פרשת בלק: אין כוחו אלא בפיו

אין כוחו אלא בפיו[1]

פרשתנו מספרת אירוע שב"זמן אמת" לא נודע כלל לעם ישראל: ניסיונם של בלק ובלעם לפגוע בו באמצעות קללתו. יש לשער כי אין זה המאמץ היחיד של העמים המתגוררים באזור להתגונן נגד ה"כובש" הישראלי, אלא שאין התורה ואף לא ספר יהושע רואים לנכון לדווח עליהם. אם כן נשאלת השאלה מהו המסר שהתורה מתכוונת ללמדנו כאשר היא מתארת בפרוטרוט את ניסיונו הכושל של בלק ובלעם לקלל את עם ישראל.

כפי שעולה מההפטרה, יתכן שכל כוונתה של פרשה זו היא לתאר את החסד הגדול שהקב"ה העניק לעמו. כך אמנם מתבטא הנביא מיכה בעניין זה: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו ה). והרד"ק אמנם מבאר: "הכל זכור מפי הקבלה ומפי תורת משה למען שתדע צדקות ה' שעשה עמך ותטיב מעשיך". אבל ניתן להציע הסבר נוסף לחשיבותה של פרשה זו: היא באה לתרום להבנת סוד הישרדותו של עם ישראל במשך כל תולדותיו, כפי שיבואר להלן.

קיומו של עם ישראל תלוי ברמתו הרוחנית

מפורסם המשל של רבי עקיבא בעניין קיום עם ישראל בתלאות ההיסטוריה:

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים לכ)  – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה.[2]

נמצאנו למדים כי רק חיי תורה ומצוות מסוגלים לשמור על קיומו של עם ישראל, על אף הרדיפות שהוא סבל מהגויים במשך כל תולדותיו. נשתדל להבהיר כי זהו גם המסר של פרשת בלק.

כשראה בלק את אשר עשה ישראל לאמורי, נתיירא מפניהם מאד, וטיכס עצה כיצד להתמודד עם הסכנה המאיימת על ארצו. הכתוב מתאר את פנייתם של המואבים למדיינים: "ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה". בעקבות זאת נשלחה משלחת משותפת של זקני מואב וזקני מדין אל בלעם, על מנת להיעזר בו במאבק נגד האויב המשותף.

המדרש תוהה: "מה טיבן של זקני מדין כאן?"[3]. המדיינים לא נזכרו בתורה עד עתה כחלק מהמערכה. שלא כמו האמורים ושאר עמי ארץ כנען שבהם היה על ישראל להלחם, ובשונה מאדום, עמון ומואב, שלגביהם נאמרו הוראות מפורשות להימנע מחיכוך כלשהו, המדיינים כלל לא היו חלק מהמפה הצבאית והפוליטית של ספר במדבר. הם הופיעו רק בעקבות ההזמנה של המואבים, ורק לאחר שהחטיאו את ישראל בשיטים בעצתו של בלעם, יצאו ישראל למלחמת חרמה עליהם. מי הכניס את המדיינים למערכה ומדוע?

המדרש מסביר מדוע פנו המואבים אל זקני מדין: "שהיו רואים את ישראל נוצחים שלא כדרך הנוצחים, אמרו: מנהיג שלהם במדיין נתגדל, נדע בהם מה מדתו. אמרו להם זקני מדין: אין כוחו אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נביא אדם כנגדן שכוחו בפיו".

המדיינים משמשים אפוא כיועצים לענייני עם ישראל. לעמי הארץ אין מושג מיהם אותם ישראלים שצצו לפתע ממצרים. לפני למעלה ממאתיים שנה, ירדה מארץ כנען למצרים משפחה אחת, קרובים רחוקים של לוט אבי אבותיהם של המואבים. מן הסתם, לא היה למואבים שבעבר הירדן שום עניין וקשר עם המשפחה הזאת, ובוודאי לא היו בידם שום נתונים אודות אותו עם גדול ומאיים, שהופיע לפתע מן המערב, בדרכו לארץ כנען, דרך עבר הירדן. זקני מדין אמורים לספק להם את המודיעין הנחוץ כדי להתמודד עם העם הזר, מכיוון שהם אמורים להכיר את המנהיג שהוציא את העם ממצרים, גיבש אותו, העניק לו חוק ומשפט, והכשיר אותו לקראת הכניסה לארץ. משה רבנו נתגדל בארץ מדין וממנה הגיע חזרה למצרים כדי לשחרר את עם העבדים.

המדיינים אכן סיפקו את המידע הדרוש: הדרך להלחם עם ישראל אינה בכוח אלא בפה. במלים אחרות, המדרש שם בפיהם של המדיינים את נבואתו של הנביא זכריה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד ו), ישראל אינם מנצחים בכוח ובחיל אלא ברוח, והם גם מפסידים חלילה, באותה הדרך.הדרך היחידה להביס את עם ישראל אינה בשדה הקרב, אלא בשדה אחר לגמרי, בשדה הרוחני והתרבותי. רק התפוררות מבפנים של האתוס הלאומי, האמונה, הערכים והתרבות, יכולים לגרום לקריסה מדינית וצבאית של עם ישראל.

אפשר להסביר את עיקרון זה באופן מטאפיזי, במהלך עליון של שכר ועונש שמימיים, ואפשר להסביר זאת גם בכלים ריאליים ורציונאליים. יש לעם ישראל כוחות אדירים, שאפשרו להם להיחלץ מן העבדות המצרית, לעבור את המסע במדבר, ולהביס את האויבים שעמדו לפניהם. כיום, אחרי אלפי שנות עצמאות ושעבוד, גלות וישועה, חורבנות ותקומה, ברור עוד יותר מאשר בימים ההם, כושר ההישרדות המופלא של העם הזה, שהוא חריג בכל קנה מידה היסטורי, ואין חולק על כך שהוא נובע מרוחו של העם, ולא מיכולותיו הפיזיות.

כאשר שואלים עצמם אויבי ישראל כיצד ניתן להביס את האויב המוזר הזה, שכללי המשחק ההיסטוריים והמדיניים אינם חלים עליהם כדרך כל הארץ, שהם "נוצחים שלא כדרך הנוצחים", יודעים זקני מדיין, המכירים את אופיו של המנהיג שכונן את האומה הזאת, להסביר מה מקור כוחם – הפה. הדיבור, התפילה, הדברות, התורה, הרעיונות, הערכים.

זקני מדיין ובלעם הקוסם לא על עצמם ללמד יצאו אלא על הכלל כולו – לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל יכלו לנו אויבינו רק אחרי שכילינו את כוחנו מבפנים: כפי שיבואר להלן, בבית ראשון, על ידי העבירות החמורות המתוארות בספרי המלכים הנביאים, ובבית שני, על ידי שנאת חינם, מריבות פנימיות ופלגנות כיתתית.[4]

תיאור המאמצים של בלעם נגד עם ישראל

הגמרא יודעת לספר מה הייתה כוונתו של בלעם כאשר הוא ניסה לקלל את עם ישראל. נתייחס כאן לשתי קללות הראשונות בלבד:

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – "מה טבו אהליך יעקב". לא תשרה שכינה עליהם – "ומשכנתיך ישראל".[5]

מכאן שחז"ל אמנם סבורים כי מאמציו של בלעם היו במישור הרוחני. הוא ידע כי לעם ישראל אין סיכוי לשרוד בלי בתי מדרש ובתי כנסת, הווה אומר בלי השראת השכינה.

כאשר בלעם נוכח לדעת שאין ביכולתו לקלל את עם ישראל, הוא השתמש בטקטיקה אחרת, אלא שמדובר באותה אסטרטגיה: לפגוע באופי הרוחני של עם ישראל, על ידי זה שייכשלו בזנות ובעבודה זרה. וכך מובא בגמרא:

אמר להם [בלעם למואבים]: א-להיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים, והושיב בהם זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להם כלי פשתן… ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקנה אומרת לו בשווה, וילדה אומרת לו בפחות, שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, והוא אינו יודע שעבודתה בכך. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך.[6]

וכך גם בספרי, כדלהלן:

"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם": מה היה דבר בלעם? אמר להם: אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצריים, שנאמר בהם "ויקח שש מאות רכב בחור" (שמות יד ז)? אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו. א-להיהם של אלו שונא זימה הוא, העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזימה, והם שטופים בזימה, וא-להיהם שולט בהם. שזה כלל שכל זמן שישראל עושים רצונו הוא נלחם להם, שנאמר "ה' ילחם לכם" (שמות יד יד), ובזמן שאין עושים רצונו, כביכול הוא נלחם בם, שנאמר: "ויהפך להם לאויב [והוא נלחם בם]" (ישעיה סג י). ולא עוד אלא שעושים את הרחמן אכזרי, שנאמר: "היה ה' כאויב בלע ישראל" (איכה ב ה).[7]

שדה הקרב הרוחני בתולדות עם ישראל

מתברר כי האסונות שפקדו את עם ישראל במשך תולדותיו תמיד נגרמו על ידי כישלון רוחני. כך חז"ל הבינו את סיבות חורבנם של מקדש ראשון ושני:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.[8]

אפשר כמובן להבין שמדובר בעונש של עם ישראל על החטאים שהוא ביצע. אבל אפשר גם לראות בו תוצאה המתחייבת ממעמדו המיוחד של עם ישראל: הישרדותו מותנית ברמתו הדתית והמוסרית, והוא אינו יכול להתקיים בארצו אם הוא לא נשאר איתן במידותיו.

המן הרשע על פי פשוטו של מקרא רצה להשמיד את עם ישראל מבחינה פיזית. אלא שעל פי המדרש, ניסיונותיו היו גם בתחום הרוחני, באשר לפי חז"ל סיכוייו לנצח היו גדולים יותר:

בא המן הרשע וסיפר לשון הרע על ישראל. אמר למלך: אומה זו משונה במעשיהם, אם רצונך תאבדם. אמר לו: ומה נעשה כי א-להיהם גדול הוא, ויש לנו ללמוד מפרעה. אמר לו המן: א-להיהם שונא זימה, עשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו למשתה ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר "לעשות כרצון איש ואיש", ומיד א-להיהם כועס עליהם. כיון ששמע זה מרדכי, אמר להם: אל תלכו לבית המשתה כדי שלא יהא לשטן פתחון פה עליכם, ולא הקשיבו לו.[9]

ויש לציין כי המדרש משתמש באותן מילים כמו בבלעם: "א-להיהם שונא זימה".

גם בקרב שהתחולל בתקופת המכבים המאבק היה יותר רוחני מאשר חומרי. כך מובא במדרש:

בא יוון הרשעה וגזרו, וחשכו עיניהם של ישראל, ואמרו שכל מי שמזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא ידקר בחרב. והרבה מישראל נהפכו למינות. והיה שם משומד אחד בליעל תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל, ואמר שכל זמן שיקריבו קרבן של שחר ושל בין הערבים אינם נופלים בידכם. עמדו ובטלוהו, וחזר עוד אותו בליעל ואמר א-להיהם שונא זימה, אם תוכלו להכשילם בזנות תמשלו עליהם, עמדו וגזרו שכל מי שיכתוב כתובה לאשתו יקרעו אצבעותיו.[10]

שוב אותן מילים: "א-להיהם שונא זימה".

סיכום

גם אויבי ישראל כיום הבינו את המסר המדייני. אין בכוחם להכריע את ישראל בשדה הקרב, ולכן הם פונים לניהול המערכה בדרכים אחרות, על ידי פניה לאומות העולם והשחרת פניה של מדינת ישראל מבחינה מוסרית, ואף על ידי ערעור האמונה ב"צדקת הדרך" בתוך החברה היהודית והישראלית. הסכנה האמיתית לישראל אינה טמונה בכוח הצבאי של עמי האזור, אלא בהתרופפות הערכים הפנימית. השחתה מוסרית של החברה בישראל מסוכנת כיום לעתידה של המדינה יותר מתכנית הגרעין האיראני. זהו האיום האסטרטגי העיקרי שכנגדו אנו אמורים להתמודד בכל עת.

מתברר כי קרב זה הוא דו-סטרי: גם המאבק של עם ישראל כנגד האומות הוא בתחום הרוחני. כך משתמע מסיפורו של המאבק של יעקב עם ה"איש":

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם(בראשית לב כה-ל).

לפי המדרש[11] יעקב אבינו נאבק עם שרו של עשו. מה פשר הדבר? לפי ר' נחמן קרוכמאל:

אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כי אם עצמות הרוחני שבה. אין אומה אובדת וכלה לגמרי, עד שיכלה ויעדר הרוח הכולל לה ומעמידה. מה שקראנוהו רוח הכולל לאומה, הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים בלשון תחילת המחשבה שהוא לשון כל הציורים בתורה – "אלוהי האומה", ובדברי בעלי החזון וחכמי התלמוד "שר האומה". היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט וגובר באומה אומה ושמו אותו לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו. וכמו שמלך האומה הוא המקשר ומייחד אותה, בחיצוני ולעיניים, כן "אלוהיות" שלה הוא המייחד ומקשר אותה בפנימיותה. ובזה תביןעומק המאמר לחכמים: "אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלוהיו תחילה".[12]

המאבק בין יעקב והמלאך הוא אפוא לפי דברי רנ"ק סמל למאבק בין תורתו של עם ישראל לתרבותן של אומות העולם המיוצגות על ידי עשו. מלחמה פיזית אינה מספיקה כדי לבסס את נצחונו של עם ישראל: יש גם – ואולי בעיקר – לדאוג לזה ש"רוח האומה", היינו כל המרכיבים האידיאולוגים והתרבותיים שלה, ייעלמו וייהרסו כדי להבטיח ניצחון אמיתי עליה.



[1]בכתיבת השורות הבאות נעזרתי רבות במאמר היפה של הרב ד"ר יהודה ברנדס, פרשת בלק: מלחמה בַּפֶּה. http://www.bmj.org.il/article/563

[2]בבלי ברכות סא ע"ב.

[3]תנחומא בובר ד, דפוס ג.

[4]ברור כי כוונת המדרש לפי פשוטו במילים "אין כוחו אלא בפיו" היא כי משה רבנו משיג את מבוקשו באמצעות היוצא מפיו – על ידי תפילה או שימוש באותות על פי כוח שניתן לו על ידי הקב"ה – אלא שגם ניתן להבין את דברי המדרש בצורה אלגורית.

[5]בבלי סנהדרין קה ע"ב.

[6]בבלי סנהדרין קו ע"א.

[7]ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז.

[8]בבלי יומא ט ע"ב.

[9]אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אסתר עמוד 52

[10]אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חנוכה עמוד 193

[11]בראשית רבה עז ג.

[12]מורה נבוכי הזמן, שער ז "גויים ואלוהיו". וראו יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים 1963, עמ' 300-301. מקורו של רעיון זה של רנ"ק הוא בכתבי הגל, ובעיקר: Hegel: Die Vernunft in der GeschichteHamburg 1955, פרק 2.

התגובות סגורות