פרשת קדושים: הקדושה : מהות או הווייה?

על הציוויים "קדושים תהיו" (ויקרא יט ב) ו-"והתקדישתם והייתם קדושים" (שם יא מד) הרמב"ם כותב בספר המצוות (הקדמה, הכלל הרביעי) שהם "ציוויים לקיים כל התורה, כאילו אמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך עליו, ותשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו … אין הבדל בין שהוא אומר "קדשים תהיו" או אילו היה אומר: עשו מצוותי". יוצא מדבריו כי "קדוש" הוא זה שמקיים את המצוות ואינו אדם שנתווספה תוספת למהותו.[1]

לפי הרמב"ם הצד הטבעי-התכונתי איננו תופס מקום כלל. הדבר החשוב באדם הוא הצד הבחירי הנובע מתוך שיפוט שכלי והכרעה הבאה על ידי שיקול מחושב. כך הוא כותב במקום אחר:

בתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני אדם … ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך אלא בחסדו של הבורא … בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו … ומפני שיחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו התבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר (דברים ד ח): "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת".[2]

מדברים אלה עולה כי יחודיות ישראל היא בזה שהוא קיבל את התורה. אין לעם ישראל תכונות ספציפיות אלא – לכל היותר – זכות התנהגות המושלמת של האבות שהיא אחד הגורמים לבחירת עם ישראל.

לא כדעת הרמב"ם דעתם של רבי יהודה הלוי – שקדם לו – והרב א.י. קוק – שחי בתקופה המודרנית – ואחרים. הרב קוק מבאר את הפסוק: "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט ה) ש"הסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש [הישראלי]".[3] הרב קוק הלך בעקבות רבי יהודה הלוי המבדיל את ישראל מהעמים, ומכניס קטגוריה נוספת לחלוקה הקיימת בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר. הוא מוסיף את הדרגה: ישראל[4]. לפי גישתם, הקדושה היא מהות עצמית מיוחדת.

באותה מידה שריה"ל מבסס את מעמד עם ישראל בעמים על היסוד הסגולתי, הוא גם רואה את ערכה ומעמדה של ארץ ישראל בסגולות שהיא זכתה בהן מראשית הבריאה, ושרק כתוצאה מזה מתבלטים גם הבדלים בחיובי המצוות[5] . לעומתו, אין הרמב"ם מכיר בסגולה מיוחדת לארץ ישראל. לדעתו, על פי עדותו של לוינגר, "יש לגור בה כי מעשיה מתוקנים מכל הארצות, כלומר כי היא הארץ אשר במצב האידאלי היא ארצה של האומה שומרת התורה ואשר בה ורק בה אפשר לקיים את כל המצוות". בנוסף, "הרמב"ם, ככל משכילי זמנו, האמין בתורת האקלימים, וראה כנראה את ארץ ישראל כאחת הארצות בעלות האקלימים הממוצעים, המגדלות אנשים יותר יפים ויותר משכילים מאנשי האקלימים הצפוניים והדרומיים יותר. אך בעניין זה בוודאי אין ארץ ישראל נבדלת מארץ מצרים, ארץ מוצאו של משה". והוא מסכם: "אין אצל הרמב"ם רמז וזכר לרעיון שארץ ישראל היא טריטוריה גיאוגרפית בעלת מעמד מיוחד כשלעצמה … כל קדושתה יונקת מהיישוב הישראלי בה"[6].

לפי עיקרון זה ניתן להבין את הפסיקה הבאה של הרמב"ם:

כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.[7]

על שטחים הנחשבים ל"כיבוש רבים" חלה קדושת ארץ ישראל בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, ובכך דינם ככל יתר שטחי ארץ ישראל. ולא זאת בלבד, אלא הרי הם הופכים להיות ארץ ישראל ממש כפי שעולה ממה שהרמב"ם כתב בהלכות תרומות "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים"[8]. השתמעות זאת מדברי הרמב"ם לא מתיישבת עם שיטתם של אלה הסוברים כי לארץ ישראל יש קדושה עצמית וסגולה ייחודית, מעבר למצוות התלויות בה, ועל כך העיר הרדב"ז:

אם נכבשה כל ארץ ישראל ואחר כך הלך מלך ישראל על פי בית דין וכבש מקומות, אף על פי שאינן מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו, יש להם קדושה כשאר ארץ ישראל. ולבי מהסס בה, דדילמא דווקא לעניין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה, אבל לעניין קדושת ארץ ישראל ממש לא. וצריך עיון.[9]

הרי אליבא דסוברים, ובכללם הרדב"ז, כי יש קדושה עצמית לכל ארץ ישראל האמורה בתורה, מסתבר כי על שטחי "כיבוש רבים" שמחוץ לארץ ישראל האמורה בתורה, לא תחול אותה קדושה עצמית הקשורה לבחירתה כמשכן השכינה ולסגולותיה הייחודיות.

נראה שבנושא קדושת ארץ ישראל בעל "משך חכמה" גם מבטא את דעת הרמב"ם בכותבו (שמות לט יט):

התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ [לבד מצוות התלויות בארץ] … ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה!… ויותר מזה: הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאות המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.

לפי "משך חכמה", לא קיימת קדושה עצמית לשום מקום או בניין או חפץ, אלא קדושה היא התפקיד המיוחד שממלא החפץ או המקום, תפקיד שבא לידי ביטוי על ידי המצוות שיש לקיים במסגרת או בעניין מסויים. לכן משה רבינו שיבר את לוחות הברית, היות וכל קדושתם פג מרגע שעם ישראל פנה עורף לתוכנם.

גם בעניין לשון הקודש אנו מוצאים מחלוקת דומה בין ריה"ל והרמב"ם. השאלה היא האם ללשון העברית יש משהו מיוחד בתוכו, ערך סגולי שאין ביתר השפות. לדעת רבי יהודה הלוי יש ללשון הקודש מעלה מיוחדת שאין בשפות האחרות. בספר הכוזרי הוא כותב:

הלשון הא-להית שלימד א-להים את האדם ושמה על לשונו, וחרתה על לבו, בלי ספק שהיא השלמה ביותר מכל השפות, והמתאימה ביותר למובנם של המלים הנרמזות בה … ומנקודת מבט זו נאמר גם על הכתב העברי, שצורת אותיותיו אינם סימונים מקריים בלבד, אלא יש להם קשר להורה שמורה כל אות ואות. ומעתה אינו מן התימה שהשמות ומלים ידועות, הנאמרים [בלחשים ובקמעות], עושים רושם[10].

לשיטת רבי יהודה הלוי יש ללשון הקודש ולאותיותיו מהות ייחודית, כי הוא שפתו של הקב"ה, ומפני כן שפה זו מכונה לשון הקודש.

מאותו פסוק שרבי יהודה הלוי דורש כי ללשון הקודש יש קדושה עצמית, לומד הרמב"ם בדיוק את ההיפך, וכך הוא כותב במורה הנבוכים (ב ל): "וממה … שאמרו: "ויקרא אדם שמות וגו'" (בראשית ב כ), השמיענו כי הלשונות הסכמיים, לא טבעיים כפי שכבר דמו זאת". פירוש הדבר: שמות העצם שניתנו לחיות וליתר הייצורים הם חסרי משמעות תוכנית וניתנו על פי החלטתו של האדם שנתן את השמות. הרמב"ם שולל את האפשרות שלשון הקודש הוא שפה טבעית, זאת אומרת שכל דבר נקרא כפי שנקרא מפני ששמו גלום בטבעו, ובזה הוא חולק על מה שנאמר בשם רבי יהודה הלוי ואחרים. ברם גם הרמב"ם מסכים שיש לכנות עברית בכינוי "לשון הקודש", אולם מסיבה אחרת לגמרי. במורה הנבוכים (ג ח) הוא מטעים כי כך נקראת השפה הראויה למי שנקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), כי עם כזה מגביל את עצמו בברירת לשונו ואופי דיבורו ואין הוא גולש "לומר כל מה שאומרים הגויים הסכלים המושחתים בשיריהם". ויש "עוד טעם במה שנקרא לשוננו זה לשון הקודש … והוא שהלשון הזה המקודש לא הונח כלל שם לכלי המשגל, לא לגברים ולא לנשים וכו'".[11]

מגוחך לטעון שהרמב"ם היה אקסיסטנציאליסט, וברור כי המושג קדושה הוא זר בפילוסופיה בת ימינו.יחד עם זה, אפשר ומעניין להסביר את המחלוקת היסודית בין הרמב"ם לבין רבי יהודה הלוי על ידי מושגים שמקורם בכתביו של ז'אן-פול סרטר. אחד העקרונות של תורתו היא ש-"ההוויה מקדימה את המהות": אין לאדם מהות מוגדרת וקבועה המכתיבה את תכונותיו ופעולותיו, אלא להיפך הבחירה החופשית בה הוא זוכה מאפשרת לו להחליט על פעולות מסויימות שקובעות את אישיותו ואת עצמיותו. האדם אינו אלא "סכום פעולותיו" ולא איזושהי מהות נסתרת המכתיבה התנהגות זו או אחרת. בצורה דומה אפשר להבין את שיטת הרמב"ם. המושג "קדושה" אינו נתפס בתורתו כ"מהות" אלא כהתנהגות רצויה, היינו הוויה. היא לא נתונה מראש, אלא נרכשת על ידי מעשים מסויימים. היא איננה סגולה אלא תביעה.

 

 


[1] ראה גם מה שכתב בעניין זה במורה הנבוכים (ג מז).

[2] איגרת תימן, פרק א.

[3] הרב ראי"ה קוק, אגרות הראיה, כרך שני, ירושלים תשכ"ב, מכתב תקנה, עמ' קכו.

[4] ספר הכוזרי, א כה-לט.

[5] שם, ב ז-יד, כא-כב.

[6] יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 93-94. ראה שם על מה לוינגר מסתמך כדי להוכיח את טענתו.

[7] הלכות מלכים ה ו.

[8] הלכות תרומות א ג.

[9] רדב"ז שם.

[10] ספר הכוזרי, מאמר רביעי, כה.

[11] ראה יעקב לוינגר שם, עמ' 94-99.

[12] תמלול הרצאה שנישאה בכנס 'ישעיהו ליבוביץ; שמרנות ורדיקליות' שנערך במכון ון-ליר בירושלים לציון מאה שנים להולדתו (26.6.03).

[13] כך הוא כתב, ומילה זו הושמטה מן המהדורות של 'אורות הקודש'.

[14] לפני שנים בערב עם ישעיהו ליבוביץ בעין הנצי"ב אליעזר גולדמן ז"ל ואנוכי הקשינו עליו על סתירות פנימיות, ואז בשעת לילה מאוחרת הוא אמר דברים מרחיקי לכת שאינני מכיר בכתביו. הוא אמר: "אמנם יש בכתביי רעיונות שאינם מתיישבים, אבל הרי גם כך במדע: בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה, בתורת האור". ואז הוא אמר: "אל לו לאדם להתיימר להיות בעל השקפת עולם. אדם יכול שתהיה לו רק השקפה על דברים מסוימים בעולם. אילו היה לי מבנה רעיוני כולל מובן שהיו מתגלים בו סדקים ופרצות, שכן בניגוד למה שגרס שפינוזה בתמימותו," – ואני יכול להוסיף שהוא ודאי היה אומר: בניגוד למה שגרס הרב קוק בתמימותו (שהרי הוא שאמר שיש למהול את המונותאיזם במעט פנתאיזם שפינוזיסטי) – "אין בנמצא השקפת עולם שלימה ואחידה. אחד הוא רק מי שהוא מעבר לעולם, מעבר למציאות. לעולם לא המציאות עצמה."

[15] כמאמרו של הגאון מוילנא:"מוסר נקרא מה שמשבר מידותיו והולך נגד טבעו".

[16] ליבוביץ היה אומר: ""והתקדשתם והייתם קדושים" נאמר בלשון ציווי, בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת על קורח, ריה"ל, מהר"ל והרב קוק, שאומרת "כי כל העדה כולם קדושים"", ואילו הרב קוק כותב:"הקריאה אל כל העמים כולכם הינכם קדושים" – אין הבדל בין העמים, אין עם נבחר וקדוש – "זוהי הקורַחוּת האנושית".

התגובות סגורות