פרשת אמור: שארו זו אשתו

שארו זו אשתו

 

 

דרשת חז"ל: שארו זו אשתו

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא. לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא, א-ד).

מה כוונת הקטע "כי אם לשארו הקרוב אליו"? מנחם בולה מבאר אותו כך: "למת ממשפחתו, הקרוב אליו ביותר, כמו שקראנו "שאר אביך היא" (ויקרא יח יב) – כי היא בשר אביך… זה הכלל, ועתה יבוא הפרט: אמו, וכו'". והקטע "לא יטמא בעל בעמיו": "לא יטמא את עצמו, אדם חשוב ונכבד בעמו".

ומדוע יש להיטמא להם?

התורה התירה לכהנים להיטמא בהם א) משום שהקרובים ביותר חייבים במיוחד לטפל בקבורת מתיהם, ב) כדי למנוע מן הכוהנים עגמת נפש יתירה, אם לא יוכלו לגשת אל מתיהם, שהיו חביבים אליהם ביותר בחייהם.[1]

לפי הרמב"ם, הוראה זו איננה בגדר רשות אלא חובה, והיא קשורה לחיוב להתאבל על קרובי האדם[2].

יש הוכחה נוספת שלפי פשוטו של מקרא אין לראות במילה "שאר" התייחסות לקרוב מסוים. הנביא יחזקאל חוזר על דינים אלה – דבריו משמשים כהפטרה לפרשתנו – והוא כותב: "וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ" (יחזקאל מד כה). רשימה זו תואמת את זו של פרשתנו, בלי כל תוספת.

ברם, חז"ל הבינו את הדברים בצורה שונה, וקבעו "כי אם לשארו הקרוב אליו, ואמר מר: שארו – זו אשתו"[3]. מחברי הדר זקנים על התורה[4] מסבירים שכך מוכחים להבין את הפסוק, באשר דרשה זו של חז"ל מתחייבת משני טעמים:

  • כתוב "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", שפירושו הוא שהבעל[5] לא יטמא לאשתו עם מעשה זה מחלל אותו, מכאן יש לדייק שבמקרה שאין חילול הוא כן חייב להיטמא.
  • ההבחנה בין אחות נשואה לאחות פנויה מובנת רק אם הבעל – אף אם הוא כהן – יכול להיטמא, ואז אין האח זקוק לעסוק בקבורת אחותו.

המשמעות של המונח "שאר" היא קירבת בשר, והוא אם כן מתאים לאשתו. הרב אפשטיין מבאר מדוע חז"ל מצאו לנכון לדרוש טומאת כהן לאשתו:

בטעם הכרח דרשה זו באופן כזה נראה לי משום דקשה לחז"ל האיך השמיטה התורה כלל וכלל שייכות האשה לבעל לענין ירושה, אחרי שבחייהם נחשבת כגופו ובמותם יפרדו כל כך באין כל שמץ שייכות בטובם ונחלתם, ולכן ראו לדרוש כזה.[6]

כך חז"ל למדו שהכהן יכול להיטמא לאשתו. ומתברר שזה לא רק רשות, אלא חובה, כפי שמשתמע ממה שכתבו חז"ל:

כהן מטמא על אביו ועל אמו, על בנו ועל בתו, על אחיו ועל אחותו ועל אשתו… על כל אלה שאמרו כהן מטמא אין רשות אלא חובה… מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסחים, ולא רצה לטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאו אותו בעל כרחו, ואמרו לו חכמים אין רשות אלא חובה.[7]

 

הבעל יורש את אשתו

כתוב בתורה: "איש כי ימות, ובן אין לו, והעברתם את נחלתו, לבתו. ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי  אביו. ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וירש אותה" (במדבר כז ח-יא). לפי פשוטו של מקרא, כוונת סוף הקטע הנ"ל היא לפי אבן-עזרא: "לשארו הקרוב אליו – מכל המשפחה. וירש אותה – הנחלה".[8] והנה, חז"ל דורשים שהבעל יורש את אשתו גם מהמלה "שאר", אבל בכיוון הפוך. כך הם מסבירים את הפסוק האחרון:

והאיש [יורש] את אשתו… "וירש אותה", הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו… אמר אביי, תריץ הכי: ונתתם את נחלתו לקרוב אליו, שארו וירש אותה. אמר רבא: סכינא חריפא מפסקא קראי [רשב"ם: אתה מסרס התיבות לעשות שארו המוקדם מאוחר והקרוב אליו שהוא מאוחר אתה עושה מוקדם]! אלא אמר רבא, הכי קאמר: ונתתם את נחלת שארו לו. קא סבר: גורעין ומוסיפין ודורשין.[9]

נמצאנו למדים שיש להבין את הקטע "ונתתם את נחלתו לשארו" כך: "ונתתם את נחלת שארו לו", בניגוד לפשוטו של מקרא, ובצורה כזאת שאף חז"ל מתפלאים על נועזות הדרשה.

יחד עם זה, מתברר שישנה זיקה בין ירושת האישה וקבורתה, כפי שמובא בברייתא: "תנו רבנן: תיקנו… קבורתה תחת כתובתה [רש"י: תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורש]."[10] היות והבעל יורש את אשתו, מוטל עליו לדאוג לקבורתה, ולכן הכוהן ייטמא גם לאשתו כדי לקבור אותה. אלא שמתעורר לפי הבנה זו קושי מסוים: לפי האמור לעיל, ירושת האישה והיטמאות הכוהן לה – הנובעת מחיוב הבעל לקבור את אשתו – תוקפן מן התורה, אבל בברייתא שהובאה לעיל משתמע שהן ירושת האישה והן החיוב לקבור אותה הם תקנת חז"ל!?

 

שיטת הרמב"ם

והנה הרמב"ם כותב כך במשנה תורה: "אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה".[11] הרב אפשטיין מבאר כי הרמב"ם הבין את הפסוק על פי פשוטו:

הרמב"ם… פסק דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, דסבירא ליה דדרשה "שארו זו אשתו" אסמכתא בעלמא היא. ונראה דמפרש דפשטות הלשון "כי אם לשארו" הוא כעין הקדמה ומבוא לפרטי הקרובים שחשב אחר כך לאביו ולאמו וגו', ואילו הייתה כוונת התורה להורות היתר טומאה לאשתו, הייתה כותבת מפורש לאשתו כמו דחשיב כל הקרובים בלשון מבואר ומבורר.[12]

ברם, הכסף משנה סובר שגם הרמב"ם בדעה שדין אשתו מדאורייתא:

אפשר לומר דרבנו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אף על פי שדינו דין תורה מיקרי מדברי סופרים[13] ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה.[14]

אבל הרב אפשטיין אינו מקבל את דעת הכסף משנה והוא מסביר מדוע:

לדעתי אין הדבר כן, שהרי מפורש כתב בטעם הדבר דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה והוי כמת מצוה, ולכן התירו לו חכמים לטמא לה, הרי מבואר מפורש מדבריו דסבירא ליה דהוי דרבנן. וגם נראה לי ראיה מוכרחת דכן סבירא ליה לרמב"ם, שהרי לעניין נחלות אמרו בבבא בתרא (קי ע"ב) שהבעל יורש את אשתו משום דכתיב "ונתתם את נחלתו לשארו", ושארו זו אשתו, וכתב גם כן הרמב"ם בפרק א מנחלות דירושת הבעל דרבנן, הרי מבואר דבכל מקום תפס הדרשה "שארו זו אשתו" לאסמכתא בעלמא… לא רחוק הדבר שמפרש פשטות לשון הכתוב כמו שכתבנו.

לדעת הרמב"ם, ירושת האישה וחובת קבורתה כולן מדרבנן, כפי שהוא כותב:

הארבעה שזוכה בהן [הבעל] כולם מדברי סופרים, ואלו הן… אם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה… ועוד תקנו חכמים שיהיו… קבורתה כנגד ירושתו לכתובתה.[15]

נמצאנו למדים שלפי הרמב"ם, ירושת האישה וחובת קבורתה – הכוללת את חובת הכוהן להיטמא לה – כולן מדרבנן, כך שמתעלמים הקשיים שנזכרו לעיל.

אלא שהרב אפשטיין מקשה על הרמב"ם כדלהלן:

אך בגוף הטעם שכתב הרמב"ם דכהן מטמא לאשתו דהוי כמת מצוה יש להעיר לעניין כהן גדול דקיימא לן דאינו מטמא לקרובים ומטמא למת מצוה… ולפי דעת הרמב"ם יתחייב שגם כוהן גדול יטמא לאשתו כיון דדינה כמת מצוה, וזה דין מחודש מאוד, וכל כי האי הוה ליה לפרש.[16]

אלא שיש לחלק בין שני סוגי מתי מצוה. נכון שכוהן גדול יכול להיטמא למת מצוה, אבל מדובר בגופה  שממש אין כל אפשרות שאדם אחר יטפל בה, כפי שכותב הרמב"ם:

כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להיטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצוה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברים… כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה, אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו.[17]

מצד שני, אשתו של הכוהן היא בגדר "מת מצוה" רק במובן זה שהוא היורש אותה ולכן מוטל עליו לדאוג לקבורתה. הרי כך מכנה הרמב"ם את הקרובים שמן התורה הכוהן חייב להיטמא להם: "כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר חמשה מתי מצוה"[18].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  דעת מקרא על אתר.

[2]  ספר המצוות מצות עשה לז.

[3]  בבלי יבמות כב ע"ב.

[4]  ספר 'דעת זקנים' הוא לקט פירושים מאת בעלי התוספות על התורה ועל פירוש רש"י. לא ידוע מי המלקט ומתי נלקט.

[5]  לפי פירוש זה, משמעות המלה "בעל" היא אדם נשוי, בשונה למה שהסביר מנחם בולה שמשמעותה "אדם חשוב".

[6]  תורה תמימה במדבר כז הערה כה.

[7]  שמחות ד א,ו.

[8]  אבן עזרא במדבר כז יא.

[9]  בבלי בבא בתרא קיא ע"ב.

[10]  בבלי כתובות מז ע"ב.

[11]  הלכות אבל ב ז.

[12]  תורה תמימה הערות ויקרא פרק כא הערה י.

[13]  ראו הלכות אישות א ב.

[14]  כסף משנה הלכות אבל ב א.

[15]  רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ג-ד.

[16]  תורה תמימה הערות ויקרא כא הערה י.

[17]  הלכות אבל ג ח.

[18]  ספר המצוות עשה לז.

התגובות סגורות