פרשת בהר: משמעותה של מצוות השמיטה במשנת הרב קוק

הרב א. י. הכהן קוק חיבר ופרסם ספר הלכתי מובהק בנושא השמיטה, הלא הוא הספר "שבת הארץ". ברם, הוא לא הסתפק בעניינים ההלכתיים בלבד, אלא גם התייחס למישור ההגותי, והסביר בהקדמת הספר מהי לדעתו משמעותה וטיבה של מצות השמיטה[1]. הסבריו תואמים את השקפת העולם הכללית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביתר כתביו. נשתדל להציג כאן את שיטתו בנידון[2]. כל הציטוטים – אלא אם כן יצוין אחרת – הם מההקדמה לספר "שבת הארץ"[3].

האדם מישראל מטבעו שואף לחיות חיים רוחניים, ושאיפה זו לחיים על פי הרוח מאפיינת במיוחד את כנסת ישראל. הרב קוק אימץ כאן את שיטתו המפורסמת של ר' יהודה הלוי, לפיה קיים הבדל מהותי בין כנסת ישראל לבין יתר בני-האנושות[4]: "סגולתה של כנסת-ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריא המאירה של קודש". היהודי בפרט, ועם ישראל בכלל, שואפים יותר מאשר יתר בני-האדם לחיים על פי הרוח, ודרישה זו התגשמה במצוות ה': "החיים שווים הם את ערכם רק באותה מידה שהם א-להיים". חיים על פי הרוח הם אפוא למעשה חיים על פי מצוות התורה שניתנה לעם ישראל – בגלל סגולתו הייחודית – מאת ה' בהר סיני. וזיקת היחיד אל המקור הא-לוהי נובעת מהקשר הלאומי שבין עם ישראל לא-לוהיו.

ברם, קיים קונפליקט מתמיד בין הרצון הטבעי של עם ישראל לאמץ חיי רוח וקודש לבין התנאים השוררים בעולם ובקרב החברה האנושית: מאז חטאו של אדם הראשון, ובעיקר בעקבות העונש שהוטל עליו "בזיעת אפך תאכל לחם"[5], על האדם נגזר לרדוף אחרי פרנסתו ולדאוג יותר לחיים חומריים מאשר לחיים רוחניים. "אין חיי החול יכולים להוציא [את סגולת האומה] מן הכוח אל הפועל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה הא-לוהית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השולטת". נשמת כנסת ישראל – וכן נשמתו של כל יחיד בישראל – שואפת לחיים שלווים של דאגה בלעדית לערכים רוחניים, אלא שהמציאות האכזרית עלי אדמות מכריחה אותה להזדקק בעל כורחה לצרכים גופניים וכלכליים המנוגדים לשאיפה העילאית שבטבעה הסגולי. חיים גופניים אלה מעיבים גם על האמונה הצרופה, וכך כותב הרב אפרתי בהשראת הרב קוק: "האהבה והדבקות האלוקית, הינם תכונות יסוד של האדם הישראלי, אלא שהינם טמונות בחובו, ואינם מתגלות בגלל העיכובים הרבים של חיי החולין"[6].

אם כן, איך ניתן לפתור את הניגוד הזה בין השאיפה לרוחניות לבין כורח המציאות? ישנן כמה דרכים לכך:

– ויתור כללי על אחד ממרכיבי הקונפליקט. ברם, פתרון זה אינו קביל: ויתור על חיים רוחניים נוגד את רצון ה' ואת טבע הנפש הישראלית, ומצד שני, ויתור על החיים החומריים אינו מציאותי[7].

– קידוש החיים החומריים כך שייעלם הניגוד ביניהם לבין החיים הרוחניים[8]. דבר זה אינו קל לביצוע, ולפעמים אף מאכזב.

הרב קוק מציע פתרון שלישי: לא ביטול ולא "סובלימציה" של החיים החומריים, אלא הפסקתם הזמנית, "נתינת-רווח, הפסקה והתנערות ממהומת-החיים הרגילה".

פסק-זמן כזה אמור לפעול הן עבור היחיד והן עבור כנסת ישראל כולה. היות ומדובר בשני מישורים שונים במהותם, יהיו אפוא שני סוגי פסק-זמן. לגבי היחיד, מצוות השבת באה לספק את הצורך להפסקה זמנית בפעילות הכלכלית ולאפשר לכל אחד להתנתק במשך יממה אחת מהחיים החומריים ולהתעדן בנכסים רוחניים. הפסקה של יום אחד אינה גורמת לנזק משמעותי לחיים הכלכליים, ומצד שני שמירת השבת מעניקה לנפש הישראלית את המזון הרוחני שהיא זקוקה לו וכן מעניקה לה אנרגיה רוחנית לכל השבוע[9].

מה שהשבת מעניקה ליחיד, מצות השמיטה מספקת לציבור כולו. גם כאן מדובר בהפסקה זמנית של החיים הכלכליים, ומאותן סיבות, אלא שהפסקה זו היא ארוכה יותר מצד אחד – שנה ולא יום אחד בלבד – ומצד שני מקיפה תחום מצומצם יותר: במקום ל"ט מלאכות, רק איסור עבודת האדמה וביטול החובות[10]. ומדוע מצות השמיטה "ציבורית" יותר מאשר מצות השבת? לפי הרב קוק, הזיקה הבולטת שבין מצות השמיטה לבין ארץ ישראל – זיקה שאינה קיימת בין השבת לבין הארץ – היא במקור הקשר שבין מצות שמיטה לבין כנסת ישראל: הרי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, או יותר נכון, ארץ ישראל היא המקום הגיאוגרפי שרק בו יכולה להתפתח כנסת ישראל על הצד הטוב ביותר[11]. לכן איסור זמני וכללי לעבוד אותה הוא מעניין הציבור כולו בתור שכזה: "נשמת האומה והארץ יחדו פועלות את יסוד הוויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפועל את עריגת קדושתן בשנת שבתון".

בנוסף להפסקה זמנית של הפעילות הכלכלית, המאפשרת לאדם מישראל לעסוק בעניינים רוחניים, שנת השמיטה פועלת לטובה בכמה מישורים:

– היא משכינה שקט חברתי, "שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה". בשנת השמיטה כל החובות מתבטלים, ולכן אין אחד יכול לתבוע פירעון חוב מהשני ולהציק לו על כך.

– היא גורמת לביטול המעמדות המבוססים על בעלות על הקרקע, "אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית". היבולים הצומחים בשנה זו הם הפקר, לכן אין יותר זכויות על הרכוש לבעל הקרקע מאשר לאנשים אחרים.

– אין בשנה זו רדיפת בצע, "אין חילול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת". הרי קיים איסור לסחור בפירות שביעית.

במשך תקופה ארוכה, בזמן בית ראשון, אין עם ישראל ומנהיגיו עמדו בדרישות שהוטלו עליהם. הרי עצמאות מדינית כרוכה בסכנה מוסרית נוספת שלא קיימת בזמן שעם ישראל כפוף לעם אחר או אף מפוזר בין העמים: החובה לדאוג לאינטרסים לאומיים גוררת אחריה לעיתים קרובות נוהגים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות התורה והמוסר, ועם ישראל ומנהיגיו נכשלו בניסיון זה. תולדות עם ישראל אכן הראו כי בזמן שהוא זכה לעצמאות מדינית ולמלכות, רמה המוסרית של מנהיגיה וכן של העם כולו היה בכי רע. זו הסיבה שעצמאות זו אבדה, עם ישראל יצא לגלות, ומאז, השתפר בצורה ניכרת מצבו המוסרי של כנסת ישראל [12]. כך כותב הרב קוק:

כאשר סר מקרבה שאונם של החיים הלאומיים ומהומתם המזקת, החל האור הרוחני לשוב לעלות לאטו בקרבה במעלות אשר ירד. רוח האומה הוסיף להעלות אבר כפי מדת שביתתו מהחיים המדיניים, שהם ראשונים לטומאה בצבור מקולקל … ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני חול מצד כללות האומה, שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל.

הרב קוק מעניק אפוא לגלות תפקיד מחנך ואינו רואה בה עונש גרידא. מה שהשמיטה לא הצליחה לפעול על מנהיגי ישראל ועל עם ישראל – הרי הם לא קיימו את מצוות השמיטה[13] – הגלות עשתה. הפסקה זמנית של הפעילות המדינית אפשרה לעם ישראל לחזור לרמתו המוסרית המקורית ולחבב שוב את התורה ומצוותיה. אלא שמדובר במצב חולף – למרות שהוא נמשך כמעט אלפיים שנה – כאשר המצב הרגיל והמתחייב הוא שעם ישראל עצמאי וחזק יקיים את תורתו בארץ ישראל. בזמנו של הרב קוק, עם ישראל כבר התחיל לחזור לארצו ולהתקדם לקראת מצב אידיאלי זה, כאשר "אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, עושר וקוממיות"[14].

כך הרב קוק מבין ומציג את טעמי מצות השמיטה. אלא שישנה בעיה חמורה שחייבים להתייחס אליה: לכאורה, הסברים הנ"ל מתאימים לחברה שעיקר כלכלתה – אם לא כולה – מבוססת על חקלאות. היום, הפעילות החקלאית היא שולית ביותר, עיקר החיים הכלכליים הם בתחומים שאין דיני השמיטה חלים עליהם, ויוצא אפוא שכל דיני השמיטה נראים יותר בגדר של "דרוש וקבל שכר", בדומה לדיני הקורבנות למשל, מאשר מצוות אקטואליות ממש. בתקופתנו אמנם חובת השמיטה היא לפי רוב הפוסקים מדרבנן בלבד[15], לכן ניתן להשלים עם העובדה שהיא בקושי מורגשת: במה שנוגע לעבודת האדמה, חלק מציבור הדתי סומך על היתר המכירה ולאלה שאינם סומכים עליו, מצות השמיטה מצטמצמת בזה שהם קונים פרות וירקות בחנויות מיוחדות. בעניין ביטול החובות כולם סומכים על תקנת הפרוזבול. השאלה אמנם היא מה יקרה כשתסתיים הגלות וכשיהיו שוב תקפים כל דיני התורה בכל היקפם וחומרתם. הדבר כנראה יקרה כשנזכה לימות המשיח, ולכאורה – אם בכלל אפשר לצפות מה יקרה במאורע אסכטולוגי מעין זה – אין סיבה שמבנה הכלכלה ישתנה בצורה דרסטית. אם כן, כל הטעמים שנאמרו לעיל לא רלוונטיים.

הרב שלמה אבינר התייחס לשאלה זו בספרו "טל חרמון"[16]. הוא שואל על הטעמים שנאמרו לעיל על ידי הרב קוק: "מדוע לא להשוות את הפער הסוציאלי בכל התחומים הכלכליים"? בתשובתו, הוא מסביר כי אין המבנה הכלכלי המודרני מחויב המציאות, וכי במצב האוטופי המאפיין את ימות המשיח, עם ישראל יחזור למבנה הכלכלי המקורי שהיה שורר בתקופה המקראית, כאשר רוב דיני התורה מתאימים דווקא למצב כזה. כך הוא כותב:

אנו עם חקלאי והקרקע מהווה את בסיס החיים. עיסוקינו בתעשייה ומסחר הוא כורח מציאות מסוימת, אבל ביסודינו אנו חקלאים. כל חגי ישראל קשורים לחקלאות: "חג האסיף", "חג הקציר", "חג האביב" … אנו עם חקלאי, כך הוא המצב האידיאלי. ההתרחקות מן החיים הקרובים לטבע מזיקה לאדם.

הרב אבינר מציין שמקור דבריו הוא מה שכתב הרב קוק בנושא הביכורים[17]. הוא מסביר שם שבקרב עם ישראל – בניגוד למה שמתרחש ביתר העמים – דווקא המעמד החקלאי הוא המעמד המועדף, כאשר אין עם ישראל זקוק לרמה גבוהה של יחסים חברתיים כדי לשפר את רמתו הרוחנית והמוסרית. כך הוא כותב:

בנוהג בין האומות, שאומה שכל עסקה ומחייתה אינה כי אם עבודת אדמה ולא תשים מגמתה למסחר ולחרושת המעשה שהוא מורכב עם המסחר … היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא על פי המצב הזה מתבודדת לעצמה ואין לה מקום לקלוט רוחות של דעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ה' … חפץ ה' הוא שיהיו נטועים על אדמתם, נהנים וניזונים מטוב ארצם … ולא ישימו כל מעיינם בענייני כלכלה, זולת עבודת אדמתם ויבולה … מפני שכבר שם בכוח האומה היקרה הזאת שתהיה יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.

מעמד החקלאים בכל חברה ובכל תקופה היה נחות, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוסרית. לפי הרב קוק, הסיבה למצב זה נעוצה בעובדה שהחקלאים חיים יותר מאשר המעמדות האחרים בינם לבין עצמם ואינם מקיימים יחסים חברתיים קבועים עם יתר האוכלוסייה, כאשר יחסים אלה הם המקור להתפתחות חוקי הנימוס והצדק החברתי. לעומת זאת, אין עם ישראל זקוק להשפעות חיצוניות כדי להתפתח מבחינה רוחנית, בגלל סגולתו הייחודית[18].

בנוסף לתפקידה בזמן הזה, הרב קוק מעניק למצות השמיטה היבט אסכטולוגי מובהק. בימות המשיח תיפסק כליל הקללה הישנה "קוץ ודרדר תצמיח לך … בזעת אפך תאכל לחם"[19]. בהסתמך על מקורות תלמודיים שונים[20], הוא מתאר את העתיד האוטופי כתקופה שבה עבודת האדמה תהיה קלה ופורייה, בניגוד למצבה כיום. ואכן הוא רואה בשנת השמיטה כעין הטרמה של ימים אלה, כאשר הנסיבות השוררות בזמן השמיטה דומות לאלו שישררו בימות המשיח. הרי בשנת שמיטה אין האדם עובד את אדמתה, ובכל זאת לא חסר לו כלום מפני שהיא כבר נתנה את פרותיה בשפע, על פי הבטחת ה' "וציויתי את ברכתי"[21]. כך הרב קוק כותב[22]:

העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה … מעקבות החטא … יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה … ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה … ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ה' עליה … גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה.

מצב זה העתידי יהיה מעשה ה'. אולם גם לאדם שמור תפקיד בהתקדמות לקראת האידיאל שתואר על ידי הרב קוק: הרי ההתפתחות המדעית והטכנולוגית מאפשרת לשפר את תנאי עבודת האדמה כך שנחלשת באופן הדרגתי הקללה העתיקה שנאמרה על ידי הקב"ה בעקבות חטא אדם הראשון. כך כותב הרב קוק:

בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ה' במדע האנושי, ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה.

צבי ירון מסביר את דברי הרב קוק [23]:

נודע למדע תפקיד בתהליך גאולתו של האדם. בעקבות החטא נעבדת האדמה בצורה אומללה ("בזעת אפך תאכל לחם": בראשית ג יט), אבל בעתיד יעלה האדם ברוחו והאדמה תשוחרר מקללתה. העלייה הרוחנית של האדם משתקפת בשמיטה, שהיא שבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת האדמה, כשאין בה התחרות אנושית "והלב מתעדן עד כדי הכרת אחוות כל החיים כלם". השמיטה והיובל מבשרות עתיד שיהיה בו טוב עילאי, וכבר עכשיו אנו מוצאים בהם "רשמים של עולם חדש". אבל בינתיים, כל עוד אנו נמצאים בעולם ההווה ונתונים ללחצה של מארת האדמה, יכול המדע – שיש בו אור ה' – להעלות את עבודת האדמה משפלותה. על כן חייב האדם לעסוק במדע ולנצלו לשכלול דרכי העבודה החקלאית. השכלול המדעי-הטכני הוא צעד בתהליך גאולת האדם, אשר תביא לגאולת העולם.

אלא שכאמור מדובר כאן בגאולה על ידי האדם, כאשר הגאולה האמיתית היא מעשה ה'. כך הרב קוק כותב[24]:

אבל כל זה תהיה גאולת האדם, שהיא רק תכשיר גאולת העולם. אבל גאולת העולם עצמה תתרומם מעל הצורך של עמידה על הקרקע, ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה, והעדן עצמו עין לא ראתה א-להים זולתך יעשה למחכה לו, הוא למעלה מכל עבודה ומכל שמירה.


[1] הסברים רבים ניתנו על ידי פרשנים והוגים במהלך הדורות למצוות השמיטה, ראה הצגתם השיטתית בספר "טעמי מצות שביעית", בעריכת הרב בנימין אפרתי, ירושלים תש"ם.

[2] הרב עוזי קלכהיים הקדיש ספר שלם להצגת הרעיונות המופיעים בהקדמה זו: שירת אומה לארצה, ירושלים תש"ס.

[3] הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שבת הארץ, הלכות שביעית, ירושלים תשל"ב.

[4] ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר א, סעיפים לט צה.

[5] בראשית ג יט.

[6] שם, עמ' 56

[7] ידועים למשל דברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות שמיטה ויובל (יג יג): "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי ה' אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". אלא שלא ברור איך לפי הרמב"ם מבצעים תוכנית זו: הרי, כפי שמבאר הרדב"ז, הרמב"ם בדעה שאסור למי שלומד תורה או אפילו למלמדה לבקש מהציבור תמיכה כספית כלשהי. וזה לשון הגמרא (בבלי ברכות לה ע"ב): "הרבה עשו … כרבי שמעון בן יוחי [ולא עסקו בכלל בדרך ארץ] – ולא עלתה בידם".

[8] למשל שיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש, בהתאם להמלצה של רבי ישמעאל: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (בבלי, ברכות לה ע"ב). ראה על זה יונה עמנואל (עורך), הרב שמשון-רפאל הירש, משנתו ושיטתו, ירושלים תשכ"ב, ובעיקר במאמרו של הרב יעקב יחיאל ויינברג, תורת החיים, עמ' 187-190.

[9] ניתן להרחיב רעיון זה וליישמו בנסיבות שונות: למשל, רווחת הדעה כי לימוד התורה רציני של שעה אחת ביום – למי שאין ביכולתו להקדיש יותר זמן ללימוד התורה – אמור להשפיע לטובה על נפש האדם במשך היום כולו.

[10] כך כותב הרלב"ג: "לא נאסרה השמיטה בעשיית כל מלאכה, כמו הענין ביום השבת, לפי שלא יתכן שישבות האדם מכל מלאכה שנה אחת" (פירושי התורה לרבינו לוי בן גרשום (רלב"ג), , ערך הרב יעקב ליב לוי, ירושלים תשנ"ז, ויקרא כו ב).

[11] רעיון זה פותח בעיקר על ידי ר' יהודה הלוי: ראה ספר הכוזרי, מאמר ב, סעיפים י-כד.

[12] כפי שנאמר (ויקרא כו מא): "אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

[13] כפי שנאמר (ויקרא כו לד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה" וראה על זה בבלי שבת לג ע"א.

[14] לפי הסבר זה, יש להסביר מדוע חזרת עם ישראל לארצו אירעה דווקא בתקופה שרובו התרחק ממסורתו. לפי הרב קוק, עצם השאיפה לחזור לארץ ישראל מעידה על קירבה לאידאל התורה, גם אם מדובר בלאומיות חילונית. הרי חילוניות זו איננה אלא מצב חולף, כפי שכתב: "אלה הרחוקים אשר המעין של הרגשת הנשמה הישראלית בטבעיותה נפתח אצלם, אף על פי שעדיין המים הולכים מדולחים, בחיצוניות שבחיצוניות, המים הרעים ששתו מהם המזיקים עדיין שוטפים הם, הביצה הירוקה וכל המחלות המקננות בה עדיין נותנת היא את באשה, אבל זה יחלוף מהר, יבאו המים הזכים והנקיים, אשר מן המקדש המה יוצאים, תבא אחרי ההרגשה הגסה החיצונית ההרגשה העדינה והמלאה גודל וגבורה פנימית, אז כאיל ידלג ישראל, כארי יתנשא, כלביא יקום, יצרח ויהמה כהמות ים על טמטום חושיו הרוחניים, אל אלהיו ואל טובו יפחד בבקשו את ארצו ומלכותו" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים תשנ"ג, עמ' קסו).

[15] ראה למשל שנת שבתון, מצוות שמיטה, טעמיה ודיניה, ערך יהודה איזנברג, ירושלים תשל"ב, עמ' 12.

[16] שלמה חיים הכהן אבינר, טל חרמון, ירושלים תשמ"ה, פרשת בהר, עמ' 213.

[17] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאמרי הראיה, ירושלים התשד"ם, עמ' 182-183.

[18] דעה זו נראית מפתיעה במבט ראשון: איך להעלות על הדעת שעם ישראל יחזור למצב תרבותי וכלכלי פרימיטיבי כמו זה שהיה שורר בזמן המקרא? ברם, עובדה היא כי הוגים לא מעטים – בני ברית ושאינם בני ברית – תמכו ברעיון זה. נסתפק כאן לציין את שיטתו של דון יצחק אברבנאל, המתנגד לכל מאמץ ציביליזאטורי (ראה פירושו על בראשית י ח וכן נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים 1973, עמ' 66-67), את תורתו של א. ד. גורדון, הדורש מן האדם "לחיות עם הטבע ולא על חשבונו או לצדו" (ראה אליעזר שביד, היחיד, עולמו של א. ד. גורדון, תל-אביב 1970, עמ' 175-178), וכן תורתו של ז'אן-ז'אק רוסו, הטוען כי ההתפתחות המדעית והטכנולוגית גרמה להשחתת המידות (ראה בעיקר את מסתו Discours sur les Sciences et les Arts).

[19] בראשית ג יח-יט.

[20] למשל (בבלי שבת ל ע"ב): "יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת".

[21] במדבר כה כא.

[22] אורות הקודש, כרך ב', ירושלים תשכ"ד, עמ' תשכ"ד. תודתי נתונה לבן-דודי היקר הרב פרופ' נריה גוטל שסיפק לי את מקורו המדויק של הקטע המובא כאן, שצוין בטעות בספרו של צבי ירון כמופיע באגרות הראיה.

[23] צבי ירון, משנתו של הרב קוק, ירושלים תשל"ד, עמ' 228.

[24] שם.

התגובות סגורות