מדוע משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל?

לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. מיד אחרי שסופר כי משה הכה פעמיים את הסלע, כתוב:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ יב).

אלא שבראש ספר דברים, בעניין חטא המרגלים, מובא:"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א לז). אם כן נשאלות שתי שאלות:

• על איזה חטא משה רבנו נענש? על מי מריבה או על חטא הקשור לפרשת מרגלים?
• לפי האפשרות השנייה, איזה חטא משה רבנו ביצע בפרשת מרגלים?

משה לא חטא בחטא המרגלים

יש הטוענים כי בפרשת מרגלים משה לא ביצע שום חטא. הרמב"ן סבור כי הקטע "גם בי התאנף ה' בגללכם" אינו מתייחס לחטא המרגלים, אלא שמשה מסכם את כל המאורעות שהובילו לכך שגם הוא, וגם בני ישראל לא זכו להיכנס לארץ, והתוספת "בגללכם" רומזת לכך שחטא מי מריבה בא בעקבות תביעה בלתי מוצדקת של העם למים.[1]

כך גם סובר הומברג (מובא בפירושו של שד"ל):[2]

נטה משה מדבריו על המרגלים משום שראה את פניהם מכורכמים וזעופים מכובד תוכחתו. על כן בקש לפייסם, ואמר להם שגם הוא היה בעונש שלא לבוא אל הארץ.

לפי המדרש, על אף העובדה כי משה לא חטא בחטא המרגלים, קיימת בכל זאת זיקה מסוימת בין חטא מי מריבה לבין חטא המרגלים:

שני דברים גזר הקב"ה: אחד על ישראל ואחד על משה… כיון שבא ליכנס לארץ ישראל, התחיל אומר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג כה). אמר לו הקב"ה: משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי "ואשמידם", ואת אמרת "סלח נא", ונתקיים שלך. אמר לו משה: אף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב"ה: משה… אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין?… אם "אעברה נא" אתה מבקש לקיים, בטל "סלח נא", ואם "סלח נא" אתה מבקש לקיים, בטל "אעברה נא"… כיון ששמע משה רבנו כך, אמר לפניו: ריבונו של עולם! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק ציפורנו של אחד מהם.[3]

לפי המדרש הנ"ל, אין משה יכול לזכות בביטול העונשים גם על חטא המרגלים וגם על חטאו הוא במי מריבה. לכן, בגלל רחמנותו על העם, הוא ויתר על כניסתו לארץ ישראל. לכן משה רבנו יכול לטעון שהוא לא הורשה להיכנס לארץ ישראל "בגללם". אלא שלא ברור מדוע ויתור על עונשו של משה וויתור על עונשו של העם מוציאים אחד את השני.

למשה רבנו אחריות "מיניסטריאלית" בחטא המרגלים

לפי מדרש אחר, הסיבה העיקרית של אי-כניסתו של משה לארץ היא אחריותו על מעשי העם: לא יעלה על הדעת שהמנהיג יינצל כאשר עמו כולו ייענש:

אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך: אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר… אלא תהא בצדם ותבוא עימהם[4].

משה חטא בחטא המרגלים

אברבנאל על אתר נדרש לשאלה זו ומעלה דרך מחודשת בהבנת הדברים. הוא מסביר כי משה אכן חטא גם בחטא המרגלים וחטאו היה בכך שהציג להם שאלות, מהן נמשך חטאם של המרגלים. אולם חטא זה כשלעצמו לא היה מונע ממנו את הכניסה לארץ, אלא שלא יתכן שהוא ייכנס לארץ כאשר הוא גרם בעקיפין לחטא העם שבעקבותיו נמנעו מלהיכנס לארץ.

אולם מהלך זה אינו מיישב את הקושי שבפרשת מי מריבה נאמר במפורש כי דווקא חטא זה גרם לאי כניסתו של משה לארץ. לכן אברבנאל מסביר שה' תלה את עונשם של משה ואהרון בחטא קל יחסית כדי שלא יאמרו כי הם נטלו חלק בעצת המרגלים.

אישיותו של משה לא מתאימה להנהגה "ארצית"

להבנת העניין, נתבסס כאן על עיקרון שיכוון אותנו בחיפוש אחרי פשר הסיפור כולו: ידוע מתורת הענישה שעונש אמור לשמש אחת – או כמה – ממטרות הבאות:

• מטרות שהן תועלתיות לפעמים: פיוס, טיהור וכפרה.
• מטרות שהן תועלתיות: פיצוי והשבה, הרתעה אינדיווידואלית או כללית, טיפול ושיקום, מניעה, הגבלה או הרחקה.
• מטרות שאינן תועלתיות: נקם, תגמול.[5]

אבל אפשר לראות בעונשים המוטלים על ידי הקב"ה ממד נוסף: הם מהווים לעיתים קרובות את התוצאה המתחייבת מעצם העבירה. אין העונשים – בידי שמים – מנותקים מהחטא אלא קשורים קשר "פונקציונאלי" אתו: בלי להיות ממש תוצאה טבעית של החטא, הם מהווים תגובה של הקב"ה לחטא האדם, ולכן יש להבין את הקשר המהותי שבין החטא לעונשו.

ניתן לעשות זאת אם מבינים את חטא מי מריבה לפי שיטת הרמב"ם. לדעתו, משה רבנו חטא כאשר הוא כעס על עם ישראל בגלל שביקשו מים, כדלהלן:

משה רבנו… חטאו היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י). דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס.[6]

מתברר כי אי-סבלנותו של משה בנסיבות אלה היא סימן לכך שהוא איננו מתאים להנהיג את העם בתנאים "ארציים" רגילים. משה רבנו לא היה "כריזמטי": בהתחלה הוא סירב לקבל את הנהגת העם, כנראה בגלל שהוא הרגיש שהוא לא מתאים לתפקיד, על אף אהבתו את העם. הוא היה חסר כושר רטורי, ובכל דרכיו היה רחוק מהעם: הוא פירש מאשתו, עור פניו קרן, הוא התגורר הרחק מהעם.

מהגמרא גם משתמע שהוא לא הבין שלא כל אחד מישראל מסוגל להגיע לדרגתו הוא. על הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וכו'" (דברים י יב), הגמרא אומרת: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, כדרבי חנינא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול"[7]. הרב אפשטיין שואל: "לא יתכן שמשה רבנו אבי החכמים וכליל תפארת השלמת מין האדם, ההוא ימדד ערך המון בני אדם לפי ערכו הוא!". אלא שהוא מיישב: "מדהיה משה עניו מכל האדם, היה נראה לו באמת כי אינו עולה במעלות על כל אדם, ואם כן ממילא הוי יראת שמים לגבי כולם מילתא זוטרתא כמו לגבי דידיה".[8]

גם הרב אורי שרקי סבור שאישיותו של משה לא הייתה מתאימה ל-"תנאים ארציים", אולם מזווית שונה. בעקבות טענת בני ישראל, בחטא המרגלים, שאינם מסוגלים לכבוש את הארץ, תגובותיהם של כלב ושל משה רבנו שונות לחלוטין. כלב הכריז: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג ל), ואילו משה אמר: "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (דברים א כט-ל). והרב שרקי מבאר:

יש לכאורה תמיהה על משה. והלא כל ענייננו בכניסתנו לארץ ישראל הוא להיכנס למהלך של טבע. קדושת עם ישראל וקדושת השכינה ששורה בתוכו, מתגלות בדרכים טבעיות ולא על ידי נסים. כבר הורו לנו חכמים שאין לסמוך על הנס (פסחים סד, ב). הנס בא רק בדיעבד. כשאין ברירה, כשהאדם חלש מדי מכדי להתמודד לבד עם האתגרים שעומדים לפניו, אז הקב"ה עושה נס. אבל אין זה הדבר הרצוי לכתחילה. למה אמר משה כך? משום שהוא העריך שהעם חלש מדי. על זה יש טענה כלפי משה. מדוע לא עודד את העם להילחם מלחמה אמתית, כפי שעשו יהושע וכלב, כמסופר בפרשת שלח.

כאן מופיעה תגובה אלוהית חריפה: "וישמע ה' את קול דבריכם, ויקצף וישבע לאמר: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, את הארץ הטובה, אשר נשבעתי לתת לאבתיכם, זולתי כלב בן יפנה, הוא יראנה, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, ולבניו יען אשר מלא אחרי ה'. (דברים א לד-לו), ומיד אחרי זה פסוק קשה מאד: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם" (שם לז). אנחנו רגילים לראות את הסיבה של אי כניסתו של משה לארץ בחטא 'מי מריבה', וכאן מתברר שהיה עוד ענין, נסתר יותר, והוא זה שמשה לא האמין בכוחו של העם להילחם גם בלי לסמוך על נסים.[9]

מכאן שמשה רבנו היה מתאים לדור המדבר, בתור מתווך בין ה' נותן התורה לבין העם שקיבל אותה, אבל ניהול העם בתנאים "ארציים" היה זר לו. לכן היה יכול להגיד לעם ישראל בתוכחתו האחרונה: "בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם".

[1]  פירוש הרמב"ן על התורה, דברים א לז. וכך יש גם להסביר את הפסוק "וַה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים ד כא).

[2]  ר' הרץ נפתלי הומברג (הכורם), גליציה (1749-1841).

[3] דברים רבה (וילנא) ז י.

[4]  במדבר רבה (וילנא) יט יג.

[5] גיורא שוהם וגבריאל שביט, עבירות ועונשים, תל-אביב 1990, עמ' 79-80.

[6]  שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד.

[7] בבלי ברכות לג ע"ב.

[8] תורה תמימה דברים י יב הערה יג.

[9] הרב אורי שרקי, 350 מילה, ישראל 2017, עמ' 217-218.