פרשת יתרו: לא תחמוד

הדיבר האחרון שבעשרת הדברות בפרשת יתרו הוא: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ יג). ובפרשת ואתחנן: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה יז).

גדר האיסור

מה גדרו המדויק של איסורזה? לדעת הרמב"ם, מדובר בשני איסורים נפרדים: "לא-תחמוד" ו-"לא תתאוה". בהתבסס על מה שנאמר במכילתא[1], הרמב"ם כותב בעניין האיסור "לא תחמוד": "זה הלאו יזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו, ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים[2]… מי שיעשהו עובר על לא תחמוד.[3] ואילו גדר האיסור "לא תתאוה" הוא: "אפילו להתאוות בלבנו לבד… לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו". הרמב"ם מוסיף שהפרת שני איסורים אלה עלולה להביא לידי איסור נוסף – במקרה שבעל החפץ יסרב למכור אותו – לידי גזל.[4]

במשנה תורה הרמב"ם חוזר על הגדרת איסורים אלה, והוא מוסיף שהפרתם עלולה להביא אף לידי רצח: "ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות".[5]

כך שלפי הרמב"ם ישנם שני איסורים נפרדים:

1)       להתאוות לחפץ בלי לנקוט במעשה.

2)       ללחוץ על מי שמחזיק בחפץ עד שיסכים למכור לו.

בנוסף לכך, קיים חשש שאם בעל החפץ יסרב בכל זאת להיפרד ממנו, הפרת שני איסורים אלה עלולה להביא לידי גזל ואף לידי רצח.

הטור[6] מביא את לשון הרמב"ם, עם הבדל קטן: "כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חברו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו וכו'". מחבר הסמ"ע הבחין בהבדל זה:

ברמב"ם מסיים בזה: "וכן כל כיוצא מדברים שאפשר לקנותם ממנו". אבל הטור כתב בשם הרמב"ם לשון אחר: "וכל כיוצא באלו מדברים שאי אפשר לקנותם"… וטעם דנוסחא הראשונה… דאילו דברים שאי אפשר לקנותם אינו עובר בלא תתאווה כיון דלא יבואו לידי מעשה, כמו דאינו עובר על לא תחמוד כל שלא בא לידי לקיחה. והטור כתב רבותא, דאפילו בדברים שאי אפשר לקנותם עובר, כל שכן בדברים האפשריים.[7]

לפי הרמב"ם, אין האדם עובר על האיסור "לא תתאוה" אם הוא מתאווה לחפץ שאין לו שום אפשרות להשיגו. כנראה, הרמב"ם סבור שמדובר בסתם שיגעון, נטול כל השלכה מסוכנת. לעומתו, הטור סובר שגם תאווה מסוג זה אסורה, באשר היא פוגעת ברמתו המוסרית והנפשית של האדם.

טעם האיסור

מלשון הרמב"ם משתמע כי הטעם העיקרי של האיסור הוא חברתי: הרי לא מדובר בחפצים שעומדים למכירה, אלא בכלים אישיים – ביתו, אשתו, עבדו – שמן הסתם אין חברו מעוניין להיפרד מהם. לכן קיים חשש סביר שחמדת חפצים אלה יביא לידי סכסוך שייגמר בגזילת החפץ או אף ברצח המחזיק בו.

אלא שקיים פן נוסף לאיסור זה: לא מדובר רק בדין בין אדם לחברו, אלא גם בדין בין אדם למקום. הרי לפי הרמב"ם על האדם להתגבר על תאוותיו החומריות ולשאוף לשלמות רוחנית[8]. עצם השאיפה להשיג רכוש חומרי והתעסקות יתר בהשגתו מהווה מעילה בייעודו האמיתי של האדם ופוגעת בו בצורה נחרצת. לפי הסבר זה, יוצא כי גם חמדת חפץ העומד למכירה תהיה אסורה, אלא אם כן מדובר בכלי חיוני לחיי היום יום, שאז יהיה לגיטימי לרכוש אותו במסגרת המאמץ הכללי לפרנס "חיי שעה" על הצד הטוב ביותר במטרה ליצור בסיס איתן ל"חיי עולם".

איך ניתן להתגבר על תאווה?

ברם, ציווי זה – ובעיקר האיסור "לא תתאוה" אליבא דרמב"ם – הוא בעייתי, מבחינה רעיונית והלכתית כאחד: בלשונו של רבי אברהם אבן-עזרא: "איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?". חמדת חפץ יפה השייך לחבר היא רגש שלכאורה אין כל אפשרות לבטלו, כאשר הדרישה היחידה שמן הראוי לבקש מהאדם המתנהג על פי כללי המוסר היא שלא להיענות אליה עד כדי מעשה אלים במטרה לתפוס את אותו חפץ. אבל איך ניתן להתגבר על הרגש עצמו?!

אבן-עזרא עונה לשאלה זו באמצעות המשל של איש הכפר ובת-המלך, כדלהלן:

איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן[9]. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפיים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'… ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו.

מטבע האדם שלא להתאוות לחפצים שאין לו כל סיכוי להשיגם. לכן בני ישראל מצווים להתייחס בצורה זו לנכסי השני, באשר הציווי הא-לוהי הופך אותם להיות בלתי ניתנים להשגה.

הרב סולוביצ'יק מספק תירוץ דומה לזה של אבן-עזרא. לדעתו, עצם העובדה שהדבר נאסר על ידי הקב"ה גורם לכך שהאדם לא ייכשל בעוון זה, בתנאי שמדובר במי שיש לו יראת שמיים. לשם הבעת רעיון זה, הוא משתמש במשל אדם שיצרו מתגבר עליו, ולשם סיפוקו הולך בחורף על נהר קפוא:

היצר הרע בוער בו כאש, ורק דרך הילוכו הוא על גב הנהר הקפוי מקרח, ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ונטה לפול הרי אז יבטל ממנו כל אותו התאווה, דהפחד שנתפחד מהנפילה העביר ממנו כל רצונו, דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים, דגם מעט פחד שיעלה על לב האדם מעביר ממנו כל כוחות התאווה והחמדה. ואם כן אחרי שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד, ואסרה לחמוד, אם היה להאדם יראה מן האיסור אפילו יראה קטנה כיראת הנפילה, גם כן שוב לא יחמוד כלל. ובזה יבואר טעות האדם מה דסובר דיש לו תירוץ על המעשים רעים שלו כי בא לו על ידי תגבורת היצר הרע, ואין זה תירוץ דבמעט יראת ה' אם היה מעלה על לבו לא היה היצר יכול לו כלל. דהיצר הרע אינו חזק כלל, דבמעט יראה נתבטל כל הכוח שלו, ועיקר שליטתו הוא רק במה שמשכח מקודם היראה מלב האדם.[10]

יוצא לפי הרב סולוביצ'יק שהציווי "לא תחמוד" הוא בעצם הוראה להשיג יראת שמיים המונעת את החמדה האסורה.

לפי ספר החינוך, יש כן בידי האדם לשלוט על דחפיו, באמצעות בחירתו החופית:

אל תתמה לומר, ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חברו… ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטיפשים הרעים והחטאים בנפשותם[11], כי האומנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה… ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו.[12]

כאמור, עצם התעסקות המחשבה בהשגת חפץ שאין לגיטימיות להשיגו מהווה מעילה בייעוד האדם. כך ניתן להסביר את האיסור מבחינה תיאולוגית. אולם, לפי ההסבר החברתי של האיסור, שאלה נוספת היא שאין ברגש החמדה כל נזק לחברו, ואם כן מדוע שלא להסתפק באיסור לנקוט בצעדים מעשיים להכניס את אותו חפץ לרכושו? על שאלה זו עונה רבנו בחיי:

כי מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה, שכן מצינו בעכן: "ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה וגו' ואחמדם ואקחם" (יהושע ז כא), והחמדה הזאת הביאתו לידי סקילה, וכן מצינו בעניין אחאב שחמד כרם נבות היזרעאלי והיא הסיבה שהביאתו לידי מיתה.

כך שה' אסר את עצם החמדה כעין גזרה שמא ינקוט במעשים אסורים כדי לתפוס את החפץ. כך גם משתמע מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל.

לפי הרמב"ן, הסבר זה מביא לידי קולה בגדר האיסור: לדעתו, יש עבירה רק במקרה שהחומד אינו נמנע מלגזול את החפץ אלא מסיבות חיצוניות, ובלשונו: "כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו, ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות, עובר בלאו הזה".[13] אבל כל עוד הוא שולט ברגשותיו שליטה עצמית, אין כאן עבירה.

האיסור "לא תחמוד" בזמננו

בתנאי השפע המאפיין את החברה המודרנית המערבית, פני הדברים לכאורה השתנו. בזמנם של חז"ל, החזקה בחפץ הייתה נחשבת כעדיפה על פני החזקת הכסף כדי לקנות אותו. כך משתמע מהגמרא:"מדת בשר ודם – אדם מוכר חפץ לחברו, מוכר עצב (רש"י: שפירש הימנו דבר חשוב כזה, ומתוך דחקו מכרו)ולוקח שמח".[14] וכן ממה שמפרש רש"י במקום אחר: "דרך לוקח להיות שמח"[15].

כך שהאיסור איננו מתייחס למוצרים התעשייתיים המוצעים לקהל הרחב בכמויות גדולות, אלא לחפצים אישיים שהאדם מצטער להיפרד מהם. כך משתמע בבירור מלשון הפסוק: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". בזמן חז"ל, חלק לא מבוטל מהמסחר התנהל בחפצים מסוג זה, ואילו היום, עיקר המאמץ המסחרי הוא יותר מושקע בשכנוע האנשים לקנות חפצים מאשר למכור אותם. אם כן, יתכן שהאיסור יחול על מאמץ זה להשיג את כספו של הקונה, כפי שמתבטא בעניין זה הרב זולדן:

כל מוכר "חומד" את כספו של הקונה, אך לעתים לא ברור לחלוטין שהקונה הפוטנציאלי אכן שָלם עם הקנייה, שהרי ברור למדיי שאלמלא היו לוחצים עליו ומפצירים בו לקנות הוא לא היה קונה. האם איסור חמדה הוא גם כשמדובר בחמדת כסף ולא רק חפץ או רכוש מוגדר?[16]

אך הרב וייס אינו מקבל הגדרה זו[17]. כיון שהתורה פירטה דוגמאות רבות שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם חפצים, מכאן שאיסור חמדה הוא בחפץ מוגדר ולא בכסף המשמש כאמצעי קנייה. אדם נקשר לחפציו האישיים, והתורה אוסרת ללחוץ עליו לחץ המאלץ אותו למכור את החפץ כשהוא אינו שָלם עם פעולת המכירה, אף שקיבל את מלוא ערכו הריאלי. אך לא כן בכסף. כסף הוא אמצעי רכישה ולא המוצר עצמו. לכן אם המשווק הצליח לשכנע קונה לקנות מוצר מסוים, הדבר לגיטימי וראוי.[18]



[1] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ח

[2]בניגוד לדעה הרווחת, כלשון ר' יהושע פלק: "בני אדם סבורים שאין לא תחמוד אלא בלוקח בלי כסף" (סמ"ע על הטור, חושן משפט, שנט).

[3] ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסו.

[4]ומשתמע מדברי הרמב"םשהוא עובר על שני לאווים, על חימוד וגם על גזל: אם בעל החפץ מסכים למכור אותו, הקונה עובר על איסור "לא תחמוד". ואם הוא מסרב, ה"חומד" עלול לקחת את החפץ בכוח ולעבור אפוא על איסור נוסף של גזל.

[5] רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א ט-יב.

[6] טור חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט.

[7] סמ"ע סימן שנט ס"ק יח. וראו פרישה על הטור.

[8]ראו למשל מורה הנבוכים ג נא.

[9]הספרות הרומנטית לא קבלה עיקרון זה, באשר היא מציגה משרתים שמתאהבים במלכּות. ראו למשל את המחזה Ruy Blas מאת ויקטור הוגו.

[10] בית הלוי שמות כ יג.

[11]כך על פי תיאורים ספרותיים רבים, החל מהסיפור של הלני, אשתו של מנלאוס, שעזבה אותו כדי להתלוות לפאריס מטרויה, בהיותה "מסונוורת מיופיו ומאוצרותיו" (אנציקלופדיה העברית ע' הלני).

[12] ספר החינוך מצוה תטז.

[13] פירוש רמב"ן על דברים ה יז.

[14]בבלי ברכות ה ע"א.

[15]רש"י עבודה זרה יב ע"ב ד"ה שאין מעוטרות מותרות. וראו גם בבלי נדרים לא.

[16]דברים דומים כותב ורהפטיג בשמו של הרב זלמן נחמיה גולדברג. ראו איתמר ורהפטיג, "יורד לשדה חברו שלא ברשות", שנתון המשפט העברי, יג (תשמ"ז), עמ' 117.

[17]הרב אשר וייס, "שו"ת בענין לא תחמוד", מנחת אשר – דברים, ירושלים תשס"ז, עמ' נו-נז.

[18] הרב יהודה זולדן, לא תחמוד ושיווק, דף  שבועי, מספר 871, פרשת ואתחנן, תש"ע, אוניברסיטת בר-אילן.

התגובות סגורות