעל כורחה להרמונו. היא מואסת בו ומנסה לברוח החוצה כדי למצוא את דודה "הרועה בשושנים". משמעות המשל היא כך: הקב"ה מסר את הנשמה הרוחנית בידי הגוף, שמנסה לפתות אותה כך שהיא תשתף פעולה אתו בכל מאווייו. היא מצידה מסרבת ומתגעגעת למקורה הטהור והקדוש[15], ואף מצליחה מספר פעמים לברוח ולהידבק לה' כאשר רוח נבואי חל על שלמה המלך. בסופו של דבר היא משתחררת לחלוטין וחוזרת למקורה הקדוש כאשר שלמה המלך נפטר והחזיר את נשמתו לה'.

מסופר על חמש הזדמנויות שהרעיה ברחה כדי להתחבר עם דודה, כאשר ארבע פעמים היא הוחזרה בכוח להרמון המלך ורק בפעם החמישית היא נשארה לצמיתות עם דודה. כאן נרמז על ארבע פעמים ששלמה המלך זכה לנבואה, ובפעם החמישית מדובר בפטירתו, כמפורט להלן:

1)       בראשית מלכותו, ה' נראה לשלמה בחלום והציע להעניק לו את מה שירצה. שלמה הצעיר ביקש מה' חכמה כך שיהיה מסוגל לשפוט את העם, ובשכר שלא ביקש דברים חומריים יותר כמו אריכות ימים, עושר וניצחון על אויביו, הקב"ה הבטיח להעניק לו גם את מה שלא ביקש.[16]

2)       אחרי בנין בית המקדש, הקב"ה מבטיח לשלמה שהוא ישכון בו, בתנאי שישמור את ציווייו.[17]

3)       אחרי תפילת שלמה בעניין בית המקדש, ה' שוב נראה אליו ומבטיח לו שישגיח לעולם על בית המקדש ששלמה בנה.[18]

4)       פעם רביעית בסוף חייו, כאשר שלמה נטש את דרך ה' בהשפעת נשיו הנוכריות, ה' נראה שוב לשלמה ומבשר לו כי זרעו לא יזכה למלוך על כל ישראל.[19]

5)       הפעם החמישית היא הפעם האחרונה, כאשר שלמה המלך נפטר והחזיר את נשמתו לה'.

מנהג קדום הוא לקרא את שיר השירים בשבת חול המועד פסח – או ביום השביעי של פסח במקרה שאין שבת חול המועד[20]. הסיבה לכך איננה ברורה, והוצעו בנידון הסברים שונים:

–          "לכך אנו אומרים אותה בפסח על שם ששיר השירים מדבר מגאולת מצרים. שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה' (שיר השירים א ט)".[21]

–          "נוהגים לומר שיר השירים מפני ששיר השירים מדבר על האהבה שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים שהיתה ההתחלה ביציאת מצרים"[22].

–          תיאורי האביב המופיעים בשיר השירים הם הסיבה לקריאת המגילה בפסח, המכונה חג האביב[23]. למשל: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ".[24]

לפי מה שנאמר בשם המלבי"ם, ניתן להציע הסבר נוסף: הרי ידוע כי "החמץ רומז ליצר הרע, ובדיקת החמץ וביעורו רומזים למלחמה כנגד יצר הרע"[25]. אם כן, יוצא שמתאים לתקופת פסח להזכיר לכל אחד ואחד שקיים מאבק בין היצר הטוב ליצר הרע, בין הגוף החומרי לבין הנשמה הדוחפת לחיים רוחניים.



[1] בקרב חוקרי התנ"ך – יהודים ולא יהודים – ישנן דעות שונות ומגוונות על משמעות האמיתית של שיר השירים, והם הציעו עבורו פירושים שונים (ראו שלום מ. פאול, ערך שיר השירים, אנציקלופדיה מקראית). הצגתי כאן את העמדה היהודית המסורתית על פי חז"ל וממשיכיהם.

[2] ראו למשל ירמיה א יא,יג.

 [3] ידים ג ה.

[4] הרב יוסף דב סולוביצ'יק, ובקשתם משם, מתוך איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 120, מובא בספרו של יובל שרלו, אחריך נרוצה:פירוש על שיר השירים בתוספת מבוא ופרק סיום על משמעות שיר השירים לימינו, תל-אביב, 2003, עמ' 11.

[5] הלכות תשובה י ג.

[6] ראו ר' לוי בן גרשום, פירוש לשיר השירים, ההדיר מנחם קלנר, רמת-גן 2001, עמ' 41.

[7] ראו דעת מקרא עמ' 10-11.

[8] רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (וולווצ'יסק אשר בפולין 1809 – קניזסברג 1879).

[9] מאיר ליבוש מלבי"ם, התורה והמצוה, ירושלים 1957, הקדמה לשירי נפש, מבוא המחברת, עמ' תתמח.

[10] שם.

[11] בבלי ברכות ס ע"ב.

[12] בעניין מקור רעיון זה, ראו 'הדואליזם בשר-רוח במגילות מדבר יהודה ובברית החדשה', מתוך דוד פלוסר, יהדות בית שני, קומרן ואפוקליפטיקה, ירושלים תשס"ב, עמ'244–251.

[13] פירוש המלבי"ם, שם.

[14] שם.

[15] ראו גם ר' שניאור זלמן מלדי, ליקוטי אמרים תניא פרק יט.

[16] מלכים א ג ה-יד.

[17] מלכים א ו יא-יג.

[18] מלכים א ט א-ג.

[19] מלכים א יא יא-יג.

[20] שולחן ערוך, אורח חיים, תצ ט ברמ"א.

[21] מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן קו. וראו את פירושו של רש"י על אתר.

[22] ערוך השולחן אורח חיים סימן תצ.

[23] על פי שמות כג טו.

[24] שיר השירים ב יא-יג.

[25] ספר התודעה, חמץ ומצה – אור לארבעה עשר – בודקין את החמץ . על פי  זוהר בראשית, פרשת ויחי, דף רכו ע"ב.

התגובות סגורות