פרשת בעלותך: אספה לי שבעים איש

 

 

אספה לי שבעים איש

 

מובא בפרשתנו:

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר יא יד-יז).

 

על קטע זה יש לשאול את השאלות הבאות:

  • מכאן משתמע כי מוסד הזקנים היה בגדר חידוש. האומנם?
  • על פי איזה קריטריונים נבחרו הזקנים?
  • איך למעשה נבחרו הזקנים?
  • מה היה גדר הנבואה בה זכו שבעים הזקנים?
  • מה היה תפקידם של אנשים האלה?

 

מוסד שבעים הזקנים היה קיים לפני כן

לפי רבני בחיי, מוסד זה לא היה בגדר חידוש:

אף על פי שהזכיר עתה "אספה לי", כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חוקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג טז), והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד ט). ומה שהזכיר כאן: "אספה לי שבעים איש", היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויים לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדשומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל לא במדבר, ולא בבית ראשון ושני.

ברם, יש בכל זאת חידוש כאן.

  • "תפקידם היה בתיווך יותר מאשר בהנהגה, משה ואהרון מסרו להם את דבר ה', והם העבירו אותו לכל ישראל, וכאן משה מבקש שהם יעמדו לידו, באותו צד של המתרס".[1]
  • זו הפעם הראשונה שהקב"ה מעניק למוסד זה של הזקנים מעמד רשמי.

 

על פי איזה קריטריונים נבחרו הזקנים?

לכאורה, הדברים ברורים. הקב"ה מורה למשה לבחור אנשים "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". לכאורה, דרישה זו מובנת, היות ותפקידם של שבעים הזקנים יהיה לעזור למשה רבנו לנהל את ענייני העם. הזקנים בגלל חכמתם, והשוטרים: "מי שהיו שוטרים במצרים, והצטיינו בהגנתם על בני ישראל, הם מנוסים גם בהטלת סדר ומשמעת הנדרשים עתה במצבם של בני ישראל במדבר"[2]. מדברי רש"י משתמע שמדובר כאן גם בשכר על התנהגותם הראויה לשבח בזמן שעבוד מצרים:

אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה יד), עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן.

 

בחירת הסנהדרין הלכה למעשה

רש"י מסביר בפרוטרוט איך נבחרו חברי הסנהדרין:

החשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושניים פתקים וכתב על שבעים "זקן", ועל שניים "חלק" וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו "זקן", נתקדש, ומי שעלה בידו "חלק" אמר לו: המקום לא חפץ בך.[3]

נמצאנו למדים כי בחירת הזקנים נעשתה בצורה דמוקרטית-תיאוקרטית[4]: כל שבט הציע ששה זקנים, ובשלב מאוחר יותר נבחרו מתוכם שבעים, כאשר הגורל מהווה אמצעי להתערבות – דיסקרטית – של הקב"ה בעולם[5].

 

מה היה גדר הנבואה בה זכו שבעים הזקנים?

כתוב: "וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". לכאורה משתמע מדברים האלה שזקנים אלה הגיעו לרמה מסוימת של נבואה. ברם, לפי הספרי, אין הדבר כן:

"אל אהל מועד, הכניסם עמך לאהל מועד, לא שישמעו את הדיבר, אלא שיהו כל הבריות נוהגים בהן בכבוד ומראה ואומרים: אשריהם אלו שנכנסו עם משה לשמוע את הדיבר מפי הקדש. ודברתי עמך שם, ודברתי עמך שם ולא עמהם".[6]

ורש"י מבאר, בעקבות הספרי הנ"ל: "כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבים אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה".

ברם, לפי הרמב"ן, הם כן זכו לנבואה, באשר הם ידעו בדרך נבואית את תוכן הוראותיו של הקב"ה לעם ישראל:

הקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצווה ה' לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר. וזה טעם "ונשאו אתך במשא העם", כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם.

לפי אברבנאל, הדרגה הנבואית שבה זכו שבעים הזקנים היא הדרגה הראשונה המוזכרת על ידי הרמב"ם במורה הנבוכים:

אמרו "ויתיצבו שם עמך", אין הכוונה לשישמעו הקול הא-להי מדבר אל משה, כי הזקנים האלה לא הגיע למעלות הנבואה באמת. ואמנם אמרו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", רצונו לומר שיושפע עליהם מה' כוח מנהיג, ומעיר אותם אל השלמות, ולהשיג אופני ההנהגה, עד שיספיקו לישראל את העם ולפייסם בדברים ולמשוך לבבם אל האמת… הושפע על אלו הזקנים זה הרוח, והוא הרוח הקדש שזכר הרב המורה במדרגה הראשונה מהנבואה בפרק מ"ה ח"ב, שאין ענינו ראיית צורה ולא שמיעת דברים והשגה רוחנית, אלא שילווה באדם רוח א-להי יזרזהו ויניעהו לעשות פועל משובח.[7]

אברבנאל מוצא סיבה פרקטית מדוע כדאי ששבעים הזקנים יתלוו אל משה רבנו בזמן שהקב"ה מדבר אתו:

באהל מועד אשר במשכן ה' היו מתקבצים, כדי שמשה רבנו כשישמע את קול נבואתו יודיע מיד להם דבר ה', והם יזרזו להוציאו לפעל במצותו.

גם הרש"ר הירש סבור כי לא הייתה לשבעים הזקנים נבואה ממש:

הכתוב מבדיל בלשונו בין השראת רוח הנבואה לבין כל הענקה אחרת של רוח מיד ה'. יוסף היה "איש אשר רוח א-להים בו" (בראשית מא לח); ה' מילא את בצלאל "רוח א-להים" (שמות לא ג; לה, לא); יהושע היה "מלא רוח חכמה" (דברים לד ט); ה' שלח את משה לשים "את רוח קדשו" בקרב העם (ישעיה סג יא); יחזקאל מספר שבאה בו רוח שהעמידתהו על רגליו (יחזקאל ב ב; ג כד); רוח ה' שאימצה את לב גדעון (שופטים ו לד), ואף רוח א-להים שנתנה לזכריה את האומץ להוכיח את העם על עזיבת ה' (דברי הימים ב כד כ), וכן הרוח שהמריצה את עמשי לברך את דוד לשלום (שם א יב יט). על כל אלה נאמר שהרוח לבשה את האדם. וזה הצד השוה שבכל הפסוקים שהובאו כאן: בכולם ניתנה הרוח לאדם כדי להרבות ולרומם את פנימיותו הרוחנית. מה שנעשה כתוצאה מאותה התעוררות מיוחדת לא חרג מן המידה הרגילה של כשרון אנושי. המלים והמעשים נשארו אנושיים, אלא שנישאו ונתעלו על ידי כשרון מיוחד שניתן מאת ה'. כנגד זה רוח הנבואה איננה תהליך פנימי, אלא היא באה על האדם ונחה עליו. כך רוח הנבואה שצלחה על שאול (שמואל א י ו, י), על מלאכיו (שם יט כ), על עזריה (דברי הימים ב טו א), על יחזקאל (יחזקאל יא ה), על ישעיה (ישעיה סא א), על עבד ה' על ישראל, על כל בשר.

לפי יוסף אלבו, מדובר בסוג נבואה שזוכים בה בלי הכנה מקדימה, ולכן היא איננה חלה אלא באמצעות נביא אמיתי אחר:

על זה הדרך היה חול הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים אף על פי שלא היו ראויים אליה מצד עצמם. אמר הכתוב "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במדבר יא יז), כלומר אף על פי שלא היו ראויים לכך מצד עצמם. ולזה תמצא כי כשאמר יהושע אל משה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (דברים יא כז), השיב משה "המקנא אתה לי", כלומר אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבורי, כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, "ומי יתן כל עם ה' יהיו נביאים" מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, "כי יתן ה' את רוחו עליהם" ולא באמצעותי, אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם הרוח הא-להי מבלתי אמצעי.[8]

 

תפקיד הסנהדרין

לכאורה, תפקיד הזקנים הוא ברור:"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ", כך שתפקידם היה מנהלי בלבד: משה רבנו קבל הוראות מאת ה', והזקנים הפיצו אותן ודאגו לביצוען בפועל. כפי שנראה, בהמשך תולדות עם ישראל, סמכות הסנהדרין גדלה כאשר עם ישראל הפסיק לקיים קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה.

 

 

 

 

 

[1] יחיאל צבי מושקוביץ, דעת מקרא, במדבר יא יד, הערה 22.

[2] שם, פסוק טז.

[3] רש"י על במדבר יא כו.

[4] על פי הרב אליהו מונק, "קול התורה".

[5] ראו עלי מרצבך, הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות, 2009.

[6] ספרי זוטא פרק יא

[7] בהמשך, הרמב"ם מציין שזו הדרגה שזכו בה אלדד ומידד ש"התנבאו במחנה", בניגוד למה שכותב התלמוד: "מאי נתנבאו, אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אבא חנן אומר משום ר' אלעזר, על עסקי שליו הם מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו, ורב נחמן אמר, על עסקי גוג ומגוג הם מתנבאים (בבלי סנהדרין יז ע"א)".

[8] ספר העיקרים ג יא.

התגובות סגורות