פרשת חיי-שרה: הזקנה

 

 

הזקנה

 

"המצאת" הזקנה

פרשתנו נפתחת כך: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד א). בהמשך, מסופר שאברהם נותן הוראות לזקן ביתו שיסע לחרן כדי למצוא שידוך עבור בנו יצחק. לכאורה, הדברים פשוטים: אחרי שאברהם התאלמן משרה, הוא חושש שגם תורו יגיע להיפרד מהעולם, ולכן הוא דואג לכך שבנו יישא אישה כך שזרעו יובטח. מפאת גילו המופלג אין ביכולתו לנסוע בעצמו, הוא גם לא רצה שיצחק ייסע[1], לכן הוא מוסר את המשימה למצוא אישה ראויה ליצחק לעבדו הנאמן שהוא לגמרי סומך עליו.

אולם, חז"ל מסיקים מפסוק זה שהזקנה "הומצאה" עכשיו[2], כדי לאפשר לאנשים להבחין בין אברהם לבנו: "עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק, משתעי בהדי אברהם. אתא אברהם, בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים"".[3] וכך במדרש רבא:

אברהם תבע זקנה. אמר לפניו: רבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל. מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה[4], וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה: "ואברהם זקן בא בימים".[5]

לפי הבנה זו, הזקנה ממלאה תפקיד שימושי: היות והבן דומה לאביו, לפעמים לא הייתה אפשרות להבחין ביניהם לוּ האב לא היה מראה סימני הזדקנות. דבר זה אירע בימי אברהם. אבל אפשר להבחין בתועלת רבה יותר: ההבחנה בין הזקן לצעיר מאפשרת את הקדמה. כך כותבת אביטל הוכשטיין:

העולם שלפני הזדקנות הוא עולם בסכנת סטגנציה, עולם שבמובן מסוים עומד במקומו, משום שאין בו אפשרות להבחין בין ישן לחדש[6]… פסקה תלמודית קצרה זו טוענת כי ללא הזקנה האנושות עומדת במקום. ולא עוד אלא שאם לא תהייה הפגנה חיצונית של מעבר הזמן יכול הדור הבא לקוות רק ללכת בצעדי הדור שקדם לו. הזדקנות היא אשר מאפשרת את המעבר מעבר להווה, ומהווה לעתיד. היא שמקיימת ומאפשרת המשכיות של שינוי והתפתחות. אברהם מייצג תפיסה כלפי זקנה שלפיה אין אלו סימנים לסוף אלא מה שמאפשר המשכיות וגיוון.[7]

אגב, זו לא ההתפתחות היחידה שהתגלתה אחרי ששת ימי בראשית: הרי ידיעת טוב ורע, קיצור חיי אדם, ריבוי השפות והמצאת החקלאות לא התרחשו בזמן בריאת העולם, אלא אירעו בתקופה שהתארכה זמן רב אחריה, על אף העובדה שמדובר במאפיינים יסודיים של האנושות.

 

זקן=חכם

אבל הזקנה לא מתאפיינת רק בשינויים פיזיים חיצוניים, אלא לעתים קרובות "זקן" הוא מלה נרדפת ל-"חכם", כמשתמע מן הגמרא:

תנו רבנן: "מפני שיבה תקום". יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו".

לפי הכלי יקר, מדה זו שמורה לצדיקים בלבד:[8]

מה שנאמר "בא בימים", כי לפי הנראה "יצא מן הימים" מבעי ליה, אלא לפי שהמידה ברשעים שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השימושים הגופניים כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום, כי העולם חשך בעדם יען כי לא יטעמו עוד מן הדבש אשר בקצה המטה, ועל כן הימים הראשונים טובים להם מאלה, וכאילו יצאו מימים אל הלילות. אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה, ועל דרך שנאמר: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז י). כי האומר כן אינו מקפיד על החכמה, לכך נאמר בצדיקים "בא בימים" לזקנתם.[9]

הרמב"ם אף סבור כי יש בתקופת הזקנה סגולה מיוחדת המאפשרת עלייה במדרגות הצדקות: הרי הזקן כבר השתחרר מדחפי הנערות, והוא יכול להתמסר לעניינים הרוחניים, עד שהמוות תשחרר את הנשמה באופן מוחלט מה-"כלא" החומרי שהיא אסורה בו בעולם הזה :

כבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניים בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המידות, כל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק ה', כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתיפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא, ועל זה העניין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה.[10]

ומדוע זקן חכם יותר, עד כדי כך שבעלי המדרש מצאו נוטריקון: "זק"ן", "זה קנה חכמה"[11]. תורה תמימה מסביר את זה בפשטות: "משום דסתם זקן מאסף חכמה על ידי נסיונות רבים בקורות ימי חייו, וכמו שנאמר באיוב: "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"[12]. אולם, כל זה בתנאי שלא יישאר "עם הארץ", כפי שמובא בגמרא:

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין, חכמה נתוספת בהם, שנאמר: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב יב). ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין, טפשות נתוספת בהן, שנאמר: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (שם כ).[13]

לכן יש מצווה מן התורה לכבדו: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט לב). ובכלל, יש לזקנים מקום מכובד ביותר בעיני הקב"ה וכתוצאה מכך בחברה הישראלית, כפי שמתבטא המדרש:

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד כט). אמר רבי עקיבא: למה נמשלו ישראל כעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפיים, אף ישראל אינן יכולין לעמוד אלא בזקנים. גדולה הזקנה, אם זקנים הם חביבין לפני הקב"ה, ואם נערים נטפלה בהן ילדות. תני רבי שמעון בן יוחאי: בכמה מקומות שנינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים, בסנה דכתיב "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג טז), בסיני דכתיב "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד א), באהל מועד דכתיב "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט א), ולעתיד לבא כמו כן שנאמר "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיה כד כג). רבי אבין אמר: עתיד הקב"ה להושיב את זקני ישראל כגורן והוא יושב בראש כולן כאב בית דין ודנין לעובדי כוכבים, שנאמר "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו" (ישעיהו ג יד), על זקני עמו אין כתיב כאן אלא עם זקני עמו, הוא יושב עמהן ודנין לעובדי כוכבים.[14]

 

פגעי הזקנה

אולם, מצד שני, הזקנה מביאה אתה פגעים רבים, עד שהזקנים מתקשים לחיות. לפי הירושלמי, עדיף למות לא מעבר לגיל שמונים: "לחמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הנביא. לששים מיתה האמורה בתורה. לשבעים מיתה של חיבה. לשמונים מיתה של זקנה. מכאן ואילך חיי צער".[15] לפי הבבלי: "ימי הרעה: אלו ימי הזקנה"[16]. אף האבות סבלו ממנה:

"עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב ו). מהו "לעת מצוא"? אמר רבי אבא: לעת מצוא הזקנה. צריך אדם להתפלל על זקנתו, שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו. ביצחק מה כתיב? "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז א). ביעקב כתיב "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (בראשית מח י). ופיו אינו אוכל, שכן מצינו ברזילי אומר לדוד: "אם יטעם עבדך את כל אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדוני המלך?" (שמואל ב יט).[17]

יחד עם זה, חז"ל יודעים להסביר מדוע אותו ברזילי הזקין עד כדי כך: "רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה, וכל השטוף בזמה, זקנה קופצת עליו".[18]

הפרשנים מוצאים גורמים נוספים לפגעי הזקנה:

אמר רבי יהושע: מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על אדם: מפני יראה, מפני כעס, מפני אישה רעה, מפני מלחמה. וכלם מקראי נפקי. מפני היראה דכתיב "וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'" (דברי הימים א כא ל), וכתיב "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן" (מלכים א א א). מפני כעס דכתיב "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א ב כב). מפני אישה רעה דכתיב "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א יא ד). מפני מלחמה דכתיב "וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (יהושע כג א). אבל גבי אברהם למה כתיב זקן… שנזקן מפני כעס שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה.[19]

הזקנה נחשבת מן הסתם כתקופה קשה גם מבחינה כלכלית וחברתית: "היהודים לעת זקנתם באים להם צרות ועוני, לזה אמר אף על פי שהיה זקן, בירך ה' את אברהם "בכל", פירוש בכל הדברים עושר ונכסים וכבוד ובן ובריאות".[20]

ואם כן, מה תועלתם של הפגעים האלה? כדי שהאדם יפנים את העובדה שהוא הולך למות, ויתקן את מעשיו ויכין את עצמו לקראת יום הדין: "כיון שיגיע אדם לזקנה ידאג מן המיתה"[21]. על פי המדרש, בשחר האנושות בני האדם לא הזדקנו וביום אחד מתו באופן פתאומי, אולם בשלב מסוים הקב"ה העניק להם "מתנה": שירגישו שהולכים למות, כפי שמובא:

שלש מתנות ניתנו על ידי שלשה צדיקים, ואלו הן: זקנה וחולי ורפואה… משנברא העולם ועד שבא אבינו יעקב היו בני אדם כשמגיעים זמנם למיתה מתעטשים ומתים, והיה מיתתם פתאום, עד שבא אבינו יעקב וניתן חולי על ידו, שנאמר: "הנה אביך חולה" (בראשית מח א).[22]

יחד עם זה, הידרדרות זו במצב האדם איננה פתאומית, היא אטית ומתרחשת שלב אחרי שלב. כך שמוטל על האדם "לזכור את הקב"ה" מרגע שהוא מרגיש אותה, כאשר יש לו עדיין כוחות, היות ובשלב מאוחר יותר הוא כבר לא יוכל לפעול מפאת מצבו הפיזי הירוד. כך כותב קוהלת בסוף ספרו:

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה (רש"י: ימי הזקנה והחלשות) וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין  לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם (תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו). בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף) וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל (אלו השוקים שנשען כל הגוף עליהם) וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת (אלו השיניים) כִּי מִעֵטוּ (לעת זקנה רוב שיניו נושרות) וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת (אלו העיניים). וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם (אלו נקביו) בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה (קול ריחיים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן והמסס) וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר (שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין) וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר (כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה). גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ (מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק פן יכשל בהם) וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ (אימות וחתות הרבה בדרכים יש לו) וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (בזקנותו בשרו כחוש והעצם בולט) וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (אלו העגובות שתהיו עגבותיו דומות עליו כסובל משא כבד) וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה (חמדת תאוות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש) כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים. עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף (זה חוט השדרה שהוא לבן ככסף ובמותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת) וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב (זה האמה שהייתה מקלחת מים ונובעת כמעין, ותרוץ לשון רציצה) וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ (זה הכרס שהיא עבה ונבקעת במותו) וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל  הַבּוֹר (יתרוצץ גלגל העין בתוך גומה). וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, א-ז).

 

סיכום

משנולד האדם עד יומו האחרון, הוא בעת ובעונה אחת מתפתח ומזדקן. אלא שהחלק היחסי של שתי תופעות האלה משתנה עם הזמן. בצעירותו עומדים לרשותו כל הכוחות השכליים והפיזיים המאפשרים לו לבצע את מה שהוא רוצה לעשות, אולם מצד שני הוא טרם צבר ידע וניסיון חיים במידה מספקת. בסוף חייו, יחס זה מתהפך: הכוחות התמעטו, אבל כל עוד האדם לא שוקע בסניליות, הוא יכול לתרום מידעו ומניסיונו. זאת אומרת שמצד אחד מכונת האדם איננה שונה מכל יתר הבריאה: כל דבר נולד, מתפתח, מתדרדר ובסופו של דבר נעלם. מצד שני, המידע המצטבר איננו אובד, הוא נמצא אצל האדם המזדקן, ועובר לדור הבא לפני היעלמותו.

מזווית ראייה כללית תהליך זה רצוי ומטיב עם האנושות, באשר הקדמה לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיו. האתאיסטים יאמרו כי הוא נוצר על ידי האבולוציה, באשר הוא מאיץ אותה, בעוד שהמאמינים יגרסו שבורא העולם הכניס אותו בכוונה תחילה ביקום כדי לאפשר התפתחות מבורכת.

ובעניין גורל האדם בעצמו: האדם המזדקן סוחב אתו את עברו, ובשלב מסוים משקלו ימנע ממנו ליזום או אף להוקיר יוזמות חדשות. מה שהיה בעבר נראה לו בטוח יותר מלנסות כיוונים חדשים של פעולה שטרם נוסו. אלא שבזמן מסוים מגיעה הידרדרות פיזית ושכלית המכריחה את המזדקן להפסיק פעילות אקטיבית ולהעביר את המושכות לצעיר ממנו, שאינו סגור בקונצפציות העבר. ידועים פגעי הגרונטוקרטיה, האיש הזקן מתקשה לוותר על מנהיגותו, אולם בשלב מסוים אין לו כל ברירה, הזקנה מכבידה עליו, בכל מקרה הוא נאלץ לטפל בלי הרף בבריאותו, והמוות בסופו של דבר תכריע אותו.

יחד עם זה, אין לזלזל במידע ובחכמה המצטברים אצל האדם המזדקן. בשלב מסוים הוא ייאלץ להפסיק להנהיג בפועל, אבל הוא יכול להמשיך לייעץ, וטוב יעשה המנהיג הצעיר החדש לשמוע את עצותיו המבוססות על ניסיון חיים עשיר.

ומזווית ראייה של הזקן עצמו, אין ספק שגורלו טראגי[23]: אף אחד לא שש להיאלץ לפנות את מקומו לאנשים צעירים יותר. אולם, החובה לכבד את הזקן באה להקל על תחושתו הקשה. דבר אחד צריך להיות ברור: לכבד אין משמעותה לציית בעיניים עצומות, אלא לשמוע בכובד ראש למה שאומר הזקן, ובעיקר  להוקיר אותו על תרומתו בעבר. כתוב בתורה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ יב), וההלכה הפסוקה מפרטת מה הן החובות כלפי ההורים הזקנים, שאינן כוללות ציות לכל מה שהם דורשים, אלא בעיקר דרישה לדאוג לרווחתם, כפי שמובא בגמרא: "איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא: לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד: מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא"[24]. מילוי חובה זו יאפשר בסופו של דבר התפתחות נאה של האנושות, כפי שנאמר בצורה מפורשת: "למען יאריכון ימיך על פני האדמה". גם אם הכוחות הקוגניטיביים של הזקן נחלשו, מגיע לו כבוד, כפי שדרשו חז"ל: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון".[25]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] האבות ראו את מקומם בארץ ישראל. אברהם קיבל הוראה להגר אליה, ובהמשך יצא ממנה לתקופות קצרות בלבד. הקב"ה אסר על יצחק בכלל לצאת ממנה. יעקב אמנם יצא לחרן לתקופה ממושכת, אולם הסיבה לכך הייתה שהוא חשש שעשיו יתנקם בו. ובסוף ימיו הוא היגר למצרים מפני הבצורת שפקדה את האזור כולו.

[2] על אף העובדה שלפני פרשתנו מוצאים התייחסות לזקנה, בעיקר כדי לציין שלא יוכלו יותר להוליד ילדים. נאמר: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" (בראשית יח יא), ושרה אומרת על עצמה: "ואני זקנתי" (שם יג). וכן בת לוט אמרה "אבינו זקן" (שם יט לא).

[3] בבלי בבא מציעא פז ע"א.

[4] המדרש כנראה מתכוון לומר שזקנה לא הוזכרה לפני אברהם, ראו הערה 1 לעיל.

[5] בראשית רבה (וילנא) סה ט. ראו גם בבלי בבא מציעא פז ע"א.

[6] אמנם על נח מסופר שהוא המציא את החקלאות (ראו רש"י על בראשית ה כט). יתכן שזה קרה בגלל שאחרי המבול לא היו בעולם זקנים למנוע ממנו ליזום דברים חדשים.

[7] /תורה-אונליין/פרשת-השבוע/חיי-שרה-ואברהם-זקן / https://mechonhadar.org.il

[8] בבלי קידושין לב ע"ב.

[9] כלי יקר על בראשית כד א.

[10] ספר מורה הנבוכים ג נא.

[11] ראו בבלי קידושין לב ע"ב וברש"י שם.

[12] תורה תמימה הערות ויקרא פרק יט הערה רמא

[13] בבלי שבת קנב ע"א.

[14] שמות רבה (וילנא) פרשת שמות ה יב.

[15] ירושלמי (וילנא) ביכורים ב א.

[16] בבלי שבת קנא ע"ב.

[17] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מקץ י.

[18] בבלי שבת קנב ע"א.

[19] הדר זקנים על התורה בראשית כד א.

[20] תולדות יצחק בראשית כד א.

[21] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית כז ב.

[22] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) שלשה וארבעה עמ' 536.

[23] לפי סימון דה בובואר, ישנו מרחק בין תודעתו העצמית של האיש המזדקן לבין איך שהאחרים רואים אותו. הוא מתקשה להפנים את העובדה שהוא זקן, בזמן שהסובבים אותו רואים אותו כך, על סמך הסימנים הרבים: פיזיים, קוגניטיביים וכו' המעידים על הזקנה (Simone de Beauvoir, La Vieillesse, Paris 1970, p.309).

[24] בבלי קידושין לא ע"ב.

[25] בבלי ברכות ח ע"ב.

התגובות סגורות