פרשת בשלח: ניסיון המן

על הנאמר בפרשתנו (שמות טז ד): "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא", ר' יצחק אברבנאל שואל: "מה הניסיון שינסה אותם בתת אליהם לחם לאכול דבר יום ביומו? … זה היה חסד גדול לא ניסיון!"[1] על שאלה זו נאמרו תירוצים רבים. נביא להלן שלושה פירושים אופיניים ונשתדל גם להבין את העניין על פי פשוטו של מקרא.

א. רש"י מסביר: "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט". לפי רש"י, הניסיון אינו בעצם הענקת המן, שהיא בגדר "חסד" כדברי אברבנאל, אלא במצוות המלוות אותה, היינו באיזו מידה בני ישראל יצליחו לשמור עליהן.

ב. הרש"ר הירש כותב:

ההליכה בתורתי מותנית בכך שאמצא אנשים המסתפקים בפרנסתם … "דבר יום ביומו". העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב, ומשליכים על ה' את דאגת המחר. מי שברא את היום ואת פרנסתו, יברא גם את יום המחר ואת פרנסתו. רק הבוטח בה' ללא תנאי, מובטח שלא יעבור על תורתו מחמת דאגות פרנסה אמיתיות או מדומות. מי שלא למד להשליך את פרנסת המחר על ה', סופו לסור מה' ומתורתו על ידי הדאגה לשנים רבות. ומכאן מאמרו הגדול של ר' אלעזר המודעי: "מי שברא יום ברא פרנסתו … כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמנה"[2].

לפי הרב הירש, אין הניסיון אלא בנסיבות של מתן המן. הדגש הוא על מה שנאמר "דבר יום ביומו" ולא על עצם החסד שבו זכו בני ישראל.

ג. הצדיק מדעש, מחבר ה"מעגלי צדק", מבאר את הניסיון בכך, שהעובדה שהקב"ה מספק את כל צורכיהם של בני ישראל גורמת לכך שחייהם הופכים להיות חיי בטלה ושעמום שהם אבות החטא. מתברר כי יש בעמלו של האדם צד חיובי ושלילי. מחד מונעת טרדתו של אדם עיון במושכלות כחפצו ורצונו, כיוון שהוא טרוד במחייתו ובכלכלתו. מאידך מרחיקה יגיעתו כל שעמום מנפשו, הואיל והוא עסוק למעלה ראש[3].

יש אפוא הצדקה לעיסוק במלאכה גם כאשר אין לזה כורח כלכלי. ישנם בדברי חז"ל מאמרים המחשיבים את המלאכה מפני שהיא שומרת על בריאות הנפש של האדם, למשל:

רבי יהודה בן בתירא אמר: מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה. רבי טרפון אומר: אין אדם מת אלא מתוך הבטלה [בנין יהושע: כי הבטלה מביא לידי שעמום ומהומה ועל ידי זה מת][4].

נראה שמדובר במי שאינו מסוגל ללמוד תורה, למרות שיש לו אמצעים המאפשרים לו לעסוק בתורה בלי דאגות פרנסה.

למלאכה ישנה אפוא פעולה מבורכת בשני מישורים:

הבטלה עלולה לסכן את האדם הן בתחום המוסרי והן בתחום הנפשי. על ידי זה שהוא עסוק במלאכה האדם נמנע מפשעים שונים וזוכה לאיזון הולם מבחינה נפשית, דבר שאמור להשפיע גם על מצב הבריאותי של גופו.

יתכן מצבים שלמלאכה ישנה פעולה מרפאה, כאשר אדם סובל ממשבר נפשי מכל סוג שהוא. בעלי המקצוע מכנים את הפעולה הזאת "ריפוי בעיסוק"[5]. דווקא המלאכה השגרתית יכולה לעזור לחולה להתגבר על בעיותיו הנפשיות[6].

ברם, על פי פשוטו של מקרא, אין להבין שבני ישראל היו מובטלים לחלוטין: היה להם צאן ובקר, ואין ספק שהטיפול בהם היה כדי להעסיק את הגברים חלק ניכר של היום. גם נשים היו עסוקות בטיפול ילדיהם ובהכנת האוכל, באשר הענקת המן לא שיחררה אותן מלעבד אותו לקראת הגשתו, כפי שנאמר: "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אתוֹ עֻגוֹת" (במדבר יא ז-ח)[7]. אמנם לא הייתה להם דאגת פרנסה, היות וידעו שאין חשש שיחסר להם מה לאכול, ומטבע האדם שאין הוא מתאמץ בפרנסתו אלא אם כן ישנו כורח כלכלי לכך, אבל דאגה לעדריהם גם נובע ממניעים כלכליים .

יתכן כי ניתן להבין את העניין על פי מה שמובא בפרשה המקבילה בספר דברים (ח ב-טז):

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' א-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם […] וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' א-ֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ […] הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

נמצאנו למדים מפשוטו של מקרא כי אין לראות במן מעדן מלכים, אלא מאכל מינימלי המאפשר לאדם לשרוד במדבר ולא למות מרעב. הרי מפורש במקרא שהמן לא מנע את בני ישראל מלהיות "מעונים ורעבים", וכי אכילת המן הייתה נחשבת כ"עינוי וניסיון" עד שזכו לתנאי מחיה רגילים בארץ ישראל [8].

בצורה מעמיקה יותר, יתכן כי הניסיון היה בזה שהענקת המן הפכה את האכילה לפעולה חפוזה ושגרתית ובלתי-מגוונת לחלוטין, כך שבני ישראל יכלו להקדיש את כל מאמציהם למה שהיה חשוב באמת: לימוד התורה שאז נמסרה להם והפנמתה לקראת הכניסה לארץ ישראל ולהנהגת חיים יותר "נורמליים". במרוצת הדורות, האדם "הצליח" להפוך את חייו החומריים למפותחים ביותר כך שרוב פעילותו מוקדשת לעיסוקים רבים שאינם עולים בקנה אחד עם חיי תורה אמיתיים. השהייה במדבר, הרחוקה מכל העיסוקים הנהוגים בחיים התרבותיים, הייתה אמורה להיות הכנה לחיים בארץ ישראל על פי תורה ומצוות, והמן היה אחד ממרכיביה החשובים של הכשרה זו. אכן משתמע מהגמרא [9]כי המן היה נחשב למזון "שמימי" שרק אנשים בדרגה גבוהה היו מסוגלים להעריך ולהסתפק ממנו, וכך כתוב שם:

"וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמו.לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשׂבַע" (תהילים עח כד-כה). "לחם אבירים אכל איש", לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא, טעית! וכי מלאכי השרת אוכלים לחם, והלא כבר נאמר "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". אלא מה אני מקיים אבירים? לחם שנבלע במאתיים וארבעים ושמונה אברים.

לפי רבי עקיבא, המן הוא מזון המלאכים, והמלאך הוא אמנם אב-הטיפוס שבני ישראל נקראים להידמות אליו. גם לפי רבי ישמעאל יש למן מעמד על-אנושי: הוא נבלע בגוף האדם ואינו עובר את התהליך הרגיל במערכת העיכול של האדם. לפי זה ניתן להבין את מה שנאמר במדרש: "מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"[10]. לא מדובר באמצעי מחיה בלבד, אלא בעיקר ביחס הלומד לתנאיה: רצוי שהמזון לא ייתפס אלא כאמצעי להישאר בחיים ולהקדיש תשומת לב מרבית לדבר ה'.

תולדות בני ישראל במדבר הראו בעליל שלא תמיד הצליחו לעמוד בניסיון הזה. כך משתמע ממה שמובא בספר במדבר (כא ה) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". וכן (שם יא ד-ו):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינו.

יש גם סימנים שבמקום להיות עסוקים בהתעלות עצמית, בני ישראל רבו אחד עם השני. עדות עקיפה לכך היא הצורך להקים בתי דינים רבים כדי לשפוט אותם: "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרת" (שמות יח כא).[11]



[1] שמות טו כב שאלה ח. ראה שם טז ד מה שהוא מתרץ.

[2] מכילתא על אתר. ראה דברים דומים ב"חזקוני".

[3] ראה יהודה נחשוני, הגות בפרשיות התורה, בני-ברק תשמט, עמ' 281.

[4] אבות דרבי נתן, יא א.

[5] מה שטולסטוי מכנה "Arbeitskur" (ל. נ. טולסטוי, "אנה קארנינה", תירגמה מרוסית נילי מירסקי, תל-אביב 1999,עמ' 334).

[6] ראה בעניין זה את מאמרי "העבודה כערך", סיני (ירחון לתורה ולמדעי היהדות), שנת הס"ב, כרך קכג, תשריחשון תשנ"ט, עמ' עד-פד.

[7] רש"י אמנם מפרש על פי המדרש: "לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין", אבל אין זה פשוטו של מקרא.

[8] כך כותב הרב יעקב מידן (www.etzion.org.il/vbm תשס"ד) "השוואת הכתובים מביאה למסקנה, שאף שהאוכל היה טוב וטעים – הוא ניתן במידה מצומצמת, שהספיקה לקיום אך לא מילאה את הקיבה ולא העניקה לאוכליה תחושת שובע". תודתי נתונה לד"ר נתן במברגר, שהפנה את תשומת לבי למאמרו של הרב מידן.

[9] בבלי יומא עה ע"ב.

[10] ילקוט שמעוני, שמות יג, סוף סעיף רכו.

[11] כך אולי ניתן להסביר מדוע עצה זו באה מיתרו במקום להיות יוזמה של משה רבנו או צווי מאת ה': סדר זה היה מתאים יותר לחיים "נורמליים" בארץ ישראל מאשר לתקופת השהייה במדבר. אלא שכאמור, בני ישראל לא עמדו בניסיון.

התגובות סגורות