פרשת יתרו: מזבח אדמה תעשה לי

מזבח אדמה תעשה לי

 

 

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.  לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.  וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שמות כ, יט-כג).

ונשאלות השאלות[1]:

  • משתמע כאן ציווי חד-משמעי לעם ישראל לבנות מזבח עשוי מאדמה, עם אופציה אפשרית למזבח עשוי מאבנים. באיזה מזבח מדובר? הרי בציווי המשכן, המזבחות עשויים מזהב ומנחושת, ולא מאדמה ומאבנים.
  • מהקטע "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי" משתמע לכאורה ריבוי מקומות שניתן בהם להקים מזבח כזה. אין זה תואם את האיסור להקריב קרבנות מחוץ למשכן ולבית-המקדש.

רש"י מסתמך על המדרש[2] ומבאר את כל ההוראות הנ"ל כמתייחסות למזבחות המשכן ובית המקדש. לדעתו, משמעות הביטוי "מזבח אדמה" היא "מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים", או "שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן". ומה שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" הוא מבאר "אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם… אשרה שכינתי עליך… וזהו בית הבחירה". המדרש מרחיב את משמעותו של "בכל מקום" לתקופות שלא היה בית המקדש: "לרבות נוב ושילה וגבעון", ויש שם אפילו דעה שמתייחסת לנסיבות שמאחר חורבן הבית, כאשר נפסק פולחן הקרבנות: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", מקום שאני אוהב אותם, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך".[3]

על פירוש רש"י בעניין "מזבח אדמה" אבן-עזרא מעיר כי הסבר זה אינו תואם את פשוטו של מקרא:

יש אומרים כי מזבח אדמה, שלא יהיה על מקום גבוה, ואין זה משמע הלשון. והעד, שכתוב אחריו מזבח אבנים. וקדמונינו אמרו כי הטעם לשום אדמה במזבח הנחושת. ואמת אמרו, כי כן עשו. רק זה הפסוק לזכר ולאסמכתא, ואין זה פשוטו, כי האדמה שישימו בו מקרה, כי הוא לא ייקרא רק מזבח הנחושת, כי מנחשת נעשה. גם נקרא מזבח הקטרת מזבח הזהב, בעבור שהוא מצופה זהב. ועוד אילו היה כן משמע מזבח אדמה, יהיה פירוש ואם מזבח אבנים, שישימו בו אבנים. ולא נוכל לומר, שלא נעשה המזבח מאבנים, כי מפורש הוא, והוא הנעשה בהר עיבל.[4]

כך שבעליל מדובר כאן במציאות שונה מזו שבמשכן. לכן נראה כי יש לבאר את פרשה זו כפי שכותב רבי עובדיה ספורנו, שלדעתו הוראות הפולחן השתנו בצורה מרחיקת לכת בעקבות חטא העגל:

קודם לחטא העגל, תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטווו על עשיית משכן וכליו וכוהניו ומשרתיו, ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל, כאומרו יתברך "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיה ז כב), אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי. ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים, יספיק מזבח אדמה, ואמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים, כעניין בתי מדרשות וזולתם, "אבוא אליך וברכתיך". וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה… ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל, אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד, ועליהם כרת הברית… אמנם אחר חטאם בעגל, גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם, על כל זאת אמר "ועשו לי מקדש וכו'" ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם.[5]

נמצאנו למדים כי הספורנו רואה במשכן – ומן הסתם בבית המקדש – אמצעי פולחני המתחייב מהרמה הרוחנית הירודה של עם ישראל, שהתגלתה במעשה העגל[6]. המצב האידאלי היה לעבוד את ה' בכל מקום ובלי בניינים וכלים מפוארים שתפקידם להרשים את העם.

לפי שיטה זו, ניתן להבין בקלות את ההוראות האלה כמכוונות להסדיר סדרי פולחן פשוטים בניגוד למקובל בפולחן האלילי. כך הספורנו מבאר את ההוראות הכתובות בקטע הנידון:

(כ) לא תעשון אתי אלהי כסף: מאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים.

(כא) מזבח אדמה תעשה לי: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.

בכל המקום אשר אזכיר את שמי: שאבחר לבית ועד לעבדי.

אבא אליך וברכתיך: לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך.

(כב) לא תבנה אתהן גזית: ליפותן.

הספורנו מדגיש בשורות הנ"ל כי אין כל צורך להשקיע באמצעים חיצוניים כדי ליצור קשר עם הקב"ה. כך גם כותב אבן-עזרא: "בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שם, אם תבא אל המקום הנזכר בשמי, גם אני אבא אליך וברכתיך"[7]. ושד"ל: "בלא שתעשו צורה ואף לא מקדש ובית למשוך אלהות עמכם, אלא מן השמים בלא שום הכנה מצדכם דיברתי עמכם"[8].

על פי עיקרון דומה, לפי קאסוטו, ההוראה "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" באה להוציא מלבם של בני ישראל שלהר סיני הייתה סגולה מיוחדת כדי ליצור קשר עם הקב"ה:

אין להעלים עין מן העובדה שהוא שייך למה שנאמר מיד אחרי מעמד הר סיני, ואין להבינו אלא על רקע זה. העם זכה להתגלות האלהים על הר סיני, אבל עומד הוא לנסוע משם בקרוב, כדי להמשיך את דרכו במדבר, ואולי ידמה בלבו כי בהתרחקו מהר האלהים הוא מתרחק מן האלהים. כדי שלא כך יחשוב, נאמר לו שאין ה' קשור בהר זה ולא בשום מקום אחר.[9]

לפי ספורנו, ביהדות האידאלית אין מקום לכל האמצעים המלאכותיים שהתפתחו במשך תולדות עם ישראל לשם יצירת מגע כביכול עם הקב"ה. אין מקומות קדושים או חפצים קדושים כשלעצמם, והוראות רבות נאמרו מאת ה' רק בתור התפשרות עם הרמה הירודה של עם ישראל אחרי חטא העגל. הרי הקב"ה בעיקרון נגיש בכל מקום ובכל זמן, באמצעות פולחן פשוט ובלתי-פורמאלי, בתנאי שהתקרבות זו תהיה אמתית ומכוונת היטב, כפי שאמרו חז"ל: "הקב"ה ליבא בעי"[10].

 

[1] ראו חיים בורגנסקי, "בין מזבח אדמה לכרובי הזהב", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, מספר 326, פרשת תרומה, תש"ס. וכן מנחם בן-ישר, "מזבח אדמה, מזבח אבנים ומזבח נחושת", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, מספר 901, פרשת תרומה, תשע"א. המחברים אינם מזכירים את פירושו של ר' עובדיה ספורנו.

[2] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות כ כא.

[3] שם.

[4] אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) כ כא.

[5] ספורנו, הקדמה לפירושו, כוונות התורה.

[6] ראו בפירוש הספורנו על ויקרא יא ב קטע שממנו משתמע כי גם יתר המצוות – מאכלות אסורות ודיני נדה וזבה – באו בעקבות נפילת עם ישראל במעשה העגל.

[7] פירוש קצר של אבן-עזרא על אתר.

[8] פירוש שמואל דוד לוצאטו על התורה, על אתר.

[9] מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשי"ד, עמ' 177.

[10] בבלי סנהדרין קו ע"ב.

התגובות סגורות