פרשת כי-תבוא: שמחה של מצווה

שמחה של מצווה

בפרשתנו מובא (דברים כח מה-מז):

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

נשאלת השאלה, כיצד יש להבין את תוספת הנימוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"? על פי פשוטו של מקרא, משתמע שעם ישראל שרוי במצב כלכלי טוב לאחר שזכה לברכה מרובה מאת הקב"ה. במקום להודות לה' ולהכיר בטובו דרך קיום מצוותיו, עם ישראל בעט בהן ולא שמר עליהן.[1] כך מובא ברש"י: "מרב כל: בעוד שהיה לך כל טוב", וכן בדעת מקרא: "היה לך לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל … ככל הנאמר בראש פרשת עקב (ז יב-טז)".

כך לכאורה גם הרמב"ם הבין את הפסוק. הוא אף מצרף אותו לדברי חז"ל בעניין לימוד תורה:

אמרו חכמים: כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני … ועניין זה מפורש הוא בתורה. הרי הוא אומר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך".[2]

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", מרחיק לכת עוד יותר, ובאותו כוון. לדעתו, החוסן הכלכלי ששרר בזמן העבירה הוא עצמו סיבתה. ואלה דבריו:

הסיבה לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך "שמחה וטוב לב – מרוב כל". "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט א) – שמריבוי הטובה שמחים. לא כן נתן לך ה' שצריך לחיות בהסתפקות … וכמו שאמר לעיל (כו יא) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך". שזה צריך להיות השמחה כיון שה' נתן לו, ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח.

יתכן כי בעל ה"משך חכמה" קבל השראה ממה שנאמר בגמרא:

חזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא.[3]

מצד שני, יש פרשנים רבים שהבינו את הקטע "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" בצורה שונה לחלוטין. במקום להבין שהשמחה היא מנסיבות העבירה, לדעתם היא הייתה חסרה בזמן קיום המצוות ולכן מגיע עונש לעם ישראל. כך כותב הרמב"ם:

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".[4]

רבנו בחיי מבאר את העניין הזה ביתר ביאור:

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה"- יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת, ולא הייתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במצווה – מצווה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה.

נמצאנו למדים שיש בקיום המצוות שני מרכיבים שונים. אין להסתפק בקיום המצווה כשלעצמה, אלא יש גם חובה לשמוח בעת קיומה. נשתדל לברר מדוע יש לקיים את המצוות מתוך שמחה, כאשר ניווכח שלמונח "שמחה" אין הגדרה חד-משמעית.

לכאורה, חובה היא לשמוח בזמן קיום המצווה מפני שהמצווה תפעל טוב יותר על אישיות האדם אם היא תקוים מתוך שמחה, זאת אומרת מתוך הזדהות פנימית והסכמה מצד האדם. הרי ישנו הבדל עקרוני בין חוקי המדינה לבין חוקי התורה: חוקי המדינה מיועדים אך ורק לשמור על שלום החברה בכללותה, כך שבעצם אין כל חשיבות לכוונותיהם של האזרחים המקיימים אותם. אין הדבר כך בעניין מצוות התורה. הרי מצוות אלה – כך הוא בכל אופן המצב בעניין מצוות בין אדם למקום – העיקר אינו מעשה המצווה אלא הכוונה המלווה אותה. כך משתמע ממימרות חז"ל שונות, כגון "הקדוש ברוך הוא ליבא בעי"[5]. יתירה מזו: ישנה דעה לפיה עצם הרצון לקיים את ציווי ה' הוא המטרה הבלעדית של המצווה, והשמחה היא אמנם ביטוי לכוונה הזאת. כך משתמע מהמדרש:

רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף.[6]

יתירה מזו: אף קיום המצוות בין אדם לחברו אמור להשפיע על נפש העושה את המצווה ולא מיועד רק להקל על חברו. כך מובא בשם ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר: "למען הרוחניות שלי – עליי לדאוג לגשמיות של זולתי". אם כן אפילו במצוות בין אדם לחברו דרושה כוונה והזדהות הבאות לידי ביטוי בשמחה של מצווה.

לפי ר' יוסף אלבו, השמחה המלווה את קיום מצוות גמילות חסדים היא ממרכיביה החיוניים והקיום הזה איננו מושלם בלעדיה. הרי זה סוג של מצווה שמגוחך לקיימה רק מפני שהקב"ה צווה עליה. כך כותב אלבו בעניין, תוך שהוא מסתמך על דברי אריסטו:

הדבר הנותן שלמות אל המצווה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפועל האחד בעצמו בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות. וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המידות לאריסטו. כי הנדיב כשיעשה פועל הנדיבות והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעיצבון יקרא פחיתות. וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשיית הצדקה בשמחה, אמר: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך" (דברים טו י). תלה הברכה ב-"ולא ירע לבבך" ולא ב-"נתון תתן לו".[7]

לפי המדרש, השמחה המלווה את קיום המצווה היא ביטוי לכך שאין לחשוש שאופן ביצועה לא יספק את הקב"ה. הרי יש לעם ישראל מעין "קביעות", הם בגדר "בנים לה'", כך שלא יתכן שהקשר בינו לה' יינתק. אלה דברי המדרש:

יהיו עובדים אותו בשמחה שנאמר "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק ב), אבל העכו"ם יהיו עובדים אותו ברעדה. כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה. אומר: אם אקלקל מעט לפני אבי, אינו יכעוס עלי, שהוא אוהב אותי. לכך עובד בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה. אומר: אם אקלקל לפניו כועס עלי, לכך עובדו ביראה.[8]

המדרש הנ"ל הוא אליבא דרבי מאיר, החולק על ר' יהודה בעניין יחס הקב"ה אל עם ישראל, כדלהלן:

"בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יא א), בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים.[9]

שמחה היא גם ביטוי לכך שמקיים המצוות עושה זאת מתוך הכרה כי צווי ה' הוא הייעוד האמיתי של עם ישראל. כך מתבטא ר' ווידאל יום-טוב מטולושה (המאה ה-14), מחבר ה"מגיד משנה" בסוף הלכות לולב (ח טו):

אמרו: "ושבחתי אני את השמחה – זו שמחה של מצווה" (בבלי שבת ל ע"ב). ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית

התודעה שחוקי ה' מושלמים וראויים לביצוע על הצד הטוב ביותר תביא את האדם לידי כך שהוא יקיים אותם תוך הזדהות ואף התלהבות.

ידוע הדגש שהתנועה החסידית שמה על עניין השמחה בקיום המצוות. נסתפק כאן בשתי הערות קצרות. בעיני ה"בעל שם טוב", השמחה היא מקור האנרגיה שבלעדיה לא תתכן השגת המטרה בקיום המצוות[10]. לפי ר' נחמן מברסלב, השמחה מבטיחה מצב פסיכולוגי של ישוב הדעת, חיוני לקיום המצוות על הצד הטוב ביותר. כך הוא כותב:

מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך,ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב-הדעת … אך דע, שעל-ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו, רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות.[11] … מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.[12]

לסיכום, נמצאנו למדים שהשמחה של מצווה מבטאת חמישה עניינים:

– הכוונה המלווה את המצווה כך שהיא תשפיע על נפש האדם ביתר שאת.

– הרצון הטוב של מקיים מצוות גמילות חסדים כך שביצועה יהיה מושלם.

– הביטחון שאין חשש שהקב"ה ימאס בעם ישראל ובקיום המצוות על ידו.

– המוטיבציה הגבוהה לקיים את המצוות כתוצאה של הכרה בנחיצות התורה ומצוותיה.

– המצב הנפשי ההכרחי לשם קיום אופטימלי של המצוות.


[1] על משקל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו).

[2] משנה תורה הלכות תלמוד תורה ג יג, על פי אבות ד ט. ההיתלות בפסוק הוא לכאורה חידושו של הרמב"ם.

[3] בבלי חגיגה ט ע"ב.

[4] משנה תורה הלכות שופר וסוכה ולולב ח: טו. מכאן לכאורה סתירה למה שהרמב"ם כותב בהלכות תלמוד תורה, כמוזכר לעיל, והדבר צריך עיון.

[5] בבלי סנהדרין קו ע"ב.

[6] בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים.

[7] ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק לג.

[8] תנחומא פרשת נח סימן יט.

[9] בבלי קידושין לו ע"א.

[10] ראה ר' ישראל הבעל שם טוב, כתר שם טוב, ניו יורק 2004, סעיף טז, עמ' יג.

[11] ליקוטי מוהר"ן תנינא י, ירושלים בלי תאריך, עמ' קנח-קנט.

[12] שם, כד, עמ' קפה.

התגובות סגורות