פרשת ואתחנן: לא תנסו את ה'

לא תנסו את ה'

 

בפרשתנו מובא (דברים ו טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה". פשוטו של מקרא הוא שאין להטיל ספק בכוחו וגבורתו של הקב"ה, כמו שעשו בני ישראל זמן קצר אחרי שיצאו ממצרים. כך אמנם רש"י מסביר: "כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר (שמות יז ז) "היש ה' בקרבנו". תרגום יונתן אף מוסיף: "כמו שׁנִסיתם בעשׂרה נִסיונות". אברהם עצמו, לפי המדרש, נענש על זה שעבר על האיסור, כפי שמובא:

את מוצא אברהם נענש על "לא תנסו את ה' אלהיכם" ונסה להקב"ה, שנאמר "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו ח) ונענש: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך" (שם יג).[1]

כפי שנראה להלן, ניתן ללמוד מפסוק זה הוראות נורמטיביות נוספות אחרות.

לפי הרמב"ם, נביא ה' מקבל הכרה בשתי דרכים: או על ידי זה שנביא מוסמך מעיד עליו שהוא אמנם נביא אמת, או במתן אותות ובעיקר בחיזוי מאורעות עתידיים מראש[2]. הרמב"ם כותב בספר המצוות[3] וכן במשנה תורה[4] שעיקר הציווי "לא תנסו את ה'" הוא האיסור להטיל ספק בדברי הנביא אחרי שהוחזק כנביא אמת. למעשה, יעבור על האיסור מי שיבקש מהנביא אותות נוספים – מיותרים – לשם הוכחת תוקף נבואתו. בעל ספר החינוך[5] מסביר ששורש האיסור הוא שאם כל פעם שנביא ימלא אחרי שליחותו ויורה הוראה כלשהי לציבור הוא יתבקש להביא הוכחה שהוא אמנם נביא אמת, דבר זה יגרום לכך שהאנשים יזלזלו בו ובסופו של דבר לא יצייתו להוראותיו.

יש שראו במצווה זו משמעות אחרת. בעל "ספר מצוות גדולות" – הסמ"ג – כותב שמשמעות האיסור "לא תנסו את ה'" היא שאין לקיים את המצוות בציפייה לגמול מיידי מאת ה', אלא מפאת אהבתו ויראתו. כך הוא כותב: "שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך"[6]. ספר החינוך כותב בעקבות הסמ"ג:

בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות ה' על דרך הניסיון, כלומר שיעשה אדם מצווה לנסות אם יגמלהו ה' כצדקו, לא לאהבת האל ויראתו אותו.

גם הרמב"ן כותב על אתר כי אין ראוי לעבוד את ה' על דרך הספק או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס[7], אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל כמשפט צדק. בעל התורה תמימה מרחיק לכת עוד יותר. אף במצות שכתוב בהן מתן שכרן בצדן אסור לאדם לכוין שיקיים מצוה זו לראות אם יקויים בו המתן שכר. וטעם הדבר משום דלפעמים יש איזו חובה המונעת מאדם זה שכר זה והוא לא ידע ואשם לחשוב זרות בקיום המצות.[8]

ברם, יש לכאורה מקרה אחד שכן מותר "לנסות את ה'". בגמרא מובא:

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר" (דברים יד, כב) – עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך . אמר ליה: "עשר תעשר". אמר ליה: ומאי "עשר תעשר"? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא?  והכתיב (דברים ו טז (: "לא תנסו את ה'". אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו.[9]

הרבה מביאים גם כהוכחה מה שכותב הנביא מלאכי (ג י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

הטור[10], בעקבות מה שנאמר בגמרא הנ"ל, כותב: "אמרו חכמים: בכל דבר אסור לנסות את ה', חוץ מצדקה". הבית יוסף מעיר על אתר שלפי הגמרא, משמע שההיתר הוא דווקא על מעשר, ולא על צדקה באופן כללי. בעל השולחן ערוך[11] אינו מתייחס לנושא בצורה ישירה אלא רק פוסק: "הצדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממות", אלא שהרמ"א מוסיף: "והיא מעשרת, ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, ויש אומרים דווקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה".

באיזה מעשר מדובר? בעל פתחי תשובה הבין מדברי הרמ"א שהוא מתכוון למעשר כספים שנהוג היום, שהוא מדרבנן, אלא שהוא חולק עליו, כאשר מהגמרא משמע שמדובר דווקא במעשר תבואה, שהוא מדאורייתא.

לפי הרב עובדיה יוסף ההיתר הוא חל על צדקה באופן גורף, והסיבה לכך היא שבנושא הצדקה אין כל עניין שהמצווה תיעשה לשמה. כך הוא כותב, בשם הרב לנדאו:

ראיתי להגר"ש לנדא בספר אהבת ציון (דרוש י דט"ז סע"ד) שכתב, שבעשיית צדקה המעשה בעצמו מועיל אף בלי מחשבת מצוה, וכמו שנאמר בראש השנה (ד) האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. ואמר אדוני אבי הגאון (בעל נודע ביהודה) זה לשונו הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצווה לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס, מה שאין כן בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום, שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה, לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה, מכל מקום הרי יש תועלת לעני בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא.[12]

 

מן התלמוד הירושלמי[13]  משמע שפירוש האיסור "לא תנסו את ה'" הוא ש"אין סומכים על הנס". מן הסתם, יש להניח כי העולם מתנהג על פי חוקי הטבע, ואין לקחת בחשבון את האפשרות של הנס כאחד ממרכיבי שיקול הדעת להנהגת החיים. כך מובא שם:

ערב יום הכיפורים עם חשיכה לא היו מניחים אותו [את כהן הגדול] לאכול הרבה שהמאכל מביא את השינה… תני: לא היו מניחים אותו לאכול לא חלב ולא בצים ולא גבינה… ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה… ולא מן הניסים שהיו נעשים בבית המקדש הן!? [היה שלא ראה הכהן גדול קרי ביום הכיפורים[14] ולמה היו צריכים לשמרו על כך? (קרבן העדה)]. אמר רבי אבין: על שם "לא תנסון" [כלומר דלכתחילה אין סומכים על הנס (קרבן העדה)].

מן המובא הנ"ל משמע שיש לנקוט בכל האמצעים הדרושים למנוע אסון מכל סוג שהוא, ולא לסמוך על התחוללות נס, אפילו במקרה שנס כזה "מובטח" על ידי המסורת המוצאת את ביטוייה במשנה באבות.

 

לסיכום כל מה שנאמר לעיל, מתברר שלאיסור "לא תנסו את ה'" הוצעו על ידי הפרשנים שלושה פירושים שונים:

  • אסור לבקש מנביא שכבר "אושר" הוכחות מיותרות לאמיתותו.
  • אסור לקיים את המצוות לשם קבלת שכר מיידי.
  • אסור לסמוך על נס.

לפנינו דוגמה מעניינת של אחת מתרי"ג המצוות, שיש אודותיה חילוקי דעות מרחיקי לכת בנושא עצם הגדרת המצווה.

 

 

 

 

 

 

 

[1]  בראשית רבתי וישב עמ' 177.

[2]  משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ז ז, וכן י ה.

[3]  מצווה לא תעשה סד.

[4]  הלכות יסודי התורה י, ה.

[5]  מצווה תכד.

[6] ספר מצוות גדול לאוין סימן ד.

[7]  על פי המשנה באבות (א ג).

[8]  תורה תמימה דברים ו עא.

[9]  בבלי תענית ט ע"א.

[10]  יורה דעה רמז.

[11]  שם סעיף ד.

[12] שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן כט.

[13]  ירושלמי יומא א ד.

[14]  על פי המשנה באבות (ה ה).

 

 

 

 

 

 


[1] בראשית רבתי וישב עמ' 177.

[2] משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ז ז, וכן י ה.

[3] מצווה לא תעשה סד.

[4] הלכות יסודי התורה י, ה.

[5] מצווה תכד.

[6] ספר מצוות גדול לאוין סימן ד.

[7] על פי המשנה באבות (א ג).

[8] תורה תמימה דברים ו עא.

[9] בבלי תענית ט ע"א.

[10] יורה דעה רמז.

[11] שם סעיף ד.

[12] ירושלמי יומא א ד.

[13] על פי המשנה באבות (ה ה).

 

התגובות סגורות