פרשת אמור: איסור חילול ה' לפי הרמב"ם

בפרשתנו (ויקרא כב לב) נאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". לפי מה שכותב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה סג), איסור זה כולל שלושה מרכיבים שונים:

א. העובר עבירה באונס, כאשר על פי דין תורה הוא חייב למסור את נפשו. כך מובא בהלכות יסודי התורה (ה, א ב ו-ד):

כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג … ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור … וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם[1].

ב. העובר עבירה במזיד להכעיס. כך מובא בהמשך (שם י):

כל העובר מדעתו – בלא אונס – על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם.

ג. אדם חשוב שמתנהג בדרך לא נאותה. כך מובא בהמשך (שם יא):

יש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהם[2], או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

ולא רק מנהגים כאלה גורמים לחילול ה', אלא כל התנהגות שעלולה לגרום לזלזול בתורה ובלומדיה. כך למשל כותב הרמב"ם במקום אחר:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם … לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם (אבות ד ה) [3], ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן (שם).[4]

דברים אלה של הרמב"ם מעלים שלוש שאלות שיש לדון בהן:

1) הפעולות הנ"ל – ובעיקר אלה השייכות לשתי הקטגוריות הראשונות – הן עבירות: יש לברר באיזו מידה מדובר כאן ב-"כפל עבירות" במעשה אחד, ובמקרים מסוימים אף כרוך בעונש מלקות כפול. לכאורה, קביעה זו של הרמב"ם נוגדת את העיקרון החז"לי: "אין איסור חל על איסור"[5].

2) יש לחקור מהו המכנה המשותף של שלושה עניינים הנ"ל, שכולם כלולים באיסור "חילול ה'". האם יש כאן "לאו שבכללות"?

3) לפי בעל "מנחת חינוך" (מצוה רצו): "אין חילול שם שמים אלא בעשרה מישראל". וכן בהמשך: "מהש"ס שם (סנהדרין עד ע"א) נראה דבצינעא כולי עלמא מודים דלא שייך הלאו דלא תחללו". האם הרמב"ם יסכים עם הגבלה זו? לכאורה, אין זה משתמע מדבריו. אם כן, מדוע?

על השאלה הראשונה שנשאלה – שפעולות הנ"ל הן כבר עבירות שמוטל עליהן עונש – מתברר כי לפי הרמב"ם אין להעניש את האדם שעבר עבירה ולא נהרג כאשר היה מוטל עליו להיהרג. וכך הוא כותב (שם ה):

מפני שעבר באונס אין מלקים אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתים אותו בית דין אפילו הרג באונס. שאין מלקים וממיתים, אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה.[6]

יוצא כי אין עבריין זה נתפס עבור עוונו המקורי. למרות שבמקרה הזה, התורה מחייבת אותו למסור את נפשו, אין דרישה זו באה לבטל את העיקרון: "אונס רחמנא פטריה"[7]. אדם כזה לא יהיה חייב עונש אלא על זה שהוא עבר על איסור חילול ה' וביטל את החיוב של קידוש ה'. במקרה שהוא חילל את ה' בזה שעשה "דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם", ברור כי אין כאן שאלה, הרי לא מדובר בעבירות ממש[8], אלא בהתנהגות שאינה הולמת לתלמיד חכם.

השאלה מתעוררת ממש בעניין "העובר מדעתו – בלא אונס – על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס". כאן מדובר בעבירה, הנושאת עונש, שעליה באה להתווסף עבירה נוספת, על איסור חילול ה'. ההסבר לכך הוא שאדם כזה הוסיף ממד שלא היה קיים בעבירה רגילה, באשר הוא עבר "בשאט בנפש להכעיס": הרי הוא עבר על שתי עברות שונות במעשה אחד. מצד אחד, הוא ביצע מעשה אסור על פי התורה, והוא עבר עבירה נוספת בזה שהוא התכוון למרוד בהקב"ה ולהכעיסו. לכן יתכן שאדם כזה יקבל שתי מלקויות[9].

לגבי השאלה השנייה – מהו המכנה המשותף של שלושה עניינים אלה – ניתן להבהיר את הדברים כדלהלן: במצוות לא-תעשה סג, הרמב"ם מגדיר את איסור חילול ה' בזה שהוא "הפך קידוש ה'", ובמצוות עשה ט הוא מגדיר את מצוות קידוש ה' כך: "אנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים". המכנה המשותף לשלוש עברות האלה הוא אפוא "פרסומת שלילית" לדת היהודית[10]. מי שאינו מוכן למות על קידוש ה' כאשר התורה מחייבת אותו לעשות זאת, מי שעובר עברות בכוונה למרוד בהקב"ה, וכן "אדם חשוב" שמתנהג בצורה כזאת שהבריות מרננות אחריו, כל אלה גורמים ל"פרסומת שלילית" לדת היהודית ועוברים אפוא על איסור חילול ה'. זאת הסיבה שאין לראות את לאו זה כ-"לאו שבכללות", הרי כאמור לפי הרמב"ם מדובר באיסור אחד המתחלק לכמה עניינים שונים.

לגבי השאלה השלישית ששאלנו – האם יתכן לפי הרמב"ם חילול ה' בצנעה – מתברר כי ישנם סוגים שונים של חילול ה', כך שישנו גם "מחלל שם שמים בסתר"[11]. אלא שלסוג זה של חילול ה' יש אופי שונה במקצת ממה שנאמר לעיל: לא מדובר כאן בפרסומת שלילית – הרי יש כאן עבירה על איסור חילול ה' על אף העובדה כי אף אדם לא היה נוכח בזמן העבירה – אלא מדובר בעבירה שמטבעה מהווה פגיעה בכבודו של הקב"ה[12]. גם בינו לבין עצמו חל איסור חמור על האדם לבצע פעולה שמכוונת כנגד ריבונותו של הקב"ה. אולי ניתן להסביר את אופיין של פעולות כאלה בזה שהן גורמות לפרסומת שלילית כלפי האדם עצמו.

על פי הנאמר לעיל, מובן כי יש לראות בעבירה זו – על כל גווניה – עבירה חמורה במיוחד שלא בקלות מתכפרים ממנה. כך אמנם כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (א ד):

אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים מכפר – יש עבירות שהן מתכפרות בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן. כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלים לו … עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית-דין ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר … עבר על כריתות ומיתות בית-דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורין הבאים עליו גומרים לו הכפרה … במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר; אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין – אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות; אלא תשובה, יום הכיפורים וייסורין – שלשתם תולים, ומיתה מכפרת.

מטיפולוגיה זו של העבירות ניתן להסיק כי חילול ה' הוא העוון החמור ביותר. יש שמסבירים כי חומרתו נובעת מזה שהקב"ה לא ברא את העולם על כל מרכיביו אלא לפרסם את כבודו, וכי עבריין זה פעל בניגוד לכוונה העליונה של הקב"ה[13]. ברם, הסבר זה אינו מספק, באשר ניתן לטעון כנגדו שאין הקב"ה זקוק ל"מעריצים" שיכבדו אותו על מעשיו הנפלאים[14].

ניתן לנמק את חומרת העבירה על חילול השם בצורה אחרת: יש הטוענים כי זו חובתו של עם ישראל להורות למין האנושי את האמונה בה'. לפי רנ"ק[15], תפקידו של עם ישראל לא רק להוות דוגמה אישית אלא עליהם מוטלת החובה להיות "מורים למין האנושי האמונה התוריית המוחלטת" וכך יתקרבו אומות העולם יותר ויותר ל"רוחני המוחלט" ואף הם יזכו לחיי עולם. הרב ש"ר הירש כתב דברים דומים על ייעודו של עם ישראל בעולם: "ישראל אין לו ייעוד אחר אלא להכיר באלהיו את האחד היחיד … ולהודיע על אלהים … על ידי גורלו וחייו"[16]. יוצא כי העובר על איסור חילול ה' פוגע במטרה עקרונית זו ומתנגדת לה, ולכן עוון זה הוא העוון החמור ביותר.

 


* חלקים של מאמר זה לובנו ונכתבו במסגרת לימוד בחברותא עם ידידי הרב ד"ר יצחק איזק.

[1] ישנם מקרים נוספים בהם חייבים למסור את נפשו, ראה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכות א-ג.

[2] ראה גם הלכות דעות ה ג.

[3] ראה גם מה שהרמב"ם כתב על אתר בפירוש המשניות.

[4] הלכות תלמוד תורה, ג י.

[5] ראה למשל בבלי פסחים לה ע"ב.

[6] וכך גם משמע ממה שנאמר בספר המצוות, לא-תעשה סג.

[7] בבלי עבודה זרה נד ע"א.

[8] הרי הרמב"ם כותב מפורשות "אף על פי שאינם עבירות".

[9] ראה מנחת חינוך סוף מצוה רצו.

[10] וכך ניתן להבין את הגמרא המתמיהה לכאורה (בבלי מועד קטן יז ע"א): "רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". אם לא ניתן למנוע את ביצוע העבירה עצמה, יש לדאוג כי לכל הפחות היא לא תהווה עילה לחיקוי על ידי אנשים אחרים.

[11] על פי המשנה באבות ד ה.

[12] ישנן אמנם עבירות "שמהותן הוא חילול שם ה' לפי שהן עבירות חמורות", כמו למשל שבועת שקר, נותן זרעו למולך, וכו'. ראה בנידון אנציקלופדיה תלמודית, ערך חילול ה', עמ' שמה-שמז.

[13] כד הקמח, ערך "חילול ה'", על פי המשנה באבות (ו יא): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג ז)."

[14] הרמב"ם הבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאין מקום לשאלה "מדוע הקב"ה ברא את העולם?". ראה מורה הנבוכים ג יג.

[15] כתבי רבי נחמן קרוכמאל, ערוכים על ידי שמעון ראבידוביץ, וולתאם, מאסס., ארה"ב, תשכ"א, מורה נבוכי הזמן, שער ז, עמ' לח.

[16] הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ירושלים תשכ"ז, עמ' נה.

התגובות סגורות