פרשת מסעי: לא תסב נחלה ממטה למטה אחר

לא תסב נחלה ממטה למטה אחר

איסור הסבת נחלה

מובא בפרשתנו, כסיכום לדרישת בנות צלפחד:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והתורה מציינת כי בנות צלפחד פעלו כנדרש:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.

מכאן, על פי פשוטו של מקרא, הוראה שלא משתמעת לשתי פנים שאסור לבת יורשת להינשא לגבר שלא שייך לשבטה.

מה טעם הוראה זו? הרב הירש מסביר את העניין כדלהלן: בתקופת גיבוש עם ישראל על אדמתו, היה רצוי לשמור על המיוחד של כל שבט ושבט, באשר "דבר זה יסייע לקיום התפקיד הכללי האחיד של האומה בכל הרב-גוניות של הסגולות המיוחדות לכל שבט, ולשם כך יש צורך לאפשר לכל שבט להתפתח כהלכה בתחום נחלתו". לכן היה אז חשוב לשמור על שלמות כל שבט ושבט. מאוחר יותר – כפי שיבואר בהמשך – הוראה זו נהפכה ללא רלוונטית, במיוחד בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז "תתכנס האומה בכללותה מסביב למקדש הכללי, ומצווה זו תביא לידי הגשמה בפועל של האיחוד הלאומי הגמור".[1]

כאמור, בשלב מסוים, חז"ל ביטלו את האיסור, כפי שמשתמע מהגמרא דלהלן:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב… חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'" (במדבר לו ו). דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.[2]

והשאלה המתבקשת היא מתי אירע יום זה "שהותרו השבטים לבוא זה בזה". לפי הרד"ק, בשם תרגום של תוספתא, איסור זה היה עדיין תקף בזמן יפתח[3]. ואילו לפי הרשב"ם, ההיתר ניתן כבר לדור השני של כובשי הארץ, וחגגו את טו באב בעקבות זאת "שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה". מכאן משתמע שמלכתחילה האיסור היה מוגבל לאותו דור. כך גם משתמע מהספרא[4].

הרב וולרשטיין[5] מקשה על דעה זו של הרשב"ם שאין טעם לשמוח על ההיתר אם מלכתחילה ידעו שהאיסור היה מוגבל לדור הכובשים. לכן, הוא סבור שהדבר היה אסור על פי התורה, עד שחז"ל דרשו את הפסוק "זה הדבר" והסיקו ממנו שאין איסור זה חל על הדורות הבאים. הוא אף רואה בזה עיקרון הלכתי חשוב: "שמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה".[6] זאת אומרת כי לפי הרב וולרשטיין, יש סמכות לחז"ל לדרוש את פסוקי התורה ולהוציא דינים חדשים, ואף להקל.

כך אמנם משתמע ממה שכותב הרמב"ם במשנה תורה:

בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.[7]

זאת אומרת שבית הדין הגדול בתקופה כלשהי מוסמך לשנות את הוראות התורה במקרה שהוא יבין אותן בצורה שונה מקודמיו, ובתנאי שיעשה שימוש בכללים ההרמנויטיים המקובלים ועל פי הגיונו. לפי זה, יתואר למשל שבזמן כלשהו, יהיה בית דין שיפרש את ההוראה "עין תחת עין" כנטילת העין ממש! או שיקבע רשימת מלאכות אסורות בשבת שונה מזו המקובלת היום!

הרב אפשטיין אינו מקבל גישה זו ומתפלא על דרשה זו: "מניין לקחו להם לעיקר ויסוד לבטל מצוה שבתורה, כי בודאי על דיוק לשון "זה הדבר" לבד קשה לבנות יסוד לבטל מצוה מפורשת בתורה"[8]. אלא לדעתו:

  • על פי המסורת שבעל פה, ידעו כי איסור הסבת נחלה לא היה תקף אלא לדור המדבר.
  • בכל זאת, המשיכו לנהוג כך אחרי שבאו לארץ.
  • בזמן מסוים, הסתמכו על הדרשה "וזה הדבר" וחזרו להיתר הראשון.

נישואי קרובים

מצד שני, בכל הזמנים – גם אחרי שהותרו השבטים לבא זה בזה –  חז"ל ראו בחיוב נישואים בקרב המשפחה. כך משתמע מהירושלמי: רבי יוסי בר בון סבור שאם כהן נשא בת ישראל, או אם בת כהן נישאה לישראל קנסו אותם חכמים "כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו"[9]. וכך גם מהבבלי: "הנושא את בת אחותו[10] עליו הכתוב אומר "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה" (ישעיהו נח ט)"[11]. המאירי מטעים את הוראה זו כך: "מפני שטבען שווה לטבעו ואהבתן מצויה ביניהם מתוך שווי הטבעים". וכך מובא במדרש: "נשא אדם אישה מקרובותיו, עליו הוא אומר עצם מעצמי"[12]. הרב ולדנברג, בהסתמכו על פירוש רבנו בחיי על הוראת אברהם לעבדו למציאת אישה מתאימה ליצחק בנו, רואה בזה הוראה נורמטיבית, באשר "כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם".[13] הרב מנשה קליין מצידו רואה בהוראה זו הוראה רצויה, באשר היא מבטיחה התקשרות עם משפחה מיוחסת – משפחתו של החתן – היות והתקשרות עם משפחה "זרה" טומנת בחובה חשש של הלא-נודע: קיים חשש שמשפחה זו איננה מיוחסת דיה.[14]

אלא שבתקופה המודרנית, התעוררה בעיה חדשה: אנשים שמו לב לכך שנישואי קרובים מעלים את הסיכוי לפגמים תורשתיים. שאלה זו הועלתה על ידי ד"ר ידוואב, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים ביקור חולים, שפנה בנידון לרב ולדנברג במילים אלה:

בעבודתנו אנו נתקלים במקרים של עיוורון בגיל רך או מבוגר שהוא כתוצאה מפגם תורשתי הרבה יותר שכיח בנישואין של קרוב משפחה, ובעיקר אצל בני דודים. אמנם מן התורה אין איסור לנישואי בני דודים, או לנישואין של דוד ואחיינית. אבל האפשרות של עיוורון תורשתי הרבה יותר שכיח בנישואין של קרובי משפחה כל כך קרובים. שאלתי היא, האם יש לאסור מבחינת הדין נישואין כאלה, בהם הסכנה על עיוורון היא הרבה יותר שכיחה.

הרב ולדנברג ענה לו כי לא יתכן לאסור נוהג מומלץ על ידי חז"ל, אלא לכל היותר ניתן להתריע על הסכנות הכרוכות בנישואים כאלה, כך שהציבור יימנע מעצמו. [15]

המעניין הוא שרבי יהודה החסיד אסר בצוואתו נישואי קרובים: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו".[16] רבים התרעמו עליו, היות והוראה זו היא בניגוד למה שנאמר על ידי חז"ל. למשל, הרב לנדא קבע נמרצות: "הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל". אם כן, איך ניתן להבין את קביעה זו של רבי יהודה החסיד? לדעת הרב לנדא: "האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צווה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד". [17] הרב ולדנברג גם מוצא דרך אחרת ליישב את הוראתו של רבי יהודה החסיד: לדעתו, גם חז"ל וגם רבי יהודה החסיד ידעו שנישואי קרובים מהווים סכנה בריאותית[18], אלא שלא היה ממה לחשוש בתנאי שנישואים אלה היו לשם מצוה. ברם, רבי יהודה החסיד הרגיש בזה שמפאת ירידת הדורות הפסיקו לעשות זאת מפאת המצווה, כך שכן היה מקום להתחשב בסכנה שבדבר[19]. ברם, הרב עובדיה יוסף לא מקבל את דעה זו, באשר לדעתו "רבי יהודה החסיד לא אתי עלה מטעם נזק טבעי כדעת חכמי הרופאים. ויגיד עליו רעו שכולם סגולות, וחשש עין הרע נינהו". יחד עם זה, הרב יוסף ממעט בצורה מפתיעה בסכנה הבריאותית שבנישואי קרובים, באשר לדעתו כל הסיכון אינו אלא "מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון… שינזקו בהן הגופות החלשים"[20].

למעשה, אין מקום לשום פליאה. חז"ל הבינו בצדק כי תרבות משותפת ומנהגים דומים תורמים בצורה ניכרת לשלום בית, כאשר אין להאשימם על כך שלא ידעו חוקי מנדל. מאז שתורת התורשה ידועה, על פי פסיקתו של הרב ולדנברג, יש להתחשב בסיכון שבנישואי קרובים.

[1] רש"ר הירש, פירוש על התורה, במדבר לו ו.

[2] בבלי תענית ל ע"ב, בבא בתרא קכא ע"א.

[3] ראו רד"ק על שופטים יא א.

[4] ספרא אמור פרשה ד ג.

[5] הרב אריה ליב וולרשטיין, מחבר "שאגת אריה" (ליטא:1695-צרפת:1785).

[6] גבורת ארי על תענית ל ע"ב.

[7] הלכות ממרים ב א.

[8] תורה תמימה במדבר לו הערה ד.

[9] ירושלמי כתובות פ"א, סוף ה"ה.

[10] לפירוש הרשב"ם בתוספות שם הוא הדין לבת אחיו. וראו גם משנה נדרים ח ז: "היו מסרבים (מפצירים) בו לשאת את בת אחותו".

[11] בבלי יבמות סב ע"ב.

[12] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יח.

[13] שו"ת ציץ אליעזר טו מד.

[14] שו"ת משנה הלכות ז ריא.

[15] שו"ת ציץ אליעזר שם.

[16] ספר חסידים (מרגליות) צוואת ר' יהודה החסיד, כב.

[17] רבי יחזקאל לנדא (1713-1793), שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע עט.

[18] יורשה לי לפקפק בקביעה זו של הרב ולדנברג.

[19] שו"ת ציץ אליעזר שם.

[20] שו"ת יביע אומר, חלק ב, אבן העזר סימן ז.

התגובות סגורות