פרשת כי-תשא: שבירת הלוחות

שבירת הלוחות

 

מובא בפרשתנו, כאשר משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות הברית, אחרי שהקב"ה הודיע לו שעם ישראל עשה עגל הזהב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב יט). ובספר דברים: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט יז).

 

הצגת הבעיה

בסיום התורה נאמר:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.  לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד י-יב).

ורש"י כותב – בשם הספרי – "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת."

והדברים תמוהים: דווקא המעשה הזה יש להזכיר מכל המעשים הנפלאים של משה רבנו? יתירה מזו, הרי מעשה שבירת הלוחות מעלה שתי שאלות נוקבות:

  • כיצד משה "הרשה לעצמו" לשבור את הלוחות שהם מעשה ה', לנפץ את הקודש?
  • התנהגותו של משה בפרשה היא בכלל תמוהה, שכן מה נתחדש למשה כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, שחרה אפו ושיבר את הלוחות. הרי עוד לפני ירידתו מההר ה' אמר לו: "כי שחת עמך… עשו להם עגל מסכה" (שמות ח ז-ח). כך מתפלא המדרש:

ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו, ולא שברן עד שראה בעיניו. מנין? שנאמר "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל". אותה שעה "ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות". אמר לו הקב"ה: משה, לא היית מאמין לי שעשו להן עגל?[1]

ואם משה סבר שבמצב זה בני ישראל אינם ראויים לקבל את הלוחות, לשם מה הוריד אותם, והרי עדיף היה לרדת בלי הלוחות, לטהר את העם, ורק אחרי כן לחזור להר ולהוריד את הלוחות. כך אמנם שואל אברבנאל:

למה משה רבינו הוריד הלוחות מההר בשמעו עוון העגל שעשה ישראל וישבר אותם במחנה או ברדתו מההר? והיה ראוי שמיד כששמע בהיותו עדיין בהר השחתת ישראל לא יביא הלוחות בידו ויניחם שמה או ישברם במקום שקבלם. כי לא היה העם הפושע ראוי לקבלם. ומה התועלת בהורידו אותן מההר אם מרה תהיה באחרונה לשברם בתחתית ההר?

נסקור להלן תשובות שונות שנאמרו כדי ליישב את הקשיים הנ"ל. יש לציין כי הפירושים השונים שיוצגו כאן לא תמיד עונות לשתי השאלות הנ"ל, אולם יהיה ניתן לשלב אותם בעת הצורך.

 

משה שבר את הלוחות כדי להגן על עם ישראל

כך משתמע מהמדרש:

משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו, נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו. מה עשה סונקתדרו [שופט חבר]? חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו. כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם, שנאמר "הרף ממני ואשמידם", ולא עשה אלא בא לחתום גזר דינן, שנאמר "זובח לאלהים יחרם". מה עשה משה? נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אישה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן, כלומר שאילו היו רואים עונשם לא חטאו, ועוד אמר משה: מוטב נידונים כשוגגים ואל יהו מזידים. למה? שהיה כתוב בלוחות "אנכי ה' אלהיך" ועונשו אצלו "זובח לאלהים יחרם", לפיכך שבר את הלוחות.[2]

ובמדרש אחר:

"וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם", ראה שאין לישראל עמידה, וחבר נפשו עמהם, ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה: הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, שנאמר "ועתה אם תשא חטאתם" כן לחטאתי מחול, ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא "מחני נא מספרך אשר כתבת".[3]

לפנינו, על פי המדרש, שלושה פירושים שונים:

  • לפי חלקו הראשון של המדרש הראשון, משה התכוון למנוע מהקב"ה לגזור דין מוות על עם ישראל, באשר הלוחות הוו את הכלי שבאמצעותו היה ניתן להעניש אותו.
  • לפי חלקו השני של המדרש הראשון, משה התכוון להעלים את תעודת הברית שבין ה' לישראל כדי להנמיך את אחריותם.
  • לפי המדרש השני, משה רבנו יצר זיקה בינו לבין עם ישראל: אין להענישו אלא אם כן גם הוא ייענש.

הסברים אלה אינם תואמים את פשוטו של מקרא וגם לכאורה לא הגיוניים: משתמע מהמסופר בתורה שמעשה זה של משה היה תגובה של כעס, ולא תחבולה שמטרתה להגן על עם ישראל. פירושים אלה גם לא נראים הגיוניים, מפני ששבירת הכלי לענישה לא תמנע מהקב"ה להעניש את עם ישראל, והריסת התעודה לא תשנה את העובדה הבסיסית שהייתה ברית כרותה בין ה' לעם ישראל מאז מעמד הר סיני. גם המדרש השני אינו נראה הגיוני: במה חטאו של משה מוריד מחטאם של בני ישראל? אלא שכנראה, מטרת מדרשים אלה היא להעלות על נס את מסירות הנפש של משה רבנו לטובת עמו, ואת רצונו לסנגר על עם ישראל, גם אם האמצעים שהוא נוקט בהם הם בסופו של דבר פתטיים.

מזווית ראיה שונה, הרב פינחס הורוויץ[4] מבאר כי מטרת משה הייתה להגן על עם ישראל מסכנת ההסתכלות בלוחות, שהייתה עלולה לגרום לנזק חמור אחרי הידרדרות בני ישראל בחטא העגל:

יש לפרש מה שנאמר "לעיניכם" היינו כי מה ששיבר את הלוחות היה לטובתם, כי הלוחות הראשונים היו קדושתם רב מאוד, כי מעשה אלהים המה והיה אור גדול אשר לא יסבלו אותם כולם, וכיון שישראל חטאו ונפלו מאוד לא היו יכולים לסבול אור הלוחות, כמו שמצינו גבי בני קהת שהיה צריך לכסות הארון שלא יראו אותו, וכדכתיב "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד כ), וכן מצינו באנשי בית שמש כשראו הארון כתיב "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'" (שמואל א ו יט), ולכך שבר הלוחות שלא יראו אותם בעיניהם, והיינו דכתיב ואשברם לעיניכם, והיינו שאמר אחר זה כי אפילו הלוחות השניים צווה הש"י תחלה ועשית ארון עץ, כדי שלא יראו הלוחות עצמן, וכן עשה דכתיב "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוה ה'".[5]

אלא שלפי הבנה זו לא מובן מדוע משה הצטרך לשבור את הלוחות, במקום להחביאם או לכסותם. בכל מקרה, הסברים הנ"ל מבארים אולי מדוע משה שבר את הלוחות, אבל לא מדוע הוא חיכה להגיע אל העם כדי לעשות זאת.

 

הלוחות נפלו מידי משה מתוך ייאוש

לפי הרשב"ם, שבירת הלוחות על ידי משה היה מעשה ייאוש מצדו, שגרם לכך שמבחינה פיזית הוא כבר לא היה מסוגל לשאת אותם: "כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, בדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת". וניתן להסביר מדוע הוא חיכה עד שראה בעיניו את אשר עד הנה רק שמע באזניו על פי מה שכותב בעל העקידה: "כי ברית כרותה לעיניים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו, אף על פי שלא יהיה במה ששמע שום ספק"[6]. פירוש זה של הרשב"ם מאוד לא מוצא חן בעיני נחמה ליבוביץ: "נראה לנו שהרשב"ם, הנחשב לאחד מגדולי הפשטנים, התרחק כאן מאוד מפשוטו של מקרא. האם רצה הכתוב להראותנו כאן את חולשתו הפיסית של משה?"[7]. הרי ממה שנאמר בפרשת דברים נשמע ההיפך: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (דברים ט יז)[8]. כך כותב העמק דבר: "לא היה ההשלכה כמטה את ידיו ונופל מה שבהם, אלא שלקחם בידיו והשליך בכוח".

 

תגובה רגשית ספונטאנית

אולם, הרמב"ן אומר דברים דומים: לדעתו, הייתה זו תגובה רגשית של משה מתוך כעס על עבודת העגל. וכך הוא כותב: "חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק".[9] ובספר דברים: "בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות".[10] אגב, כך הוא מפרש גם את הריגת המצרי על ידי משה: "טעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ".[11] יחד עם זה, קשה לטעון שמשה רבנו פעל על פי רגשותיו.

 

משה רבנו ראה דברים שלא סופרו לו על ידי הקב"ה

כך טוענים פרשנים רבים, כדי ליישב את שאלתנו השנייה. לפי ספורנו, התחדש למשה שאף בני ישראל שמחו לעבוד עבודה זרה: "כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו… בזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות". לפי הרש"ר הירש, משה לא העלה על דעתו שהייתה כזאת דביקות בעבודה זרה, וגם הבחין בזה שחטאם לא הצטמצם לעבודה זרה בלבד:

כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת, ובמקום אמונת ההבל, האמת, ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, או אז מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת. כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי – כדרך העולם – כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. ללא היסוסים, ובשתי ידיו כאחד – יָדָו ריבוי שבאחדות – השליך את הלוחות וישבר אתם. על ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת.

הרש"ר הירש רומז בדברים הנ"ל על מה שכותב המדרש בעניין זה. כאשר משה ירד אל העם, הוא ראה דבר שלא סופר לו על ידי הקב"ה. בעניין חג חנוכת העגל מתואר: "ויעלו עֹלֹת ויגִּשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקֻמו לצַחֵק" (שמות לב ו). יש הרואים בלשון "לצחק" עניין של פריצות מינית, וזו אכן מתלווה במזרח הקדמון לחגיגות דתיות, בייחוד בפולחני פריון. והלא עגל-הפר, שכשמו כן הוא, מייצג את הפוריות שבטבע.[12] כך כותב המדרש:

כיון שבאו למדבר עברו על הכל ושחתו מעשיהם, כיון שראה הקב"ה כן, אמר למשה: לך רד כי שחת עמך… ולא עבודת כוכבים עשו בלבד, אלא גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין שחוק האמור כאן אלא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומנין לשחוק שהוא שפיכות דמים? שנאמר: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (שמואל ב ב), וגילוי עריות מנין? שנאמר: "בא אלי העבד העברי לצחק בי" (בראשית לט יז), ולא היה שם גדול מחור והרגו אותו .[13]

גם ניתן לדייק הבחנה זו ממה שנאמר בפסוק "את העגל ומחֹלֹת". את "העגל" עם "ה" הידיעה שכבר ידע עליו, "ומחֹלֹת" בלי "ה" הידיעה, כי נתחדשו עתה לעיניו, והן מחולות של פריצות, וזה שהביא אותו לשבּר את הלוחות.[14] לא רק טעייה תיאולוגית מצא בישראל, אלא גם שחיתות של פריצות שנלוותה אליה.

 

ביטול הברית

קאסוטו מסביר את שבירת הלוחות כסימן לכך שהברית בין הקב"ה לעם ישראל בוטלה, וגם מבאר מדוע הדבר אירע רק כאשר משה ראה את העגל והמחולות מסביבו: "אמנם הוא שאל בתחילה למה ה' יחרה אפך בעמך, אבל עכשיו כשהוא רואה במו עיניו מה שראה ה' מן השמים, גם הוא חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות, שהרי הואיל והפר העם את הברית, מן הראוי היה לבטל את תעודת הברית. וישבר אותם תחת ההר דווקא, במקום שבו נכרתה הברית". וכן שד"ל: "לא מתמהון לבב. ונראה שעשה כן להפחיד העם ולהראות להם כי נשברה הברית אשר בינם ובין ה". בעוד שקאסוטו מבאר כי ביטול הברית אמור להתרחש במקום שהברית נכרתה, שד"ל סבור ששבירת הלוחות נעשתה לעיני בני ישראל כדי שידעו שהברית בוטלה.

 

משה שבר את הלוחות ממניעים חינוכיים

לפי גישה זו, כוונתו של משה בשבירת הלוחות הייתה לזעזע אותם ולגרום להם להרהר במעשיהם. בזה ניתן להסביר מדוע משה חיכה להיות נוכח העם כדי לשבור את הלוחות. כך כותב אברבנאל:

לא שבר אותם בהר כשידע עוון העגל והביאם ושברם במחנה, לפי שישראל אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא הוא בהם לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם, כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם".[15]

וכן העמק דבר: "רצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם".[16]

לפי המשך חכמה (לב יט), היה בשבירת הלוחות גם מסר עקרוני. כוונתו של משה הייתה להוציא מליבם של ישראל את הקונצפציה המוטעית לפיה יש קדושה עצמית – הרי הם ראו במשה איש קדוש ולכן חיפשו תחליף לו כאשר חשבו שאיבדו אותו: "הלוחות – מכתב אלקים – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם". זה כנראה מסר המדרש שלהלן: "בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות היו סובלים את עצמם, כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד ויחר אף משה וישלך מידו".[17] וכן כתוב בירושלמי: "הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו".[18] המשך חכמה אף מוסיף כי שמרו את שברי הלוחות ביחד עם הלוחות החדשים בארון הקודש[19] כדי שעם ישראל לא ישכח לעולם את המסר החשוב הזה.

אולם, נחמה ליבוביץ מעירה שקשה לומר שמדובר היה בפעולה מתוכננת מראש, לא כך משתמע מהפסוק: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".[20]

 

ולסיכום: ניתן לשער כי מניעיו של משה רבנו כאשר הוא שבר את הלוחות היוו הרכב מההסברים השונים שנזכרו לעיל. מצד אחד ביטוי של כעס ספונטאני וביטול הברית כאשר הוא ראה את עם ישראל עובד עבודה זרה, ויחד עם זה ניסיון לתקן את המעוות ולחנך את העם לקראת חידוש הברית שאירע בהמשך. אין זו הפעם היחידה – דברים דומים קרו במי מריבה – שמשה גם כועס על עם ישראל ובאותו זמן איננו מתייאש ממנו ומשתדל להעלות את רמתו הרוחנית.

 

 

 

 

[1] דברים רבה (וילנא) ג יא.

[2] שמות רבה (וילנא) מג. וראו דברים דומים באבות דרבי נתן ב.

[3] שמות רבה (וילנא) מו.

[4] רבי פינחס הורוויץ (1730-1805, טשורטקוב שבפולין).

[5] פנים יפות, דברים ט יז.

[6] עקידת יצחק שמות שער נג (פרשת כי תשא).

[7] נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, ירושלים, עמ' 429.

[8] אלא שהרשב"ם הבחין בקושי זה, באשר הוא טרח להסביר שהוא השליך את הלוחות "רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו".

[9] רמב"ן שמות לב טז.

[10] רמב"ן דברים ט יז.

[11] רמב"ן שמות ב יא.

[12] מנחם בן ישר, "מדוע שבר משה את הלוחות,, פרשת כי תשא, תשס"ז, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, מספר 694.

[13] שמות רבה (וילנא) מב א.

[14] ראו נחמה ליבוביץ, שם, עמ' 427.

[15] אברבנאל לב טו.

[16] העמק דבר, שמות לב טו.

[17] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן כו.

[18] ירושלמי תענית ד ה.

[19] בבלי ברכות ח ע"ב.

[20] נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, ירושלים, עמ' 432.

התגובות סגורות