פרשת אחרי-מות: טעם האיסור לשאת שתי אחיות

 

 טעם האיסור לשאת שתי אחיות

 

גדר האיסור לשאת שתי אחיות

מובא בפרשתנו: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח יח). מפסוק זה לומדים את האיסור לשאת שתי אחיות, וגם שאיסור זה אינו תקף אלא כשאשתו הראשונה עדיין בחיים, ושמותר לשאת אחות אשתו אחרי פטירתה.

מהי סיבת האיסור? הרי לכאורה אין כאן קירבה משפחתית בין שני בני הזוג, אלא בצורה עקיפה בלבד, בניגוד לאיסורים העיקריים של גילוי עריות. אגב, אותו איסור קיים במצב ההפוך: לאישה אסור לשאת את אח בעלה המנוח – אלא במקרה של ייבום – אולם איסור זה תקף אחרי מות בעלה הראשון – הרי בחייו אין הדבר בא בחשבון כלל היות והתורה איננה מכירה בפוליאנדריה. מדוע במקרה של שתי אחיות הדבר מותר אחרי מות האישה הראשונה?

 

טעם האיסור הוא משום "שאר"

מפרשים אחדים מבארים את כוונת המילים "לא תקח לצרור" כך: העובדה ששתי האחיות נשואות לאיש אחד יוצרת קשר הדוק ביניהן, וקשר זה אסור. כך כותב הרב מקלנבורג:

לצרור. כמו צרור כסף, צרור המור, צרור אבן במרגמה, שהוא שם תואר על התקשרות דברים הנפרדים יחד על ידי מטפחת הצורר אותם יחד והאוגדם זה עם זה עד שנעשים כגוף אחד שאין להם אפשרות להיפרד זה מזה בלתי התרת קשר מטפחת שעליהן. ככה שתי נשים, אף שהן נוכריות זו לזו ואין ביניהן שום קרבת משפחה, אם הן נשואות לאיש אחד, שבזה הן קשורות יחד ומתאחדות זו עם זו להיות כגוף אחד בהשתדלות שמושי הבית והתולדה, בלתי יכולתם להתפרד זו מזו בלתי התרת קשר האישות שעליהן מן האיש. כלל התקשרות שתיהן יחדיו נקרא צרור, וכל אחת משתי נשים האלה, להתקשרותה עם חברתה התקשרות תמידית בלתי אפשרי התפרדות בבחירתן, נקראת צרה, ומזה "וכעסתה צרתה" (שמואל א א ו), וגם אם פנינה וחנה היו אהובות זו לזו היתה נקראת בשם זה.[1]

אם כן, מה סיבת האיסור? לפי הרמב"ם, הדבר נאסר בגלל הקרבה המשפחתית, בדומה לאיסורים האחרים של גילוי עריות, אלא שהאיסור קל יותר מפני שהוא עקיף יותר:

[טעם האיסור של גילוי עריות] הוא, לדעתי, התחשבות בבושה. שכּן עזות-פנים גדולה מאוד היא שיקרה המעשׂה הזה בין השורש והענף, כלומר, ביאת האם או הבת. לכן נאסר על השורש והענף שיבוא אחד מהם על השני. ואין הבדל אם יבוא השורש על הענף או הענף על השורש, או שיצטרפו שורש וענף לבוא על אדם שלישי, כלומר, שייחשׂף במשגל לשורש ולענף. לכן נאסר לשׂאת אישה ואִמָּהּ, לשׂאת את אשת האב, או את אשת הבן, מפני שכּל אלה הם חשׂיפת עֶרְוַת אדם לְעֶרְוַת שורש וענף. האחים כמוהם כשורש וענף. ומכיוון שנאסרה האחות, נאסרו גם אחות אשתו ואשת אחיו, מפני שזאת הצטרפות שני אנשים שהם בבחינת שורש וענף בביאה על אדם שלישי.[2]

במילים האלה הרמב"ם מגדיר כעין "מטריקה" באיסורי גילוי עריות:

  • דרגה ראשונה: יחס בין שני קרובי משפחה "בין השורש והענף".
  • דרגה שנייה: יחס בין אדם אחד לבין שני קרובי משפחה "שייחשׂף במשגל לשורש ולענף".

האיסור לשאת שתי אחיות שייך אפוא לדרגה השנייה הנ"ל. המעניין הוא שהאתנולוגיה המודרנית אימצה חלוקה דומה. בספרה "שתי האחיות ואמה שלהן", האנתרופולוגית-אתנולוגית הצרפתייה פרנסואז הריטיה[3] – תלמידת האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס[4] – החוקרת תרבויות שונות: החיתית, היהודית, היוונית והרומאית, המוסלמית, ועוד מספר שבטים אפריקניים, מחדשת שיש להבחין בין שני סוגי הוראות האוסרות גילוי עריות, בין ההוראות מסוג ראשון, האוסרות מגע מיני בין קרובי משפחה, לבין ההוראות מסוג שני, האוסרות מגע מיני בין אדם אחד לבין שתי קרובות משפחה, כמו למשל שתי אחיות. אלא שלדעתה, בכל מקרה מדובר ברתיעה ממגע בין קרובים, בין שמגע זה יהיה ישיר או עקיף.[5]

לפי גישה זו, טעם האיסור הוא משום שאר, בדומה לאיסורים האחרים חמורים יותר, ומשמעות המילה "לצרור" היא "לקשור יחד"[6] את שתי האחיות, אלא שלפי הבנה זו לא מובן מדוע הדבר מותר אחרי מות האישה הראשונה, בניגוד לאיסורים האחרים, ובעיקר לאיסור לשאת אח בעלה אחרי פטירתו – אלא אם כן קיימת חובת הייבום.

 

כוונת התורה היא לאסור את הפוליגמיה

ניסיון מעניין[7] לפתור קושי זה הוא להבין את האיסור בצורה שונה לגמרי: על פי "מגילת המקדש"[8], ישנו איסור למלך לשאת אפילו שתי נשים[9], ולפי יגאל ידין, אין איסור זה מתייחס למלך דווקא, אלא הוא איסור גורף לכל ישראל, על פי הפסוק "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ", כאשר המשמעות של המילה "אחותה" היא "חברתה"[10].[11] ובמגילת ברית דמשק[12], כתוב כדלהלן[13]:

הם נתפשים בשתיים בזנות, לקחת שתי נשים בחייהם. ויסוד הבריאה: זכר ונקבה ברא אותם. וּבָאֵי התיבה שניים שניים באו אל התיבה. ועל הנשיא כתוב: "לא ירבה לו נשים". ודוד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון, כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוֹד צדוק, ויֵעלו מעשי דוד מלבד דם אוריה ויעזבם לו אל.

לפי דעה זו, הפוליגמיה אסורה מן התורה. היו כבר רמזים לכך בשחר האנושות, כאשר הקב"ה ברא את הזוג הראשון, ואף לבעלי חיים הוראה דומה באשר נכנסו בזוגות לתיבת נח. ומה עם גיבורי התנ"ך -אלקנה, דוד, שלמה – שנשאו יותר מאישה אחת? הם לא ידעו שהיה איסור בזה.

ויש עדויות רבות לכך שהקראים אימצו הבנה זו של פסוקנו[14]. אלא שהפרשנות החזלית והקלאסית שוללת מכל וכול הבנה זו, כפי שמתבטא בעניין תורה תמימה:

בחיי אשתך לא תקח את אחותה. ומכאן תשובה לבעלי מקרא שמפרשים "ואשה אל אחותה" שהוא לשון מליצי ולא אחות ממש, והכוונה שלא לישא שתי נשים כלל, יען דאם כן למה לי דכתיב "בחייה", ואין כדאי בזה להאריך ולהראות טעותם. ויתכן לומר בטעם גזירת רבינו גרשום מאור הגולה שלא ליקח שתי נשים שגזר רק עד סוף אלף החמישי, ולא נודע הטעם מה שגזר עד זמן ידוע, ורבים טרחו למצוא טעם הדבר, ויש לומר דלא גזר בסתם כדי שלא יאמרו הטועים שמחזיק בדעתם.[15]

 

מדוע הותר ליעקב לשאת שתי אחיות?

לפי הבנה זו, איסור "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח" מעורר בעיה: הרי יעקב אבינו נשא שתי אחיות. ובכן, כיצד עבר יעקב על אחד מאיסורי העריות שבפרשתנו? לכאורה, ניתן לענות בפשטות, בעקבות הרב הופמן: "איסור שתי אחיות לא היה קיים לפני מתן תורה מסיני, כפי שמוכח ממעשה יעקב"[16]. יש אמנם מאמרי חז"ל הטוענים כי האבות קיימו את כל התורה, למשל:

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו ה)… אמר רבא, ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורתי": אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.[17]

אולם מדובר בדברי אגדה שאינם מחייבים את פרשנות הפסוקים על פי פשוטו של מקרא[18]. אבל יחד עם זה, איסורים אלה מוצגים כמעשים מתועבים שבהם נטמאו הגויים ושבגללן נטמאה הארץ והקיאה את יושביה. אם כן, אין מעשים אלו תלויים במתן תורה, והם מחייבים אף את הגויים מאז ומקדם. לפי זה, לא מובן כיצד עבר יעקב על אחד מאיסורי התועבה, שהעברה עליהם מאפיינת את הגרועים שבגויים. אבן-עזרא הרגיש בקושי זה, והוא כותב: "אף על פי שהכתוב אמר "כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל" בשם כלל, אין הפירוש על כולם, כי אם על רובם", ויתכן שאיסור זה של שתי אחיות איננו בגדר תועבה. עובדה היא שאיסור גילוי עריות, שהוא אחד משבעה מצוות בני נח, אינו כולל את האיסור של שתי אחיות, כפי שהרמב"ם פוסק: "שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה"[19]. נמצאנו למדים שאיסור לקיחת שתי אחיות אינו אחד האיסורים שבגללם הארץ הקיאה את יושביה. יש לטענה זו הוכחה נוספת: כל העריות המוזכרות בפרק יח מנומקות בנימוקים המדגישים את הכיעור שבמעשים אלו, כדלהלן: 

פסוק יז: אישה ובתה, אישה ונכדתה, "שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא".

פסוק יט: באישה נידה מודגש שהיא "בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ".

פסוק כ: "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ".

פסוק כב: משכב זכר, "תּוֹעֵבָה הִוא".

פסוק כג: משכב בהמה, "תֶּבֶל הוּא".

ואילו באיסור אחות אשתו אין כל ביטוי דומה.

 

טעם האיסור הוא חברתי בלבד

אם כן, מדוע אוסרת התורה אף את ביאתן של שתי אחיות? ישנם פרשנים הסוברים כי טעם האיסור שונה מיתר האיסורים של גילוי עריות. בעוד  שאיסורים אלה מקורם בתיעוב שבהתקשרות מינית בין קרובי משפחה, בעניינינו הסיבה היא חברתית בלבד: התורה ערה לכך שישנו מתח מסוים בין נשי אדם אחד, ולכן ברצונה למנוע מתח כזה בין אחיות שמטבען אמורות לאהוב זו את זו. סימן לכך הוא שהסגנון שונה באיסור זה מאשר באיסורים הקודמים לו: בעוד שבאיסורים האחרים התורה כותבת "ערוות… לא תגלה", כאן האיסור פותח במילים "ואישה אל אחותה לא תקח", ורק בהמשך מצוין "לגלות ערוותה". ובעיקר: התורה כותבת בעניין שתי האחיות שמי שנושא אותן הוא "צורר". מהי המשמעות של מונח זה? תרגום יונתן מבאר את זה כך: "ואִשׁה בחיי אחותה לא תִקח לצער לה לבזות ערותה עליה כל ימי חייה"[20]. הרמב"ן מבאר את העניין בצורה מפורשת יותר:

כאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה.

לפי הרמב"ן, התורה מפרשת את טעם האיסור במילים "לא תיקח לצרור", ואין טעם האיסור משום "שאר", היינו קירבה משפחתית בין בני הזוג. ההוכחה לכך היא שאין האיסור חל אחרי מות האישה הראשונה, בניגוד לכל יתר האיסורים, כפי שכותב משך חכמה:

דבאחות אשה לא משום קורבה מיתסר, דהא בכל קרובות אשתו כמו אמה ובתה נאסר גם אחר מותה, וכאן לאחר מיתתה שריא.

ר' עובדיה ספורנו נוקט עמדה דומה: 

לא תקח לצרור. אמר כי לולא זה, לא היה אוסר אחות אישה, מאחר שאינה יוצאת ירך האישה, ושהאישה עצמה מותרת. אבל אסר אותה כדי שלא תהיינה צרות, ולכן לא אסרה זולתי בחיי אחותה, ולא כן בכל שאר העריות.

וכן החינוך:

אומר לי לבי בעניין זה שאסר הכתוב מלישא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפוץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחייבים להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום.[21]

טעם זה תקף רק בחיי האישה, אולם לאחר מותה אין כל סיבה לאסור נישואין אלו, שאינם אסורים משום "שאר". יתירה מזו, המשך חכמה רואה בזה מעשה ראוי: "אדרבא, שבזה ניחא לה שיהיו בניה מסורים תחת יד אחותה לגדלם, וכמו שאמר יוסף הכהן: "מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך".[22]".[23]

לפי טעם זה, מובן יותר מדוע האיסור לשאת שתי אחיות אינו חל על בני נח, ואיך יעקב אבינו הרשה לעצמו לנהוג כך. אגב, יש לציין כי על פי פשוטו של מקרא, אין כל סימן שרחל ולאה לא אהבו זו את זו: כל המשתמע מהפסוקים הוא שהן התחרו בהולדת ילדים כך שמעמדן יתחזק בעיני בעלן המשותף. אלא שכנראה, אין הדבר כך בדרך כלל, כפי שמעיד הפסוק: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ (שמואל א ב א). לפי רש"י, פנינה, האישה השנייה של אלקנה, הייתה בעיני חנה בגדר "אויב".

 

 

 

 

 

 

[1]  הכתב והקבלה, ויקרא יחי ח. ראו דברים דומים בפירושו של הרש"ר הירש.

[2]  מורה הנבוכים ג מט.

[3]  Françoise Héritier (1933-2017).

[4]  קלוד לוי-שטראוס (Claude Lévi-Strauss: 1908-2009) אנתרופולוג יהודי-צרפתי, מגדולי האינטלקטואלים במאה ה-20. פיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית.

[5]  Les Deux Soeurs et leur Mère, Paris 1994.

[6]  דעת מקרא ויקרא יחי ח.

[7]  ראו בהרחבה אלחנן סמט, פרשת אחרי מות, "וְאִשׂה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיּיֶהָ", עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד.

[8]  מגילת המקדש היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן התורה. המגילה עוסקת במועדים ופרטי ההלכות של חגים ומועדים, מהם כמה שאינם מוכרים לנו כיום, הלכות בית המקדש ובניינו, באופן המשלים את הידוע לנו מן התורה לגבי בית המקדש, תורת המלך והלכות המנהל הציבורי. המגילה נכתבה בתקופה החשמונאית, והחוקרים חלוקים בשאלת מחברהּ, והאם המגילה הייתה שייכת לכת האיסיים.

[9]  מגילת-המקדש, ההדיר וצירף מבוא ופירוש יגאל ידין, תשל"ז. בשורות 19-15 בעמ' נז של המגילה, בין דיני המלך, עמ' 263.

[10]  תשוו למשל: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו ג).

[11]  שם, כרך המבוא, עמ' 272.

[12]  ספר ברית דמשק (או מגילת ברית דמשק או מגילת דמשק) הוא השם שניתן לאחת מהמגילות שנמצאו בפרגמנטים ועותקים רבים במערות קומראן – מגילות ים המלח. רוב החוקרים סבורים כי המגילות קשורות לקהילה איסיית שחיה שם סביב המאה הראשונה לפני הספירה.

[13]  ממגילת ברית דמשק, מהדורת מגן ברושי, דפים V-IV . M. Broshi (ed.), ‘The Damascus Document Reconsidered’, Jerusalem 1992 . 

[14]  ראו מאמרו של אלחנן סמט, שם.

[15]  תורה תמימה הערות ויקרא יח יח הערה מז.

[16]  ספר ויקרא מפורש בידי דוד צבי הופמן, ירושלים תשל"ב, על אתר.

[17]  בבלי יומא כח ע"ב.

[18]  ראו דברים דומים במשך חכמה, על אתר.

[19]  הלכות מלכים ט ה.

[20]  על פי כתר יונתן.

[21]  ספר החינוך מצוה רו.

[22]  בבלי מועד קטן כג ע"א.

[23]  משך חכמה על אתר.

התגובות סגורות