פרשת צו: עונש כרת לפי הרמב"ם

מובא בפרשתנו:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיה (ויקרא ז כ-כא) … כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ (שם כה) … כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיה (שם כז).

הסברים רבים ניתנו על עונש כרת[1], ולא ניתן להציג כאן את כולם. נתייחס לשיטת הרמב"ם בלבד בנידון, באשר היא מקורית ומעוררת עניין.

בהלכות תשובה (ח א) הרמב"ם כותב:

הטובה הצפוּנה לצדיקים היא: חיי העולם הבא – והם החיים שאין מָוֶת עימהם, והטובה שאין עמה רעה … שכר הצדיקים הוא – שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא – שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם – אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר טו לא). מפי השמועה למדו: "הכרת" – בעולם הזה, "תכרת" – לעולם הבא, כלומר: שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת.

וכן בהמשך (שם ה):

הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה: שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותם החיים, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו לא) – וזה האבדון. הוא שקוראים אותו הנביאים דרך משל: "באר שחת" (תהילים נה כד), ו"אבדון" (שם פח יב), ו"תפתה" (ישעיה לג כג), ו"עלוקה" (משלי ל טו) וכל לשון כליה והשחתה קוראים לו – לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם.[2]

בעל הכסף משנה הסיק מדברים אלו כי לפי הרמב"ם אין שום עונש לרשע אלא שלילת זכותו לעולם הבא, ולכן הוא מעלה כנגדו שלוש טענות. לדעתו שיטת הרמב"ם:

א) נוגדת את מה שנאמר בתורה: משתמע מפסוקים רבים כי הרשע יבוא על עונשו כבר בעולם הזה.

ב) נוגדת את מה שנאמר על ידי חז"ל בעניין כרת, כמו למשל:

מת בחמישים שנה – זו היא מיתת כרת … ששים – זו היא מיתה בידי שמים … אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה – זו היא מיתת כרת … רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכָרֵת.[3]

ג) נוגדת את ההיגיון: לא יתכן שיוטל אותו עונש על מי שעובר על עבירה אחת – שחייבים עליה כרת – כמו על מי שכל חייו עשה עבירות רבות.

דברי הכסף משנה אינם אלא הד מאוחר לפולמוס הגדול שהתעורר בעניין דעות מסוימות של הרמב"ם, לא זמן רב אחרי מותו[4]. בניסיון להשקיע את הרוחות, הרמב"ן כתב מספר איגרות במטרה להגן על הרמב"ם. איגרתו השנייה, המכונה "אגרת הרמב"ן הארוכה"[5], עוסקת בענייננו, והיא למעשה מייחסת לרמב"ם דעה שהיא מעין פשרה בין מה שמשתמע לכאורה מדבריו לבין דעת מתנגדיו. להלן תמצית דבריו.

יש אמנם סימוכין בדברי חז"ל לדעת הרמב"ם כי כרת הוא אובדן הנפש. הרי כתוב בספרא (אמור יא): "לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו, כשהוא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאין אלא אבדן", אבל אין לדייק מזה שאין שום עונש אחר לפני כן. הרי אין להעלות על הדעת שהרמב"ם יפסוק בניגוד לדברי חז"ל מפורשים, כמו אלה המתייחסים למקומו וגודלו של גיהינום כמאמרם: "גיהינום למעלה מן הרקיע, ויש אומרים – לאחורי הרי חושך"[6], לכוח האש שבו, כמאמרם: "אש – אחד מששים לגיהינום"[7], לפתחיו, כמאמרם: "גיהינום פיה צר שעשנה צבור"[8], לשעריו למדוריו ולשריו[9]. כמו כן חז"ל קובעים מי דינו לגיהינום, למשך כמה זמן נידונים לשהות בו, כמאמרם: "אמרי: משפט רשעים בגיהינום – שנים עשר חדש"[10], ומה גורל הנידונים לאחר הענשתם, כגון המאמר: "כל היורדים לגיהינום עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים. ואלו הם: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו". [11]

לכן הרמב"ן סבור כי גם לפי הרמב"ם כל רשע יסבול בגיהינום תקופה מסוימת, ורק אחר כך נפשו תתכלה. ניתן לדייק זאת מדבריו המפורשים, כמו למשל: "ונידונים על גודל רשעם וחטאתם"[12], וכן "דנים אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא".[13] אלא שהרמב"ם אינו מזכיר את דין הגיהינום בגלל שלא ידוע מה טיבו בדיוק[14].

בעל הגהות מיימוניות (הלכות תשובה ח א) מוסיף על דברי הרמב"ן שני נימוקים נוספים:

– מלשונו של הרמב"ם "יש חטא שנפרעים ממנו לעולם הבא"[15] משתמע כי לא מדובר בכליה אלא בענישה.

– לא מתקבל על הדעת שיהיה אותו עונש למי שעבר פעם אחת על איסור כרת ולמי שחי כל ימיו בחטא.

הרדב"ז גם הוא עסק בנושא, והוא טוען שאין להעלות על הדעת שהרמב"ם סובר שאין כרת של שנים, הרי הוא בעצמו כתב "מפי השמועה למדו: "הכרת" – בעולם הזה",[16] מזה משמע שישנו גם כרת בעולם הזה, וכי הרמב"ם אינו מפקפק בזה. [17]

 

אולם יתכן כי יש להבין את דברי הרמב"ם כפשוטם, שעל יד העולם הבא אין גיהינום, וכי עונש כרת הוא אך ורק איבוד הנפש אחרי המוות ואי-זכייה לחיי העולם הבא. ניישב את השאלות שנשאלו לעיל אחת לאחת:

– הכסף משנה הבין מדברי הרמב"ם שאין עונש בעולם הזה. אבל אין בסיס לטענה זו: לפי הרמב"ם, פגעי העולם הזה מהווים עונש לחוטא.[18]

– הוא גם מקשה עליו שדבריו סותרים דברי חז"ל רבים בעניין הגדרת עונש כרת. אבל ידוע ממקומות רבים כי אין הרמב"ם רואה את עצמו מחויב לכל מה שנאמר על ידי חז"ל בעניינים הגותיים, אלא חופשי לאמץ את הדעה המתאימה לגישתו הפילוסופית.[19]

– הכסף משנה גם טען שלא יתכן שמי שעבר עבירה אחת ייענש באותו עונש כמו מי שעבר על עבירות רבות. נראה בהמשך כי על פי הבנתו של הרמב"ם את תורת הענישה, הדבר הזה יתכן בהחלט.

– הציטוטים המובאים על ידי הרמב"ן, הגהות מיימוניות והרדב"ז אינם מוכיחים דבר. ניתן להסביר את המשפט "נידונים על גודל רשעם וחטאתם" כאי-זכייה בעולם הבא. משמעות המשפט "דנים אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא" היא שהוא יקבל עונש בעולם הזה. מהמשפט "יש חטא שנפרעים ממנו לעולם הבא" לא משתמע בהכרח שיש עונש ולא כליה, באשר לדעתו כליה הוא עונש. והרמב"ם הסביר בעצמו את הקטע "הכרת" – בעולם הזה": "אותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה".

לפי הרמב"ם, מלבד העונשים המגיעים לחוטא מידי בית דין של מטה או הפגעים הבאים עליו בעולם הזה – כגון ייסורים – אין מערכת ענישה גשמית. עם מותו של האדם קיימות שתי אפשרויות בלבד, שהן פועל יוצא טבעי מהתנהגותו בעולם הזה: או שיגיע לחיי העולם הבא – לפי דרגתו ומעלתו – או שלא יזכה בעולם הבא וייכרת.

אין לראות בעונשים המוטלים על ידי הקב"ה פעולת נקם או הרתעה בלבד, אלא יש בהם ממד נוסף: הם מהווים לעיתים קרובות את התוצאה המתחייבת מעצם העבירה. זאת המשמעות העמוקה של העיקרון המכונה "מידה כנגד מידה"[20]. אין העונשים – בידי שמים – מנותקים מהחטא אלא קשורים קשר "פונקציונאלי" אתו: בלי להיות ממש תוצאה טבעית של החטא, הם מהווים תגובה של הקב"ה לחטא האדם, ולכן עלינו להבין את הקשר המהותי שבין החטא לעונשו.

תכלית החיים הארציים היא להגיע לשלמות הרוחנית – ההשקפות הנכונות – ושלמות זו היא המובילה לחיי הנצח בעולם הבא[21]. לא כל אדם משיג רמה מֵרבית של שלמות, וכל אחד – לפי דרגתו – זוכה לחלק המגיע לו בחיים נצחיים אלה. מי שלא השקיע את המאמץ הדרוש בקיום מצוות ובלימוד תורה הפסיד חלקו ודינו חידלון, מה שהרמב"ם מכנה כרת. לפי הסבר זה דינו של אפיקורוס, כופר ושופך דמים אינו חייב להיות שונה מדינו של עובר על לאו שיש בו כרת אחד.

 

כך ניתן לפרש דין תמוה ב"משנה תורה": בהלכות מילה (א ב) הרמב"ם כותב, בעניין מי שלא מל בזמנו ביום השמיני להיוולדו:

כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

הראב"ד חולק על הרמב"ם והוא כותב: "אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרים אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת!". לפי הראב"ד, עונש כרת חל בעולם הזה, ולכן הוא חושב שהרמב"ם פטר את מי שלא מל מעונש זה בגלל שאין זה וודאי שאי-פעם בחייו הוא לא ימול את עצמו. לפי הכסף משנה, אליבא דהרמב"ם, ישנם שני סוגי כרת, אחד בעולם הזה ואחד בעולם הבא, ויוצא אומנם שבמקרה הזה אין אפשרות להעניש את האדם בעולם הזה היות ותמיד קיימת אפשרות שהוא ימול את עצמו אי-פעם. לכן אין הוא נענש אלא בעולם הבא. הכסף משנה מציע הסבר נוסף, שקשה להולמו: כל עונשו יהיה שהוא ימות מספר ימים לפני זמנו שנקצב לו מן השמיים.[22]

ברם, לפי מה שהובהר לעיל, אין מקום לשאלה: הרמב"ם נאמן לשיטתו, לפיה עונש כרת הוא אך ורק בעולם הבא. יוצא כי מי שנפטר ולא מל חייב כרת בעולם הבא, בכל מקרה לא יתכן עונש כלשהו בעולם הזה.

 

 

 

 

 


[1] ראו י' זיכל, "כרת, ערירי ומיתה בידי שמים – גדריהם", מגל חידושי תורה ומאמרים, יא. על פי פשוטו של מקרא, נראה כי עונש כרת הוא מלה נרדפת לעונש מוות, על פי הפסוק (שמות לא יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".

[2] ראו גם פירוש המשניות (סנהדרין ט ו): וזו המיתה בידי שמים היא קלה מן הכרת, לפי שהמחויב כרת נשאר העונש עליו אחר המוות … ומחויב מיתה כשמת נתכפר לו.

[3] רב יוסף, כאשר נעשה בן שישים, עשה יום טוב משתה לחכמים. אמר: יצאתי מעונש כרת (בבלי מועד קטן כח ע"א).

[4] ראו על זה אנציקלופדיה עברית, ערך משה בן-מימון, עמ' 558-559.

[5] כתבי רבינו משה בן נחמן, ערך חיים דוב שעוועל, ירושלים תשכ"ג, עמ' שלו-שנא.

[6] בבלי תמיד לב ע"ב.

[7] בבלי ברכות נז ע"ב.

[8] בבלי מנחות צט ע"ב.

[9] ראו תיאורים נוספים בספר האגדה עמ' תמה-תמח.

[10] בבלי שבת לג ע"ב.

[11] בבלי בבא מציעא נח ע"ב. וכן בבלי ראש השנה טז ע"ב: תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורים, ואחת של רשעים גמורים, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהינום … בינוניים – יורדים לגיהינום ומצפצפים ועולים.

[12] הלכות תשובה ג ו.

[13] שם ג ה.

[14] ראו גם שער הגמול, בכתבי רבינו משה בן נחמן, שם, חלק ב עמ' רצא.

[15] הלכות תשובה ו א.

[16] ראו לעיל.

[17] שו"ת רדב"ז מכתב יד – או"ח, יו"ד (חלק ח) סימן ע.

[18] ראו הלכות תשובה ט א.

[19] ראו זאב לוי, הרמנויטיקה‫, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 43 ואילך.

[20] בבלי שבת קה ע"ב בין השאר.

[21] מורה נבוכים ג כז.

[22] אבל שוב, מי אומר שלא ימול לפני מותו?

התגובות סגורות