פרשת עקב: מדוע עולם הבא אינו מוזכר בתורה?

מדוע עולם הבא אינו מוזכר בתורה?

 

בפרשתנו, מובא (דברים יא יג-טו):

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

כאן, כמו במקומות אחרים בתורה, מובטח לעם ישראל שכר חומרי כגמול לשמירת התורה והמצוות. וכן בהמשך מובטח עונש חומרי במקרה שעם ישראל יפר אותן. מצד שני, יש במסורת חז"ל מובאות רבות המתארות את הגמול הרוחני הסופי לעושי רצון ה', כמו למשל:

העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פריה ורבייה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.[1]

והראשונים הרחיבו את הדיבור בנידון[2]. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע התורה לא מצאה לנכון להתייחס לנושא כל כך חשוב ויסודי? גם בתנ"ך כולו לא נמצאה התייחסות מפורשת[3] לנושא.

כמובן, חוסר אזכור זה גרם לכך שיש שפקפקו באותנטיותה של מסורת זו, והדים של פולמוס בנושא זה עם הצדוקים שהכחישו את תורה שבעל פה בכלל ואת המסורת בדבר עולם הבא בפרט[4] מוצגים במשנה (סנהדרין י א): "אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה[5]". חז"ל מתכוונים לאלה שאינם מאמינים בקיום העולם הבא, כאשר אין הבחנה ברורה בין תחיית המתים לעולם הבא: "הוא כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה".[6] ולכן אין כל פלא שחוקרים רבים סבורים כי המסורת בעניין עולם הבא נוצרה בשלב יחסית מאוחר – בעיקר אחרי חורבן בית שני – בתולדות האמונה הישראלית.[7]

 

נימוקים שונים נאמרו בעניין, ולהלן סקירה קצרה של הדעות בנידון:

ר' סעדיה גאון (882-942)[8] מקדים ואומר שגדולי האומה ידעו על חיי עולם הבא, באשר אין להבין שמסרו את נפשם אם לא סמכו על השכר שמחכה להם בעולם הבא: כך יצחק אבינו, חנניה מישאל ועזריה, ודניאל. לכן הוא מסיק כי "הנבראים מסכימים, כי הגמול איננו בעולם הזה". ולמה שכר זה אינו מוזכר בפירוש בתורה, אלא רק נרמז בה? רס"ג מביא שתי סיבות לכך, כדלהלן:

  • מפני שאין להאריך בתיאור דבר שהשכל מחייב, וניתן להסתפק ברמזים בלבד.
  • מנהג הנביאים הוא להתייחס למה שיתרחש בזמן הקרוב. כאשר עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל, אין משה רבנו רואה לנכון להתייחס למאורעות רחוקים.

 

לפי ר' בחיי אבן פקודה (1050-1120), אין האדם מסוגל לדמיין נשמה נטולת גוף חומרי, ואל אחת כמה וכמה שכר שאינו גשמי. דבר העולם הבא היה מוכר על ידי העם, אם מפאת קבלתם מהנביאים ואם מהבנתו המעמיקה בקרב החכמים, ולכן לא היה צורך להזכירו מפורשות בתורה. למעשה, התורה נהגה כלפי עם ישראל כמו אב שמחנך את בנו הקטן, שאיננו מסוגל להעריך כדבעי את המעלות של תוכן החינוך שהוא מקבל, ולכן היא מסתפקת בהבטחת גמול חומרי אם הוא יתנהג טוב, ועונש חומרי אם הוא יסור מן הדרך הטובה, כאשר רק כשיגדל הוא יבין את הערך העצמי של תוכן החינוך.[9]

 

ר' אברהם אבן עזרא (1089-1164), אחרי שהוא מביא את דעת רבנו האיי גאון לפיו אין צורך להזכיר את שכר העולם הבא מפני שהוא ידוע על פי המסורת, מבאר כי התורה ניתנה לכל ישראל, ואין ביכולת העם להבין את שכר העולם הבא על בוריו, באשר מדובר בשכר רוחני, שבא לגמול לאדם על הישגיו הרוחניים בעיקר:

התורה נתנה לכל, לא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא. ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה. והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשה השם, כי הם הסולם לעלות בו אל מעלה דעת השם, שהוא העיקר.[10]

 

הרמב"ן (1194-1270) כותב בפירושו (דברים יא יג) שאין התורה מתייחסת אלא לגמול של רוב העם:

כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות.

 

רבנו בחיי (נפטר ב-1340) כמו אבן-עזרא טוען כי אין האדם הגשמי מסוגל להעריך שכר שאינו אלא רוחני[11]:

לרוב מעלת העולם ההוא (עולם הבא) לא הזכיר התורה בשום מקום ענינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגת היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו.

רבנו בחיי רומז כאן למאמר הידוע של חז"ל:

כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ"(ישעיהו סד ג) .[12]

 

ר' יוסף אלבו (1380-1444) סבור כמו הרמב"ן כי התורה איננה מזכירה אלא גמול קולקטיבי, ולא גמול פרטני. אם כך הדבר, לא יתכן שהתורה תזכיר את הגמול הרוחני, באשר הוא שונה לכל אחד ואחד, בניגוד לגמול הקולקטיבי החומרי, שנקבע על פי רמת רוב העם:

הייעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים. שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמר שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. כי זה יהיה משפט מעוקל, שיהיה הרשע הגמור אשר באומה זוכה לעולם הבא, והיה כצדיק כרשע. ועל כן הוא מבואר שהייעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח.[13]

 

דון יצחק אברבנאל (1437-1508) סבור כי יש רמזים בתורה לחיי עולם הבא: "באו בתורה יעודי הדבקות והקורבה האלהית שהם מהצלחת הנפש", והוא מביא בתחילת פירושו לפרשת בחוקותי שבע תשובות לשאלתנו, כאשר לרוב הוא חוזר על מה שנאמר על ידי קודמיו. הוא מבאר, בעקבות הרמב"ם[14], כי הטובות והרעות המוזכרות בתורה אינן בגדר שכר ועונש, אלא אמצעים לצדיקים לקיים את המצוות. הרי התורה לא רצתה להזכיר את שכר המצוות, כך שיעבוד האדם את בוראו לשם שמיים.

 

המהר"ל מפראג (1520-1609) מטעים כי נותן התורה נזהר מלהבטיח שכר ועונש שאין האדם מסוגל לוודא את אמיתותם, כך שההבטחות המופיעות בתורה מהוות קריטריון לתורה כולה:

מעתה תשובתנו אל האומות ששואלים למה לא נזכר בתורה עולם הבא: בוודאי אין ראוי שיהיה נכנס בגדר התורה האמיתית רק דבר נראה לחוש, ולא יהיה דבר שהוא יסוד הדת בלתי נראה לחוש, שאם כן כל אחד יכול לחדש דת, ויאמר שיהיה לו עולם הבא ויאמין לו. ולכך הרחיקה התורה דבר זה, כאילו אמרה שכל דת שתעשה כמו תורת משה, מבטיח בדבר שנראה לחוש היא אמיתית, ולא כמו שאר דתות שמניחים דבר שלא נתברר אמיתתו[15].

 

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין 1540-1619) מביא הסברים של אחרים שכבר נסקרו, ומוסיף עליהם שלושה, כדלהלן:

  • התורה הזכירה שכר שמתרחש בעולם הזה, כדי לשכנע את האנשים שהקב"ה משגיח על העולם ומביא על בני האדם שכר ועונש בהתאם להתנהגותם. שכר ועונש בעולם הבא לא היה ממלא את ייעוד זה.
  • הבטחות גשמיות אלה באו להחליף את ההבטחות מאותו סוג שסיפקו עובדי עבודה זרה שבני ישראל הכירו אותן במצרים.
  • מהפסוקים "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו יא-יב) משתמע שיקויים קשר אינטימי בין הקב"ה לעם ישראל בעולם הזה, למרות עכירות החומר האמורה להבדיל בין הקב"ה לבני אדם. אם כן, אין ספק שיהיה קשר כזה בין הקב"ה לאדם כאשר ייעלם המכשול החומרי בעולם הבא.[16]

 

לסיכומו של דבר, נאמרו הנימוקים הבאים:

  • אין התורה צריכה להזכיר בפירוש דבר שהשכל מחייב (רס"ג). כנגד נימוק זה ניתן לטעון כי היום ידוע שאין אפשרות להוכיח את קיום העולם הבא באמצעות טיעונים שכליים.
  • אין התורה צריכה להזכיר דבר שידוע על פי המסורת (ר' האיי גאון). טיעון זה אינו מובן: אם כן, למה התורה מאריכה בתיאור הגמול החומרי? גם הוא ניתן לדעתו על פי המסורת!
  • אין התורה מתייחסת אלא למה שיתרחש בזמן הקרוב (רס"ג). טיעון זה תקף[17] למי שסובר שעולם הבא הוא שינוי העולם באחרית הימים. אם מבינים – כמו הרמב"ם – שעולם הבא הוא עולם הנשמות שאליו מגיעים מיד אחרי המוות, לא מדובר בעתיד רחוק.
  • אין האדם מסוגל לדמיין שכר רוחני בלבד (אבן פקודה, אבן עזרא, רבנו בחיי). יש לתת את הדעת מדוע זו סיבה להתעלם בתורה מכל אזכור של עולם הבא, כאשר חז"ל הרבו לדבר עליו.
  • התורה איננה מזכירה אלא גמול קולקטיבי, ולא גמול פרטני (רמב"ן, אלבו). גם נימוק זה דורש ביאור: מדוע התורה לא תתייחס לפרט?
  • למעשה, אין בכוונת התורה להתייחס לסוגיית שכר ועונש, כאשר הגמול החומרי אינו אלא אֶמצָעוּתי (אינסטרומנטאלי) בלבד (אברבנאל). אין בהבחנה זו בין גמול אֶמצָעוּתי לבין גמול "רגיל" כדי להסביר את חוסר אזכורו בתנ"ך.[18]
  • יחד עם זה, פניות התורה להידבק בה' מהוות רמז לחיי עולם הבא (אברבנאל, כלי יקר). יתכן, אבל שוב, מדוע התורה מסתפקת ברמזים בלבד?
  • אין התורה מבטיחה ייעודים שמעבר לניסיון האנושי (מהר"ל). המהר"ל מתכוון להגיד כי ההבטחות החומריות שבתורה מוכיחות את אמיתותה. בעיני הביקורת המודרנית טיעון זה איננו קביל.
  • מטרת הייעודים החומריים היא לשכנע את בני ישראל על אמיתת ההשגחה מאת ה' (כלי יקר). אני חושש שאין המציאות בעולם הזה ממלאה תנאי כזה.
  • הייעודים החומריים של התורה באים להחליף אותם ייעודים חומריים שהבטיחה העבודה הזרה (כלי יקר). לפי מיטב ידיעתי, גם הדתות האחרות מבטיחות ייעודים רוחניים, כך שאין כל סיבה שלא להתייחס אליהם.

 

בהשראת הדברים שנאמרו מפי הראשונים[19], ניתן לסכם ולהרחיב כי לא רק ניתן ליישב את הקושי מדוע אין התורה מזכירה את השכר שבעולם הבא, אלא אף לטעון כי לא יעלה על הדעת שהתורה תתייחס אליו. יש לשים לב כי התורה – ואף התנ"ך כולו – אינו ספר חוקים במובן הרגיל של המלה, וגם לא מסה תיאולוגית, אלא בעיקר ספר תולדות עם ישראל מאז בריאת העולם עד סמוך לכניסתם לארץ ישראל. אמנם ישנן מצוות רבות בתורה, אלא שהן חלק מהסיפור: אלה תרי"ג המצוות שנאמרו לבני ישראל במדבר, המחייבות אותם ואת צאצאיהם. אם כן מובן מדוע לא מוזכר בה אלא גמול חומרי: בנסיבות האלה, בהתייחס לרמה המוסרית והשכלית של עם ישראל שעתה יצא ממצרים, לא היה שייך לדבר על שכר רוחני[20]. כך גם משתמע מדברי הזוהר:

אמר רבי זירא: כל מיני פיתוי פתה הקב"ה לישראל להחזירם למוטב, ודא הוא יתיר מכלהון, דאמר להו: "ואכלתם לחמכם לשובע", ובקללות "ואכלתם ולא תשבעו". ודא קשיא להו מכלהו: מאי טעמא דכתיב: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל  הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז ג). אמר רבי זירא: מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות בידם. כיון שראה הקב"ה תאוותם, אמר להם: "אם תשמעו לקול המצות ואכלתם לשובע" כדי להניח דעתם.[21]

לפי רבי זירא, הדבר היחיד שהדאיג את בני ישראל במדבר היה נושא האוכל, ולא היה שייך לדבר על משהו אחר! יחד עם זה, יש להניח כי עקרונות תיאולוגיים נמסרו בעל פה מדור לדור בקרב המשכילים עד שהתפרסמו בעם כולו, כפי שכותב בעל ספר הכוזרי:

אם היה מעשה המלך ההוא [שאול] אסור בתורתנו, רצוני לומר הדרישה אל המתים, הוא מורה כי היו העם מאמינים בימי הנביאים, כי הנפשות נשארות אחר כלות הגופות ועל כן היו שואלים המתים.[22]

 עד שהועלו בכתב בתלמוד ופותחו על ידי ההוגים היהודים שבכל הזמניםו קביל.ודרנית  ההבטחות החומריות שבתורה מוכיחות את אמיתותה..

הרי לא רק המדע מתפתח ומתקדם במרוצת הדורות, אלא במקביל גם התובנה האנושית[23]. ההיגיון שלנו אינו זהה להיגיון הקודמים לנו, וככל שהזמן המפריד ביניהם לבינינו יותר גדול, גדול יותר הפער בין הבנתם לבין הבנתנו. יתירה מזו, אין להתעלם מכך כי מדובר בעם שהיה משועבד לעם אחר במשך מאות שנים. אם כך הדבר, אין כל פלא שהקב"ה לא מצא לנכון למסור לעם ישראל שעתה יצא ממצרים תורת הגמול בעולם הבא, כמו שאין בתורה אזכור של יסודות תיאולוגיים אחרים כמו שלילת הגשמת ה', וכו'.

יש להניח כי ממעמד הר סיני היה קיים באמונה הישראלית העיקרון כי אין הגמול מתמצה בעולם הזה בלבד. יחד עם זה, אזכורו מפורש בתורה היה מקבע אותו בצורה המתאימה לרמת דור המדבר ולא לזו של דורות הבאים. לכן הקב"ה מצא לנכון להשאיר אותו מעורפל, כך שיהיה מוטל על הוגי כל הזמנים להעמיקו ולבססו במידת האפשר.

 

 

 

 

[1]  בבלי ברכות יז ע"א

[2]  ראה למשל רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, ח א.

[3] יש שרוצים לראות בפסוקים הבאים רמז לעולם הבא (איוב ג יז-יט): "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ. יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".

[4]  ראה Jean Le Moyne¸ Les Sadducéens¸ Paris 1972¸ §283¸ pp. 365-366

[5]  לכאורה משמע שכל הוויכוח הוא האם יש מקור בתורה לאמונה בעולם הבא, ולא על עצם האמונה בו. אבל ידוע ממקורות אחרים (ראה שם) כי הפולמוס ניטש על קיום הגמול מעבר לעולם הזה.

[6]  בבלי סנהדרין צ ע"א.

[7]  ראה אנציקלופדיה העברית, ערך אחרית-הימים.

[8]  ספר אמונות ודעות, מאמר תשיעי, פרק ב.

[9]  ספר חובות הלבבות, שער הביטחון פרק ד.

[10]  אבן עזרא על התורה דברים לב לט. וראה דברים דומים בפירוש המשניות של הרמב"ם, סנהדרין י א.

[11]  בפירושו על התורה, ויקרא כו ט.

[12]  בבלי שבת סג ע"א.

[13]  יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר רביעי, פרק מ.

[14]  הלכות תשובה ט א.

[15] תפארת ישראל נח.

[16] כלי יקר על התורה ויקרא כו יב.

[17] יחד עם זה, אין להתכחש לקיום נבואות בתורה המתייחסות לזמן רחוק, כמו למשל (במדבר כד יז): "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

[18]  רעיון זה מקורו ברמב"ם, אלא שלדעתו חיי עולם הבא אינם גמול במובן הרגיל, אלא תוצאה טבעית של השגת דרגה שכלית. הרמב"ם שולל את עקרון הגמול במובנו הפשוט.

[19] בעיקר מה שנאמר על ידי מחבר "חובת הלבבות".

[20] אמנם המדרש משבח את דור המדבר (ויקרא רבה ט א): "ודרדע, זה דור המדבר שכולו דעה", אבל הכוונה היא כנראה שיש להוקיר דור שזכה להתגלות ה'  ולמתן תורתו. יחד עם זה, אין להתעלם מהרמה הנמוכה של דור המדבר, כפי שמאריך בנידון הרמב"ם בהסברו הידוע על תורת הקרבנות (מורה הנבוכים, ג לב).

[21] זוהר, מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת תולדות [דף קלו עמוד א].

[22]  ספר הכוזרי  מאמר א אות קטו

[23]  כך מתבטא למשל פוסטל דה קולאנג' (Fustel de Coulanges, La Cité Antique, Paris 1984, pp. 2-3): "חלק מישותנו אמנם משתנה לאורך הזמן, והוא: התובנה שלנו. היא בתנועה תמידית, כמעט תמיד מתקדמת, ובגללה, מוסדותינו וחוקינו אמורים להשתנות. אין האדם חושב היום מה שהוא חשב מלפני 2500 שנה, וזו הסיבה שצורת השלטון היום שונה מצורת השלטון של אז". כמובן, אין אנו מתיימרים להיות יותר חכמים מאשר קדמונינו, אלא שהתפתחות התובנה האנושית מסתמכת בכל שלב על הישגי הקודמים, בגדר "ננס העולה על כתפי ענק".

התגובות סגורות