עוג מלך הבשן

 

 

בפרשתנו מבואר איך בני ישראל הביסו את עוג מלך הבשן:

וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד… רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִיש (דברים ג א-יא).

המדרש מוסיף פרטים רבים על עוג מלך הבשן, שלא כתובים במקרא. בכוונתי לערוך סקירה של דברי אגדה אודות עוג מלך הבשן, וכן להשתדל להבין את מה שנאמר בתורה בעניינו על פי פשוטו של מקרא.

עוג באגדה

האגדה נוטה להעניק לעוג מימדים גדולים במיוחד, הן מבחינת משך חייו, והן מבחינת גובהו. לפי המדרש, עוג זכה לאריכות ימים מופלגת. רש"י, המסתמך על מקורות רבים בחז"ל, כותב כי עוג הוא "הפליט" שהודיע לאברהם כי לוט נפל בשבי, ואף מעלה את האפשרות שהוא ניצול ממי המבול:

לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב "כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים" (דברים ג יא), וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים. ומדרשו (בראשית רבה מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר "הנפלים היו בארץ וגו'" (בראשית ו ד)  ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה. [1]

המדרש גם יודע להסביר את מקור שמו ומדוע הוא זכה לאריכות ימים כזאת:

למה נקרא שמו עוג? שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות (אפיית מצות לפסח), הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר: "אברהם זה קוניון (נוקם) הוא, ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך, והוא יוצא למלחמה ונהרג, ואני נוטל את שרי אשתו". אמר לו הקב"ה: "חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים בעולם. ועל שחשבת להרוג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו". ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם שנאמר: "ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" (דברים ג ב).[2]

הגמרא מייחסת אותו לשמחזאי: "סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו".[3] לפי המדרש, שמחזאי היה אחד משני המלאכים שירדו על הארץ והתערבו עם בני האדם[4].

כאמור, עוג – המזוהה כאן עם אליעזר עבד אברהם – היה ענק עצום:

עוג הוא אליעזר, ופרסות רגליו של אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו, ופעם אחת גער בו, ומיראתו נפל ממנו שינו, ונטלו אברהם אבינו, ועשאו מטות של שן, והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו, וישב בו כל ימיו. ומי נתנו לאברהם? נמרוד… ומה היתה אכילתו, אלף שוורים, וכן כל מין חיה, ושתייתו אלף מדות, ומה היתה טיפת זריעתו? שלשים וששה ליטרין.[5]

מצד שני, המדרש מציין כי על פי המימדים הרשומים בפסוק עוג היה אדם משונה: "מנוול היה עוג מלך הבשן, אף על פי שהיה גבור, ארכו תשע אמות ורחבו ארבע אמות, והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן".[6]

האגדה התלמודית מספרת כך את מלחמתו נגד ישראל:

אמר: מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה. הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה… משה כמה הוה? עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה.[7]

עוג על פי פשוטו של מקרא

בהתאם למה שכתב פרופ' משה ארנד ז"ל, בכוונתי להתייחס לשתי פנים של "פשוטו של מקרא". לא רק "אפיק המקרא, הערוץ שבו הוא "מתהלך וזורם"… מבחינת הקשר התחבירי שבין המלים ומבחינת הקשר הענייני התוכני שבין המשפטים"[8], אלא גם סבירות הפירוש, על פי הוראותיו של רבי סעדיה גאון[9], והרמב"ם ההולך בעקבותיו: "אנחנו נברח מאוד משינוי סדר בראשית".[10] זו גם עמדת הרשב"ם: "רשב"ם – בניגוד לרש"י – מפרש על פי דרך ארץ, כלומר על יסוד הניסיון האנושי ומנהג הבריות, בלי להזדקק לתופעות על-טבעיות, שלא אומתו על ידי נביאים ולא נאמרו במפורש במקרא".[11]

בעיני הפרשנים הקלאסיים, עוג הוא אמנם איש בעל מימדים גדולים במיוחד, אבל אין הוא חורג ממש מחוקי הטבע. ואז יש לפרש את מה שנאמר בתורה: "עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִיש". לפי הרשב"ם (ג יא), ערש הוא מיטת תינוק, ועשו אותה מברזל "לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ". הוא לא היה זקוק לכך כאשר היה מבוגר, באשר "לאדם גדול יש בו דעת". לפי הרמב"ן, "לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם". ומדוע שמרו את מיטתו? בעל ה"משך חכמה" מסביר: "יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלה ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היוונים. לכן עשו את עוג – אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה – לאלה, וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם".

בעניין מימדי המיטה, רש"י כותב: "באמת איש – באמת עוג". ברם, אין אבן עזרא מקבל את הסברו זה של רש"י, וזאת משתי סיבות: "כי מה בא הכתוב ללמד? ועוד, שלא יהיה בצלם אדם כלל!". אם התורה רוצה להודיע לנו מה היה גובהו של עוג, עליה להשתמש במידה המוכרת לנו, ולא יתכן שהיא תבאר את הלא-ידוע על ידי הלא-ידוע עצמו. ועוד – כאמור – יש להשתדל להסביר את הטקסט המקראי כמותאם לחוקי הטבע. הוא סובר אפוא שמדובר באמה רגילה, כך שגובהו היה כפול מגובה הרגיל של בן-אדם – דבר עדיין מתקבל על הדעת. לפי אשר וייזר: "על גלית הפלישתי שגם הוא היה מן הרפאים (דברי הימים א כ ד-ה) נאמר: "גבהו שש אמות וזרת" (שמואל א יז ד) והוא בערך כפל של אדם ממוצע, וכנראה דייק ראב"ע על גבהו של עוג שהיה כפל מכל אדם, כיון שהמטה יותר ארוכה מן האדם השוכב בה". כך סובר גם הרמב"ם, כדלהלן:

אך לא ממין זה מה שכתבה התורה על עוג… אין מיטתו של אדם שווה למידתו, שהרי אינה בגד שהוא לובש. אלא המיטה תמיד גדולה יותר מן האדם הישן בה. נהוג ומקובל שהיא ארוכה יותר מן האדם בשליש אורכו. ואם היה אורכה של מיטה זאת תשע אמות, יהיה אורכו של הישן עליה – לפי היחס הנהוג של מיטות – שש אמות או קצת יותר. ודברו: באמת איש (דברים ג יא) כוונתו בְּאַמַּתוֹ של אדם מבינינו, כלומר, משאר האנשים, לא באמתו של עוג. כי כל אדם הוא בעל איברים פרופורציונאליים, על פי רוב. הכתוב אומר אפוא שאורכו של עוג היה פי שניים מאורכו של איש משאר האנשים או קצת יותר. זאת היא בלי ספק אחת מן החריגות של פרטי המין [האנושי], אך בשום פנים אין היא נמנעת.[12]

ולסיכום: לפנינו פרשה פרדיגמטית המבוארת על ידי שתי רמות של פרשנות: אחת על פי דרכי האגדה, שמטרתה אינה אלא לפאר את מעשי ה' ומשה עבדו, ולא נרתעת מהגזמות מופרזות בלי כל קשר עם המציאות, והשנייה המשתדלת לבאר את הכתוב בתורה על פי ההיגיון האנושי והחותרת לאמת ההיסטורית. כידוע, אי-הבחנה בין שתי בחינות אלו מהווה טעות הרמנויטית חמורה, וכמו כן אין כל טעם לעמת אותן, אלא יש להתייחס אליהן כשתי מערכות מקבילות המעשירות – כל אחת על פי דרכה היא – את הבנתנו והתורמות להתפתחותנו הדתית.

נספח: סוד השנים עשר של אבן-עזרא

בעניין אזכורה של מיטת עוג, אבן-עזרא כותב את הדברים האניגמטיים הבאים: "ואם תבין סוד השנים עשר[13] גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל, תכיר האמת"[14]. הפרשנים הבינו מדבריו שהוא מתכוון לומר שקטעים מסוימים בתורה נכתבו בתקופה מאוחרת יותר.  נתייחס כאן לענייננו בלבד. הרי המילים "הנה ערשו ערש ברזל וכו'" באים לתאר את ממדיו של עוג באמצעות תיאור גודל מיטתו, אולם דור המדבר לא היה זקוק לזה, באשר הם הכירו את עוג פנים אל פנים. בנוסף לכך, פסוק זה מתייחס בהכרח לאנשים שחיו לא לפני תקופת דוד המלך, באשר בני ישראל יכלו ללכת ולבקר ברבת בני עמון רק אחרי שדוד המלך כבש אותה, והפסוק בא להזמין אותם ללכת לשם ולהתבונן במיטת עוג.

והנה, הפילוסוף ברוך שפינוזה, ב"מאמר תיאולוגי מדיני" (פרק 8), טוען שמדברי אבן-עזרא אלה משתמע שהוא סבר שהתורה לא נכתבה בדורו של משה, אלא מאוחר יותר. שפינוזה אפוא הוא החלוץ מאנשי ביקורת המקרא שהתפתחה מאוחר יותר. שד"ל הפריך את טענה זו כדלהלן:

מוכרח אני להודיע כי שקר וכזב כתב שפינוזה בראש פרק שמיני מספרו Tractatus theologico-politicus באמרו כי ראב"ע כתב ברמז כי לא משה כתב ספר התורה, והנה אמת כי ראב"ע רמז דרך סוד (כאן ובבראשית יב ו, וכב יד) כי יש בתורה קצת מקראות נוספים אחרי מות משה, אך אין בכל דבריו ובכל רמיזותיו שום מקום לחשוב עליו שלא האמין כי משה כתב ספרו. ובאמרו כאן: "ואם תבין סוד השנים עשר גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל' – תכיר האמת, משמע כי דווקא המקראות האלה הם (לדעתו) נוספים, לא שהספר כולו מזויף, ואם היה בלבו שספר התורה לא משה כתבו, לא חסר תחבולות היה ראב"ע לרמוז מחשבתו כמו שהיא, בלי שירמוז סוד אחר שאיננו אמיתת מחשבתו.[15]

יש אמנם בטענת שפינוזה כשל לוגי: אם אבן-עזרא ציין שפסוקים מסוימים מאוחרים יותר, ניתן להסיק מזה שדעתו היא שכל היתר הוא כן מזמנו של משה רבנו. כך שד"ל מגן על אבן-עזרא, אלא שהוא גם מסתייג מטענתו בנוגע לפסוקים האלה, בציינו שטענת אבן-עזרא היא "לדעתו" בלבד.

[1]  רש"י בראשית יד יג. כך גם מובא בבבלי נדה סא ע"א: "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול".

[2]  בראשית רבה מב ח.

[3]  בבלי נדה סא ע"א.

[4]  בראשית רבתי בראשית ו ב.

[5]  מסכת סופרים הוספה א פרק א הלכה ב.

[6]  דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים.

[7]  בבלי ברכות נד ע"ב. מחנה ישראל כמה הוא? שלוש פרסות. אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם ואהרגם. הלך ועקר הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו. והביא הקב"ה עליו חגבים ונקבו את ההר ונפל על צווארו היה רוצה לשלוף אותו מעל ראשו נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה ולא יכול לשולפו… משה כמה היה גובהו? עשר אמות, לקח גרזן בן עשר אמות, וקפץ עשר אמות, והכהו בקרסולו והרגו.

[8]  משה ארנד, פרשנות המקרא והוראתו, ירושלים תשס"ו, עמ' 16.

[9]  ר' סעדיה גאון, ספר אמונות ודעות, התחלת המאמר השביעי.

[10]  רמב"ם,איגרת תחיית המתים, מהדורת רבינוביץ עמ' שעג.

[11]  משה ארנד, שם עמ' 20.

[12] מורה הנבוכים ב מז.

[13] לפי אשר וייזר, הכוונה לפרשה האחרונה שבתורה: דברים לד א-יב, המורכבת משנים עשר פסוקים. הרי ישנה דעה אחת בגמרא לפיה פרשה זו לא נכתבה על ידי משה: "וימת שם משה עבד ה' – אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה. אמר לו רבי שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה? אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (בבלי בבא בתרא טו ע"א).

[14] פירוש אבן-עזרא על התורה, דברים א ב.

[15] פירוש הרב שמואל דוד לוצאטו על דברים א ב.