פרשת בשלח, מה תצעק אלי

מה תצעק אלי

 

 

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד יג-טז).

 

הקשיים בפשט

ברמת הפשט, יש לברר שני עניינים:

  • הקב"ה מבקש ממשה להפסיק לצעוק. אבל לא מוזכר כאן שמשה צעק אל ה'.
  • נניח שמשה כן התפלל להקב"ה. מדוע הוא עשה זאת, ומאיזו סיבה הקב"ה ביקש ממנו להפסיק?

 

בעניינים האלה, הדעות חלוקות:

  • תרגום יהונתן מניח שמשה אמנם התפלל להקב"ה למרות שהדבר לא הוזכר בצורה מפורשת. אולם, בני ישראל כבר התפללו לפני הקב"ה, כפי שמובא מספר פסוקים לפני כן: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד י). משה רבנו חשב בכל זאת שגם עליו להתפלל לפני ה', אלא שהקב"ה מבהיר לו שלא היה צורך בתפילה פרטית נוספת מצדו: "ויאמר ה' למשה: למה אתה עומד ומִתפלל לפני? הרי תפילתם של עמי קדמה לשלך, דבר עם בני ישׂראל ויסעו"[1]. אז מדוע משה התפלל? הרמב"ן מיישב את העניין כך: תפילתו של משה לא הייתה בגדר בקשה לגאולה, אלא דרישה להורות לו איך לפעול כדי להשיג גאולה זו, כפי שהוא כותב: "[משה] לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו ה' "ואכבדה בפרעה", הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר". לפי הבנה זו, יש להבין מדוע דרישה זו של משה הייתה מיותרת.
  • או ניתן להבין שאמנם אין משה התפלל כעת, אלא שהקב"ה מתייחס כאן לתפילה הקודמת של עם ישראל, כפי שכותב אבן-עזרא: "נאמר אל משה שהוא כנגד כל ישראל, בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'"[2]. או שנבין שה' מעיר למשה על כך שהוא איפשר לעם ישראל לצעוק, כפי שכותב הרמב"ן: "אולי יאמר: מה תניחם לצעוק!". לפי הבנה זו, הקב"ה טוען כאן שאין בכלל צורך בבקשה לישועה, ויש לברר מדוע.

אולם מתברר שה' הבהיר כאן שלא היה כל צורך להתפלל, לא על עצם הגאולה, וגם לא על הדרך להשיגה. הרי הגאולה הייתה מוכנה ועומדת, וזאת מאז בריאת העולם, כלשון המדרש: "מה תצעק אלי? אני התניתי עם הים מששת ימי בראשית שיקרע הים בעבור בני, כי כן כתיב "לאיתנו" (שם כז), אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאי שלו"[3]. או שבשלב זה, אין עם ישראל זקוק לתפילה, מפאת זכויותיו של עם ישראל, כפי שרש"י כותב: "אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים". הקב"ה העיר אפוא כי לא שייך להתפלל אליו בנסיבה זו, באשר "אין הדבר תלוי בי אלא בישראל", כלשון רבנו בחיי. הרש"ר הירש מבאר איך הדבר תלוי בישראל בלבד :

באמת הישועה תלויה עדיין בעם, הצעד הראשון צריך שייעשה על ידי העם, ועדיין עליו להיות ראוי לישועה על ידי ההוכחה המעשית שבליבו בטחון בה' המביא לידי אומץ לב וזריזות מעשים ללא פחד. תחילה יסעו הם וירדו לים בלא היסוסים וחששות, ורק אז יסלול ה' את נתיב הישועה.[4]

 

הקשיים בדרש

הגמרא מסבירה את הדו-שיח בין הקב"ה למשה בצורה מפליאה, כדלהלן:

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים[5] ואתה מאריך בתפלה לפני!? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו.[6]

כך שנזיפתו של ה' איננו על עצם התפילה, אלא על זה שהוא האריך בה. על כך שואל אור החיים: "קשה… לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפלה".[7] אלא שניתן להבין את דברי חז"ל אלה על ידי גמרא אחרת, הנאמרת בתקופה שהתפילות טרם קבלו את צורתן הקבועה כפי שהמצב הוא היום:

מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבינו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה: "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה". שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב: "אל נא רפא נא לה".[8]

והנה, על הפסוק הנאמר בעקבות צרעתה של מרים הנביאה "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב יג), רש"י כותב: "מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה". והדברים תמוהים: הרי משה לא יאריך בתפילה אלא כדי להציל את אחותו! אולם מתברר ש-"יש שעה לקצר ויש שעה להאריך"[9], ומסביר המהר"ל בעניין תפילתו של משה בפרשתנו:

נראה שכל זמן שהוא עומד ומתפלל לא נענה עד סוף תפילתו מה שהוא מתפלל, ולפיכך היה אומר לו הקב"ה כי עתה לא עת להאריך שישראל נתונים בצרה.[10]

זאת אומרת שכביכול, ה' מחכה שהאדם יסיים את תפילתו כדי להיענות לה, ואם כן לא יאה להתפלל תפילה ארוכה במקום סכנה ממשית. אולם, עדיין לא מובן מדוע פוסלים תפילה ארוכה, הרי האדם מתפלל עד שייענה!

אולם מתברר שאין העניין כך, אלא כל תפילה היא ממש "לפי מדה", כפי שכותב המהרש"א:

לפי הענין וגודל החטא כמו במעשה עגל, שהיה חטא הרבים, ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפלתו… ובהיפך קאמר רבי אלעזר כלום מקצר יותר ממשה כו' דהיינו בחטא יחיד של מרים שלא היה קשה כל כך ואין צריך להאריך.[11]

נמצאנו למדים שיש חובה לקבוע את תוכן התפילה בהתאם לצורך. במעשה מרים, על פי נתונים אובייקטיביים, לא היה צורך בתפילה ארוכה, ולכן אריכות בתפילה מיותרת ורק מעכבת את הבראתה. וכנ"ל לפני קריעת ים סוף, הרי הקב"ה כבר הבטיח הצלה, לכן כל תפילה היא חסרת תועלת, ורק מעכבת את החלת הנס.

הרב קוק אף מבאר כי בנוסף, ייעוד כל תפילה הוא להפעיל שינוי בקרב נפש האדם המתפלל, ולכן תוכנה חייב להתאים לצרכים הרוחניים של האדם המתפלל:

תכלית התפילה היא בשניים, 1) לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שהתפלל עליהם, וזאת התפילה צריכה אריכות יתרה, כערך שינוי תכונות שנמשך בהדרגה. וזאת הייתה תכלית אריכות משה רבינו ארבעים יום, כנגד יצירת הוולד, להורות על נתינת צורה חדשה ולב חדש למי שהתפלל עליהם, שהכל תלוי במתפלל. אמנם יש עוד ערך לתפילה, 2) שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להיעשות בפנימיות ההרגשה, תשמש התפילה להוציא אל הפועל בדיבור כל מהנעשה בנפש פנימה, ועל זה אין צריך אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוצא אל הפועל המון רגשות. ועל כן היה מקצר בתפילה גם כן במקום הצורך להשתמש בתכונה זו של הוצאה אל הפועל המוכן כבר הרגש.[12]

לפי הרב קוק, אורך התפילה תלוי בעומק השינוי שהאדם המתפלל והאדם שמתפללים עליו צריכים לעבור. אם זה שינוי עמוק – כמו לשנות ממש תכונה אצל האדם – אז זה דורש אריכות על מנת לתת לתהליך התפילה לחלחל מעט מעט ובהדרגה. לעומת זאת, אם תהליך השינוי הפנימי שהאדם עובר כבר נעשה בתחום ההרגשה שלו ואין צורך להעמיק את השינוי, אז מספיקה  תפילה קצרה.[13]

 

סיכום

ניתן להבהיר את העניין באמצעות משל מלך בשר ודם. כל בקשה, כל דרישה של אזרח כלשהו אליו – הן בכתב והן בעל-פה – תהיה מתוכננת היטב. האזרח מודע שלמלך אין זמן ואין סבלנות לשמוע או לקרא בקשה ארוכה כאשר העניין יובן באמצעות טקסט קצר, והוא יחבר את בקשתו בהתאם. כך בעניין התפילה המוגשת להקב"ה.

אולם, ישנו הבדל תהומי בין המשל לנמשל: בעוד שמלך בשר ודם מוגבל ביכולתו לשמוע את דרישותיהם של בני עמו, אנחנו מאמינים שהקב"ה יכול לשמוע את כולם, בעת ובעונה אחת, על אף שכל אחד ירבה בתפילתו. לכן הדרישה לתכנן היטב את היקף התפילה אינה נובעת ממגבלותיו של מי ששומע אותה, אלא משתי בחינות נוספות: יש חוסר כבוד כלפי הקב"ה לפנות אליו בתפילה שאיננה תואמת – באופן אובייקטיבי מבחינת תוכנה ואורכה – את מטרתה, כפי שהבהיר המהרש"א, ובעיקר, על פי ביאורו של הרב קוק, ייעוד העיקרי של התפילה הוא ההתעלות הרוחנית שהיא מעוררת בנפש המתפלל, ומכאן חשיבות מינון נכון בהתאם למצבו הסובייקטיבי. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] על פי כתר יהונתן.

[2] אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) יד טו.

[3] מדרש אגדה (בובר) שמות יד טו.

[4] רש"ר הירש שמות יד טו.

[5] תורה תמימה מעיר: "מה שאמר טובעים לאו דוקא טובעים ממש אלא רצונו לומר עומדים במקום סכנה" (שמות יד טו הערה ח).

[6] בבלי סוטה לז ע"א.

[7] אור החיים שמות יד טו.

[8] בבלי ברכות לד ע"א.

[9] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד טו.

[10] גור אריה שמות יד טו.

[11] מהרש"א חידושי אגדות ברכות לד ע"א.

[12] עין איה על ברכות לד ע"א קיא.

[13] מיכאל כהן, תפילה ארוכה ותפילה קצרה, צוות לב לדעת, 8/11/2018.

 

התגובות סגורות