פרשת חוקת: לדמותה של מרים הנביאה

מרים הנביאה

בפרשתנו מסופר על פטירת מרים אחות אהרון ומשה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ א). זו הזדמנות להתחקות אחרי קורות חייה ותכונות אישיותה, הן על פי פשוטו של מקרא והן על פי אגדת חז"ל.

המילדות

שתי המילדות, שעמדו איתנות מול גזירת פרעה, וקבלו על זה שכר מאת הקב"ה, נקראות שפרה ופועה. על פי חז"ל, שתיהן אינן אלא יוכבד ומרים, כפי שמובא בגמרא:

תניא: שפרה – זו יוכבד… פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הולד. דבר אחר: פועה – שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.[1]

לידת משה

הופעתה הראשונה של מרים – בעילום שם – היא כאשר היא שמרה על אחיה אחרי שאימו שם אותו בתיבה ושלח אותו ליאור:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. (שמות ב א-ד)

אלא שתיאור זה מעלה קושי פרשני: משתמע מפסוקים הנ"ל כי משה נולד סמוך לנישואין של האיש מבית לוי עם בת לוי. אם כן, איך יתכן קיומה של אחות גדולה? על שאלה זו עונים חז"ל:

וילך איש מבית לוי. להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלים! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. ויקח: ויחזור מיבעי ליה! אמר רבי יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניה, ומלאכי השרת אמרו: "אם הבנים שמחה".[2]

לפי זה, מרים זכתה להוכיח את אביה – שהיה "גדול הדור" – ולשכנעו להחזיר את גרושתו, הוא ובעקבותיו כל עם ישראל. ברם, הפרשנים הפשטניים אינם מקבלים הסבר זה, אלא לדעתם משה נולד מספר שנים אחרי נישואי הוריו, כאשר אין המקרא טרח לספר על הולדת אהרון ומרים. כך הרשב"ם כותב: "הרבה שנים לקחה מלפני לידת משה, שהרי אהרן בן שלש ושמונים ומשה בן שמונים בדברם אל פרעה". וכן אבן עזרא: "לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן, כי לא התחדש דבר בלדתם". וכך כותב החזקוני: "לפי הפשט מעשה זה לפני גזרת פרעה היה שהרי נולדו להם אהרן ומרים קודם לכן, אלא משבא לספר מה שאירע להם בשעת גזירה מבניהם התחיל לספר גם מתחילת נישואיהם".

שירת הים

אחרי קריעת ים סוף, ובעקבות שירת הים שנאמרה על ידי משה וכל עם ישראל, כתוב: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו כ-כא). בפסוק הזה, מרים מכונה "נביאה", ולכאורה שימוש בכינוי זה מרמז שהייתה נביאה קבועה ומוכרת. יתר על כן, מרים היא היחידה בין שלושת האחים המכונה כך לשם זיהוי. משה מתאר את עצמו כנביא (דברים יח טו) ומתואר כך על ידי הכתוב (דברים לד י), אך אינו מכונה "משה הנביא", אלא "איש הא-לוהים" ו-"עבד ה"'. על אהרן נאמר למשה: "והוא יהיה נביאך" (שמות ז א) והקב"ה דיבר עמו גם ישירות, אך גם הוא אינו מכונה "אהרן הנביא" אלא "הכהן". רק מרים מכונה "נביאה", אך למרבה הפלא אין במקרא רמז לסיבת כינוי זה. מדוע היא מכונה "נביאה"? גם בנושא הזה ישנה מחלוקת בין חז"ל וההולכים בעקבותיהם לבין הפשטנים. רש"י מצטט דברי חז"ל[3] וכותב: "היכן נתנבאה? כשהייתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". מדובר אפוא במעשה נבואה אחד ובודד, ולא יותר מזה. אגב, היא לא האישה היחידה שזכתה לנבואה, הרי לפי חז"ל עם ישראל בתולדותיו זכה ב-"שבע נביאות… שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר"[4].

רבנו בחיי מתפלא על כך שאישה יכולה להיות נביאה, אבל מגיע למסקנה שהדבר אפשרי, היות ובסופו של דבר גם אישה היא בן-אדם:

מה ששורה הנבואה על אישה, נראה לומר שאין לתמוה, שהרי מין האדם היא ואדם נקראת שנאמר: "ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה ב). ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים, כעניין העולם הבא הנקרא צרור החיים על ידי אביגיל, ועניין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, ועניין הגלגול על ידי התקועית וכל זה יורה שאין האישה דבר טפל לגמרי, אבל יש לה עקר.

לכלי יקר הסבר אחר. נבואתה של מרים היא פרי גילוי השכינה שבה זכו כל עם ישראל בקריעת ים סוף, אלא שמרים הייתה הראשונה שזכתה לחזון נבואי:

עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם "זה אלי", כמו שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"[5], לכך נאמר "ותצאן כל הנשים אחריה", כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה.

הרמב"ם סבור כי הנבואה היא "שפע השופע מאת ה'… באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה"[6]. אדם מוכשר, בעל היגיון וכוח מדמה מפותחים, עשוי לזכות בהארה עליונה המגיעה אליו דרך מלאך המכונה "השכל הפועל". לפי הרמב"ם, כישרונות אלה לכאורה לא מתאימים לאישה[7]. אם כן, לפי שיטת הרמב"ם, איך יתכן שחז"ל מנו מספר כה רב של נביאים ונביאות? הרי בגמרא מובא "ארבעים ושמונה נביאים[8] ושבע נביאות[9] נתנבאו להם לישראל"[10]. וברייתות נוספות מוסיפות על מספרים אלו: אחת סוברת כי מאתיים נביאים ואחרת סוברת כי מיליון ומאתיים אלף נביאים קמו לישראל[11]. אלא שיש להניח כי אליבא דרמב"ם רבים מאלו שמכונים נביאים בפיהם של חז"ל אינם נביאים ממש, אלא הם ב"דרגות לנבואה", היינו במעמד המתקרב לנבואה אבל לא נבואה ממש[12]. לדעתו, רבים הם ה"נקראים נביאים על דרך ההכללה"[13] אף על פי שלמעלת הנבואה ממש לא הגיעו. בתוך הקטגוריה הזאת הרמב"ם מונה אישים כדוד, שלמה ודניאל ואחרים, ויש להניח שלדעתו גם הנביאות או נביא אומות העולם כבלעם[14] נכנסים בקטגוריה הזאת.

כך גם סובר הרשב"ם, שמסביר את הכינוי "נביא" כדלהלן: "קורא בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם", היינו מטיף.

פרשיית האישה הכושית

בהופעתה השלישית של מרים בתורה היא מדברת עם אהרן על משה:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב א-ג).

במה מדובר בדיוק? הדברים לא ברורים, ולכן יש כאן מגוון רב של פירושים, שחלק מהם אינו תואם פשוטו של מקרא, כדלהלן. רבים מהם מקשרים את פרשה זו למה שמסופר לפני: מינוי שבעים איש כדי לעזור למשה בניהול העם, והתנבאותם של אלדד ומידד במחנה:

  • משה פירש מאשתו ציפורה

כך מבאר רש"י בעקבות חז"ל. ציפורה מכונה כושית: "על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה". והעיקר חסר מהספר: "כי אשה כשית לקח – ועתה גרשה". ורש"י מבאר כדלהלן את הסמיכות עם פרשת מינוי שבעים איש:

ומניין הייתה יודעת מרים שפרש משה מן האישה? רבי נתן אומר, מרים הייתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה.

ומדוע דווקא מרים  נענשה? מפני ש-"היא פתחה בדבור תחילה".

גם אבן-עזרא סבור שמדובר בציפורה, אלא שהסברו שונה מאוד מזה של רש"י:

הישר בעיני שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדיינית, ומדיינים הם ישמעאלים, והם דרים באהלים, וכן כתוב "ירגזון יריעות ארץ מדין" (חבקוק ג ז). ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וצפורה הייתה שחורה ודומה לכושית. וטעם כי אישה כושית לקח – זה הדבור שדברה מרים. ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים: אשריהם ואוי לנשיהם. והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה.

לפי הסבר זה, ציפורה הייתה בעלת עור כהה מאוד, ומרים חשדה במשה שהוא סירב לחיות אתה מהיותה מכוערת.

תולדות יצחק מוצאים הסבר אחר לסמיכות פרשה זו לפרשת מינוי שבעים איש:

דברו עתה ולא קודם לכן, שמקודם לכן אמרו בטוב עשה בפירש ממנה, בעבור שהיה משא כבד עליו לפייס לכל ישראל ולטרוח בדיניהם ובכל ענייניהם, אבל עתה שמסייעים לו שבעים זקנים למה לא חזר להיות עם אשתו?

זאת אומרת, מה שהיה התנהגות לגיטימית לפני מינויים של שבעים הזקנים הפסיק להיות מוצדק אחרי מינויים.

הרש"ר הירש משתדל להסביר מדוע משה פירש מאשתו, וגם מנסה להתאים את דרשת חז"ל לפשוטו של מקרא, כדלהלן:

אם נחפש עתה בכל המקרא, מה היחס שבין נבואה לבין ענייני אישות, נמצא רק מקום אחד שיש בו הוראה ברורה על כך: בשמות יט, טו נצטווה העם לפרוש מן האשה כדי שיהיה ראוי לשמוע את דבר ה' פנים בפנים. פרישה זו היתה תנאי מוקדם מהותי לנבואה, ולפיכך היא כלולה מאליה בהוראה הכללית: "וקדשתם וגו' והיו נכונים" וגו' (שם פסוקים י, יא). ואכן כך נמסר גם בספרי: מרים ואהרן גינו את משה על שום שפרש מן האשה. עובדה זו נודעה להם רק עתה, כאשר שרתה רוח הנבואה על שבעים הזקנים, והם ראו בכך עוול כלפי האשה; כי היו סבורים שנבואת משה לא חייבה אותו לפרוש מן האשה, שהרי הם עצמם וכן האבות שלפניהם זכו לשמוע את דבר ה' מבלי שחיי האישות ייפגעו על ידי כך. אך הם לא ראו את ההבדל שבין מעלת משה לבין מעלתם והם לא הכירו את ההוראות שניתנו אחרי מתן תורה: לעם נאמר "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), ובכך הורשה לחזור לחיי המשפחה ולקיים יחסי אישות; ואילו משה נצטווה להישאר בפרישות, שהרי נאמר לו "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך" וגו' (שם כח). כל ההקשר מורה בלא צל של ספק שזו היא משמעות הפסוק שלנו. סיוע לפירוש זה יימצא עוד בעובדה הבאה… נותר עתה רק לפרש את המלים "האשה הכשית אשר לקח" על פי משמעותן שאיננה מוטלת בספק, וכאן נעז להביע סברה שאיננה נראית לנו בלתי אפשרית. הביטוי "לקיחת אשה כושית" איננו אלא כינוי ל"נישואין בלי חיי אישות".

  • משה נשא אישה כושית לפני הגעתו למדין

כך סובר הרשב"ם, המשתדל לבאר את הדברים על פי פשוטו של מקרא:

כי אשה כושית לקח – כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו[15] שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אישה כושית לקח? וכי עד עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא? ועוד תשובה כי לא הייתה כושית כי כוש מבני חם הוא, ומדין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם.

 אם כן, מה הייתה הביקורת של מרים ואהרון? לפי דעת זקנים מבעלי התוספות:

אמרו "אך במשה דבר ה'", כלומר, וכי בשביל שדבר עמו הקב"ה נתגאה שלא רצה ליקח אשה מבנות ישראל, הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו בכך, ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן כי מצפורה בורח היה מפני פרעה ואנוס היה.

לפי זה, מרים ואהרון האשימו את משה להעדיף נסיכה זרה על פני אישה מעמו. כך גם מבאר שד"ל: "היה נראה להם לגאווה שאינו רוצה להתחתן בעמו".

בכל מקרה, נראה כי עיסוקה של מרים בענייני אחיה משה רבנו לא היה בגדר רכילות סתמית, אלא דיון רציני ובקורת עניינית על דרכי עבודת ה'. חטאה היה בכך שהיא לא הבחינה בפער הקיים בין דרגתה כנביאה "רגילה" לבין דרגתו המיוחדת של אחיה משה. לכן בנזיפתו את אהרון ומרים ה' מדגיש את ההבדל המהותי בין נבואת משה לבין נבואתם של מרים ואהרן, אך אינו כופר בעצם טענתה שגם הם נביאים. החזקוני – בעקבות רש"י כאמור לעיל – רוצה להגביל את נבואתו של מרים למאורע חד-פעמי כאשר הוא כותב: "כיצד במרים? כמו שדרשו רז"ל שהתנבאה בעוד שהייתה אחות אהרן ולא אחות משה", אבל ניתן להבין את הדברים כפשוטם, היינו שמרים הייתה נביאה קבועה כמו אחיה אהרון.

אזכורה של מרים בספר מיכה

בספר מיכה כתוב כדלהלן: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו א). מכאן משתמע לכאורה כי לכל אחד מהם היה תפקיד מוגדר וספציפי בגאולת עם ישראל. רש"י מבאר בשם התרגום: "משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא". וכן האלשיך מציין שהכוונה לשלושת הדברים שזכו בני ישראל אודות משה, אהרון ומרים: "יכוין על מן וענני כבוד ובאר, שהיה דבר אחד בזכות כל אחד מהם". לפי המהר"ל, מעלתה של מרים הייתה בזה שהיא ייסדה את החיבור המיוחד הקיים בין ה' לעם ישראל, ותפקיד זה מתאים דווקא לאישה:

כמו שה' יתברך הוא חפץ בדביקות ישראל, כמו כן ישראל הם חפצים ומשתוקקים אל ה' יתברך… ולפיכך היה עוד גואל שלישי, הוא מרים, נגד ישראל שהם משתוקקים אל ה' יתברך. לכך היה גואל זה נקבה, כי חבור זה מצד כי ישראל שהם נחשבים כמו אישה להקב"ה בכל מקום, הם משתוקקים אל ה' יתברך.[16]

פטירת מרים וקבורתה

לפי חז"ל, "אף מרים בנשיקה מתה… ומפני מה לא נאמר בה "על פי ה'"? מפני שגנאי הדבר לאומרו"[17]. הרמב"ם מסביר את העניין במורה הנבוכים כך:

אל עניין זה רמזו החכמים במות משה ואהרון ומרים ששלושתם מתו בנשיקה… וכן אמרו על מרים: אף היא בנשיקה מתה, אבל לא נזכר בה: על-פי ה' בגלל היותה אישה, שלא נאה להזכיר משל זה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק. החכמים ז"ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א ב). אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות… מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה… אחרי זאת נשאר שׂכל זה הישארות נצחית במצב אחד, שכבר התבטל המוֹנֵעַ שהיה חוצץ בעדו לעתים. הישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג הנאות הגוף.

לפי התנ"ך נקברה מרים בקדש. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מוסיף שהיא נקברה בהר סין ליד פטרה[18]. לפי עוזי טאובר:

מסורות רבות נקשרו לפטרה ולעיר הקברים המפוארים שבה. הבדווים קושרים את המתחם לאירועים רבים הקושרים את נדודי בני ישראל ומשה במדבר ומכנים את הערוץ הרחב בו נחצבה העיר וואדי מוסא. הם מצביעים על "ג'בל הרון" כעל המקום בו נקבר אהרון הכהן, אחיו של משה. לא הרחק מצביעים על מקום קברה של מרים אחותו וייתכן, כך אומרים הבדווים כי על אחד הסלעים הסמוכים הכה משה במטהו, כדי להוציא מים ולשבור את צימאונם של בני ישראל במדבר.[19]

השערה אחרת מובאת על ידי זאב וילנאי:

עולי רגל יהודיים מזכירים את קברה של מרים עם קבריהן של יוכבד, צפורה ואלישבע. הקברים היו במקום הנקרא בשם הערבי "ראס אבו עמיס", צפון מערב מטבריה, בין טבריה ומגדל. בימינו, על הקבר טבלה ועליה כתוב: "קבר האמהות – בלהה וזלפה נשי יעקב אבינו ע"ה, יוכבד – אם משה רבנו ע"ה, צפורה – אשתו, מרים – אחותו, אלישבע בת עמינדב – אשתו של אהרן הכהן.[20]

אלא שיש מקום לפקפק בנכונותן של מסורות הנ"ל.

חיי המשפחה של מרים

עם מי נישאה מרים? אין המקרא אומר דבר על כך. לפי חז"ל, בעלה היה כלב בן יפונה, על פי הפסוק: "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר" (דברי הימים א ב יט), ולפי חז"ל, הן עזובה והן אפרת הן מרים עצמה: "עזובה – זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה? שהכל עזבוה מתחילתה".[21] וכן: "אפרת זו מרים, למה נקרא שמה אפרת שפרו ורבו ישראל על ידיה"[22]. אם כן, היא לא מתה, אלא חלתה ונתרפאה, כפי שמסביר רש"י: "האי ותמת שנצטרעה". ומכאן שדוד המלך הוא מצאצאיה, על פי הפסוק: "וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי" (שמואל א יז יב).

 סיכום

לא סופר הרבה על מרים במקרא, ואולם היא מכונה "נביאה". חז"ל הרגישו בזה, וטרחו למלא את החסר, ואף לא נמנעו מלהתרחק מפשוטו של מקרא כדי למסור תיאור מפורט של אישה יוצאת דופן זו.

 

[1] בבלי סוטה יא ע"ב.

[2] בבלי סוטה יב ע"א. מובא בקצרה בפירוש רש"י על אתר.

[3] בבלי סוטה יג ע"א.

[4] בבלי סוטה יד ע"א.

[5] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ג.

 [6]מורה הנבוכים ב לו.

[7] כך הרמב"ם כותב במשנה תורה: "רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (הלכות תלמוד תורה א יג).

[8] בבלי מגילה יד ע"א. ברש"י ד"ה "נבואה שהוצרכה" מובאת רשימה שמית.

[9] שם: שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.

[10] שם.

[11] שם.

[12] "המעלות הראשונה והשנייה" על פי מורה הנבוכים (ב מה).

[13] מורה הנבוכים שם.

[14] הרמב"ם מתייחס לבלעם באופן מפורש ומסייג את פעילותו כנביא לתקופת "זמן כשרותו" (שם).

[15] דברי הימים של משה רבנו הוא סיפור השייך לסוגה של המקרא המשוכתב, כלומר,  חיבור המספר מחדש את הסיפור המקראי תוך הרחבה והוספת מסורות חוץ מקראיות. הסיפור פותח בגזרת פרעה על הריגת הבנים העבריים, ומפרט את קורות חיי משה עד מותו ערב הכניסה לארץ. שנאן הסיק מלשון הסיפור, מסגנונו, ומהמקורות שהזכירו אותו, כי הסיפור שייך לסיפורים העבריים שהתחברו בראשית ימי הביניים ואילך, והניח כי הוא התחבר במאה העשירית או ה-11. מקום כתיבת הסיפור טרם התברר (על פי ספרו של ענת רייזל, מבוא למדרשים).

[16] נצח ישראל נד.

[17] בבלי מועד קטן כח ע"א.

[18] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 3 פרק ו.

[19] http://www.tripi.co.il/Show.action?article=241

[20] זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, ירושלים 1985, עמ' 241-242.

[21] בבלי סוטה יב ע"א

[22] שמות רבה (וילנא) פרשת שמות א.

התגובות סגורות