פרשת עקב: משמעות הברכה

משמעות הברכה

 

התורה דורשת מהאדם לברך את ה' על הטובות שהוא מעניק לו

כתוב בתורה:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח ז-יח).

האדם עלול לשכוח את ה', שהוא מקור הטוב, השפע והברכה הבאים עליו. לכן התורה מחייבת אותו לברך את ה' ולזכור אותו. מדוע חשוב לזכור את ה'? לפי הנאמר, אם האדם שוכח שה' הוא מקור כל הטובה שהוא נהנה ממנה, הוא גם ייטוש את חובותיו כלפי הקב"ה ולא יקיים את מצוותיו.

אלא שיש לברר מה כוונת הכתוב כאשר הוא דורש מהאדם לברך את ה'? החינוך תוהה על עצם המצווה "לברך את ה' הגדול והקדוש", מה מוסיפה ברכת האדם השפל להקב"ה הרם והנישא!? "לה' ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע?!"[1]. על כך הוא משיב באריכות, ולהלן תמצית דבריו:

באמרנו תמיד בברכות "ברוך אתה ה'", או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה… עניין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו, כי הוא המבורך ומבורך יכלול כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו… ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות… ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שהוא חפץ להיטיב… ומן השורש הזה הוא מה שאמרו שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (בבלי חולין ס ע"ב), לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת ה' שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.  

לדעת החינוך מטרת הברכה היא להעלות למודעות כי ה' הוא התגלמות הטוב. כאשר האדם מקלס אותו ומודה שהוא מקור הטוב, ה' ישפיע מברכותיו עליו. הנחת היסוד היא, שה' חפץ להטיב עם ברואיו, ואם הם מתפללים אליו הוא גומל להם מטובו בחסדו הגדול.

והדברים האלה לא מובנים, משתי בחינות:

  • ההנחה כי חפץ ה' הוא להיטיב לבריות היא בעייתית. אם כל המתרחש בעולם הוא פרי רצונו של הקב"ה, מתרשמים שאין המצב ממש טוב כפי שטוען החינוך. הצרות והאסונות הרבים הפוקדים את האנושות אינם מאפשרים לראות את הדברים בצורה כל כך אידאלית[2].
  • מדוע ה' כביכול יהיה זקוק לברכת האדם כדי להעניק לו מטובו? יש בטיעון זה פגיעה בחופש הפעולה של הקב"ה.

 

חז"ל דורשים לברך גם לפני אכילת המזון

בכל מקרה, התורה איננה מתייחסת אלא לברכה האחרונה, לברכת המזון[3]. בגמרא יש דיון ממנו עולה כי יש גם חובה מדרבנן לברך לפני האכילה, וכי מטרת ברכה זו היא להמיר את הקדוש לחולין:

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה?… ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר: "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית" (משלי כח כד), ואין אביו אלא הקב"ה… ואין אמו אלא כנסת ישראל.[4]

המהרש"א מסביר כיצד הברכה מועילה כדי להמיר את הקדושה לחולין, וכן כיצד הברכה מועילה כדי להסיר הגזל, באשר היעדר הברכה פוגע באיכות התנובה של הארץ:

עניינו, כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו, אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא… גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו, דקודם הברכה שלו הוא. ולגבי כנסת ישראל צריך לפרש כן, שגוזל ברכתן שהפירות לוקים… כהאי גוונא אמרינן בספ"ב דמס' סוטה (מח ע"א) משחרב בית המקדש לא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות כו', כי הברכות מורידין שפע הברכה מלמעלה על הפירות שמברכים עליהן.

כל זמן שלא מברכים את ה', הוא לא קיבל את הכבוד שתמורתו הוא יתיר את השימוש בעולמו, וההנאה ממנו תישאר בגדר מעילה או גזל. ולא זאת בלבד, אלא היעדר הברכה פוגע באיכות התנובה של הארץ. דברי המהרש"א תואמים את לשון הברייתא: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג ז) ואומר "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו יח)"[5].

גם רבנו יונה מסביר שבמתן כבוד לה' האדם מקיים את רצונו, באשר הוא בכך מוסיף לעצמו זכות גדולה בלי מאמץ מיוחד:

היצורים כולם נבראו לכבוד ה' יתברך, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"… ואחרי אשר התברר שהכול ברא ה' יתברך לכבודו, חייב האדם לשום ליבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו ולרוממו, להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר: "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי" (תהלים לד ב)… ויזכה בזה, בהגיון לבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפים, זכות גדולה עד לשמים, כי זה מעיקרי יצירת האדם".[6]

טיעונים אלה גם כן קשה לקבלם:

  • איך ניתן לטעון כי הקב"ה זקוק למתן כבוד מאת האדם!? לפי הברייתא, זו גם מטרת בריאת העולם, על פי מה שכותב הנביא ישעיה. איך יתכן לייחס להקב"ה דחף כזה?
  • הניסיון אינו מלמד כי טיב הפירות תלוי באמירת ברכה עליהם.

 

הבנת הרמב"ם את חובת אמירת ברכה על האוכל

יש לרמב"ם בנושא הברכה שיטה שונה לחלוטין, ואין בה כל הקשיים שהבהרנו לעיל. כך מגדיר הרמב"ם חובת ברכת המזון בספר המצוות: "המצוה הי"ט היא שצוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה והוא אמרו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה'"". ויש לציין שבתרגום הרב קאפח לא כתוב "שציוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה" אלא "הציווי שנצטווינו להודות לו יתעלה אחר כל אכילה".

הבנה זו תואמת את מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים. שם כלל מצווה זאת בקבוצת המצוות שמטרתן זיכרון ה':

המצוות… אשר ספרנום בספר אהבה, סיבת כולם… זיכרון ה' תמיד ויראתו ואהבתו ושמירות המצות כולן, ושיאמין בה' מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו, והם התפילה וקריאת שמע וברכת המזון ומה שנדבק בהן, וברכת כוהנים ותפילין ומזוזה וציצית ולקנות ספר תורה וקרות בו לעתים, כל אלו הם מעשים שילמדו דעות מועילות.[7]    

מוטל על האדם לזכור את ה', ועל ידי זה הוא יבוא לידי יראת ואהבת ה', הוא ישמור את מצוותיו ויאמין בתכונותיו העיקריות. גישתו של הרמב"ם היא כי המצווה לברך לא ניתנה מתוך רצון האל להרבות את כבודו, אלא כדי להגיע אל תכלית האדם, שהיא השגת ה'. את הפסוק בנביא הוא מבין בדרך שונה, כפי שעולה ממה שכתב במקומות שונים במורה הנבוכים, כדלהלן:

כבוד ה', פעמים רוצים בו האור הנברא אשר ישכינהו השם במקום להגדלה על דרך המופת, "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו" (שמות כז טז), "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם מ לה), ופעמים רוצים בו עצמו יתעלה ואמתתו, כמו שאמר "הראני נא את כבודך" (שם לג יח), ובא המענה "כי לא יראני האדם וחי" (שם כ), מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו.[8]

הנה יהיה גם כן אמרו כל פעל ה' למענהו, כאומרו "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", יאמר כל מה שיוחס לפעולתי אמנם עשיתיו למען רצוני לא לזולת זה, ואמרו "יצרתיו אף עשיתיו", הוא מה שבראתי לך שיש נמצאות אי אפשר מציאותם אלא אחר מציאות דבר אחר, אמר אני יצרתי את הדבר ההוא הראשון אשר אי אפשר מבלתי הקדימו.[9]

הרמב"ם סבור כי למונח "כבוד ה'" יש שתי משמעויות אפשריות שונות:

  • "אור נברא" המסמל את נוכחותו של הקב"ה.
  • מהותו של הקב"ה שמתלכדת עם רצונו, מפאת אחדותו. בהתאם לכך, דברי הנבואה "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" כוונתם לומר שהקב"ה ברא את העולם משום שכך העלה רצונו ואין לראות בהם גילוי של רצון ה' מברואיו לכַבדו. לפי הרמב"ם אי אפשר לאדם לדעת לשם מה נברא העולם: "אין מקום לבקשת תכלית לכלל המציאות"[10].

אין בהקב"ה כביכול דחף לקבל מהאדם אותות של כבוד, במובן האנושי של מונח זה, אלא הוא דורש מהאדם להכיר בו ולמלא אחרי רצונו. הבנה זו מקבלת חיזוק ממה שמובא בתורה לפני קריעת ים סוף. הקב"ה אומר: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות יד ד), וכן: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שם יז-יח). ה' מתכבד בזה שיודעים על קיומו. על ידי זה, האדם יכיר גם בשלטונו והוא יקיים את מצוותיו.

 

הבנת הרב קוק את חובת אמירת ברכה על האוכל

יש לשער שהרב קוק אימץ את הבנה זו של הרמב"ם בעניין הדרישה לכבד את הקב"ה. אלא שבעניין הברכה הוא רואה בה משמעות נוספת: לדעתו, הברכה מבטאת את העיקרון כי כל הנאה חומרית חייבת להיות מתועלת למטרה רוחנית:

האיסור [ליהנות ללא ברכה] הוא מצד העדר הכרת הטובה, שהוא יסוד עבודת השם ית'. על כן אסור לאדם שיהנה בלא ברכה. אבל יש עוד לדעת, שכל ההנאות שבעולם ממלאות את תעודתן רק בהיותן משתמשות להנאת האושר המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ. והנהנה בלא ברכה ומשתמש בהן רק לתעודת הנאתו החמרית, הוא מחליף את תעודת מציאותם, ודומה ממש לנהנה מקדשי שמים, שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה הרוחנית, והוא משפיל ערכם להשתמש בהם להנאות חומריות, שהוא מעל ומשנה תעודתם… אמנם האדם שהורגל ללכת אחרי עיניו ולבכר הנאת החושים, לא יתעורר אל ההשלמה הרוחנית שיוכל להוציא מההנאה החושית המזדמנת לידו. על כן ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילת חינוכו, טרם התגבר עליו קישור החושים שלא לפי שורת השכל והצדק האלהי, וילמדנו ברכות, וישכילהו לעדן את רוחו, להרים קרן ביראת ה', עד שרגשי ההנאות הרוחניות יקדימו תמיד להנאות החומריות, ואז ישכיל היטב את תעודת ההנאות והחיים בכלל ולא יבא לידי מעילה ובכל דרכיו ישכיל.[11]

ניתן לסכם את דברי הרב קוק כדלהלן:

  • אמירת הברכה היא קודם כול ביטוי להכרת הטוב מצד האדם על השפע המוענק על ידי הקב"ה.
  • אכילה בלי ברכה הוא בגדר מעילה מפני שהיא מחטיאה את כוונת הבורא בניצול שפע זה שהוא מעמיד לרשות האדם. הרי ההנאות החומריות מיועדות בסופו של דבר למטרה עילאית רוחנית. מי שאוכל בלי ברכה מעיד על עצמו שכל כוונתו היא חומרית בלבד, ובזה הוא מפנה עורף לייעוד האמתי של פעולות האדם.

 

 

 

[1] ספר החינוך מצוה תל.

[2]  זו טענתו של וולטר בספרו "קנדיד, או האופטימיות" (פורסם בשנת 1759) נגד פילוסופיה של לייבניץ לפיה אלוהים, בהיותו מושלם, ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". את העיקרון הזה מסבירה בראשית הספר דמותו של ד"ר פנגלוס (שנוצר כבן דמותו של לייבניץ) לנער הנאיבי קנדיד. במהלך הספר מגלה קנדיד עד כמה העולם רחוק מתיאור אידאלי זה כשהוא נקלע לשרשרת אינסופית של קטסטרופות איומות, ובסופו של דבר מגלה שהאושר טמון בטיפוח הגינה שלו.

[3]  יש מחלוקת ראשונים אם חובה זו מן התורה כוללת את הברכה מעין שלוש או לא, ראו אנציקלופדיה תלמודית ע' ברכה מעין שלש.

[4] בבלי ברכות לה ע"א-ע"ב.

[5] אבות ו יא. תפיסה זאת שתכלית הבריאה היא להרבות את כבוד הבורא באה גם לידי ביטוי במדרש, ראו שמות רבה (וילנא) יז.

[6] רבנו יונה, שערי תשובה ג קמג, קמז.

[7] מורה הנבוכים ג מד.

[8] מורה הנבוכים א סד.

[9] מורה הנבוכים ג יג.

[10] שם.

[11]  הרב א"י הכהן קוק, עולת ראי"ה, ירושלים תשכ"ג, עמ' שמה.

התגובות סגורות