פרשת קדושים: ואהבת לרעך כמוך. גם את הגוי?

ואהבת לרעך כמוך. גם את הגוי?

בתלמוד ירושלמי יש מחלוקת בין רבי עקיבא ובן עזאי: ""ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח), רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם [בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ]" (בראשית ה א), זה כלל גדול מזה".[1] את המחלוקת הזאת ניתן להבין בשלוש דרכים, כדלהלן:

  • לפי רבי עקיבא, רק מי שנמנה על בני ברית נכלל בתוך "רעך" ואותו מצווה לאהוב. בן עזאי חולק וסובר כי יש מצווה לאהוב כל אדם משום שנברא בצלם א-לוהים. כך משתמע מפירוש קרבן העדה: "זה ספר תולדות אדם – שכל בני אדם באים מאב אחד, הוא כלל גדול מואהבת לרעך כמוך, דלא קאי אלא על רעך". כך גם הרב הלוי הבין את מחלוקתם כאשר כתב על הנוצרים:

עם הנצרות יש לנו חשבון היסטורי ארוך ונוקב, אך לא עם האיש הנוצרי, שכלפיו אנו מצווים לדגול בסיסמתו של בן עזאי "זה ספר תולדות אדם – כלל גדול מזה" (מן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" שבו דגל רבי עקיבא) שהוא כולל ומקיף את כל הנברא בצלם[2].

  • אין כל מחלוקת בין רבי עקיבא ובן עזאי בעניין אהבת הגוי ולדעת שניהם הוא נכלל בתוך "רעך". כהוכחה לכך הרב הופמן מציין כי כך הכתוב כינה את הגוי המצרי, שנאמר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא ב). לדעת הרב הופמן יש לשלול את הגישה הקודמת, כי "טעות היא בידי הסוברים שבניגוד לרבי עקיבא, המגביל את אהבת הריע על בן ישראל, מרחיב אותה בן עזאי על כל בני-האדם, אלא אדרבא, בן-עזאי מניח שגם דעתו של רבי עקיבא כך".[3]
  • רבי עקיבא ובן עזאי מסכימים כי הגוי אינו בגדר "רעך", ולכן אין כל ציווי לאהוב אותו.

לפי שני הפירושים האחרונים, לפיהם אין המחלוקת בין רבי עקיבא לבן-עזאי אם יש להבחין בין יהודי לאינו יהודי, מתעוררת שאלה: במה בן עזאי ורבי עקיבא חולקים? אלא, במדרש יש תוספת שזורקת אור על דברי בן עזאי: "שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".[4] מדרש זה מתבאר יפה על ידי הרב אפשטיין:

בן עזאי מוסיף, דמדברי רבי עקיבא שמעינן רק מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואם כן משמע דמי שאינו חושש לכבוד עצמו אינו דרוש לחוש גם על כבוד אחרים. על זה אומר "זה ספר תולדות אדם בדמות א-להים עשה אותו" – הנה אין ראוי לאדם להקל בכבוד זולתו לא רק משום דעלך סני, אלא גם משום שנברא בדמות א-לוהים ואם מקל בכבודו הוי כמקל בדמות היוצר.[5]

הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא, ולדעתו "רֵעך" מתייחס לבן ישראל בלבד: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר: ואהבת לרעך כמוך"[6]דו הוי כמידי הרב אפשטיין ניהם כי הגוי אינו בגדר רעך. והים. מורי ילדיהם מסיבות של חוסר השכלה מספקת, מחסומי שפה וכד'.. בין הראשונים יש אפילו מחלוקת האם הכוונה ליהודים שומרי מצוות בלבד או אף לעוברי עבירה. לפי הסמ"ג[7]: "[מצווה לאהוב] דווקא לרעך שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו"[8]. כך גם משתמע לכאורה ממה שכותב הרמב"ם: "ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".[9] מצד שני, הרמ"ה[10] סובר שכיון שנאמר "ואהבת לרעך", בכלל "רעך" אפילו רשע, שהרי אמרו שמי שנתחייב מיתה תברור לו מיתה יפה, ולא אמרו שמצווה לשנוא את הרשע אלא בחייו, שעל ידי כך יתכן שיחזור למוטב, אבל כשהולך למות הזהיר עליו הכתוב להתנהג עמו באהבה.[11]

עד כאן בעניין חובת אהבת הזולת. ומה בעניין הערך העצמי של הגוי?

לרבי שמעון בר יוחאי – שהיה מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא – עמדה קיצונית בנידון. הוא שולל מכל וכול את תרומת התרבות הגויית – במקרה הזה הרומאית – על ידי נקיטת עמדה שכמעט עלתה לו בגזר דין מוות:

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמם. תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמם, גשרים – ליטול מהם מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג.[12]

ובמקום אחר, רבי שמעון בר יוחאי קובע נחרצות: "טוב שבגויים הרוג".[13] לדעתו, אין הגוי נחשב כלל כבן-אדם:

כן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: קברי נכרים אינן מטמאים באהל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד לא), אתם קרויים אדם, ואין הנכרים קרויים אדם.[14]

ובעיני חז"ל מסוימים יש לגוי "טבע" שונה משל יהודי: הוא נמשך יותר לזימה[15], אכזרי יותר[16], צנוע פחות[17], יותר פטפטן[18].

יתירה מזו: הגמרא אף קובעת שאין להציל גוי ממוות: "הגויים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין"[19]. וכן במקום אחר: "נכרי ורועי בהמה דקה (רש"י: שסתמן גזלנים, שמרעים בהמתן בשדות אחרים) לא מעלין ולא מורידין".[20] וכך גם מובא: "תניא… לא תחנם (דברים ז ב) – לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם חן (רש"י: שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה); דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם".[21]

רבי מאיר, לעומת זאת, רואה את הגוי בצורה חיובית יותר, כאשר הוא קובע:

מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה), כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.[22]

וכן משתמע מן המשנה הבאה כי יש ערך עליון לכל אדם, בלי שיש להבחין בין ישראלי לגוי:

נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד (מישראל) מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת (מישראל) מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.[23]

וכן משתמע במקום אחר כי הקב"ה מחבב את כל בני האנושות, בלי הבחנה בין ישראלי לגוי:

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד כ)? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?[24]

נוכחנו לדעת שלא חסרים חז"ל בעלי גישה שלילית כלפי הגויים. אלא שבנושא הזה, מתעוררות שתי שאלות:

  • – אין הבחנה ברורה בדברי חז"ל בין "גוי" ו"עובד עבודה זרה". יתכן שיחסם השלילי של חז"ל כלפי הגויים יצטמצם לעובדי עבודה זרה בלבד, ולחילופין גם יתכן שחז"ל התכוונו לכל הגויים, אלא שהצנזורה הנוצרית הכריחה את המדפיסים לרשום את המלים "עובדי עבודה זרה" במקום "גויים".
  • – האם יחסם השלילי של חז"ל כלפי הגויים הוא מוגבל לגויים שאותם הכירו ומהם סבלו, או לחילופין יש לראות בכל מה שנאמר על הגויים דעות עקרוניות שאינן תלויות בהקשר התקופתי והגיאוגרפי? הנה ידועים דברי המאירי, המסתייג ממה שנאמר על ידי חז"ל ביחס לגויים: "שכל בן נח שראינוהו מקבל עליו שבע מצות הוא מחסידי אומות העולם ובכלל בעלי דת ויש לו חלק לעולם הבא"[25]. והוא מוסיף:

כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו, ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם. מכאן אמרו: "לא תחנם, לא תתן להם חן, רצונו לומר לשבח עניינם ומעשיהם, ואפילו יפי צורתם ותבניתם. וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע, כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו, וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם, שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר, כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות, כמו שאמרה תורה: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי". ומכל מקום פירשו בתוספתא: דווקא לגוי שאין מכירו, או שהיה עובר ממקום למקום, אבל אם היה שכנו או חברו מותר, שהוא כמוכרן לו. הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות בא-להות, אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו: "שולח אדם ירך לנכרי"[26].

ובמקום אחר:

כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק.[27]

השאלה היא כמובן אם אמנם כוונתו של רבי שמעון בר יוחאי תואמת זו של המאירי.

חז"ל חלקו ביניהם בעניין הערכת הגויים, אבל לא ניתן להסיק מדבריהם נקיטת עמדה בעניין מהות הגוי: האם קיים הבדל מהותי בין יהודי לגוי? יש בנושא הזה מחלוקת יסודית בין הוגי היהדות, כדלהלן:

לדעתם של רבי יהודה הלוי והרב א.י. קוק – בין השאר – קיים הבדל מהותי בין יהודי לגוי. הרב קוק מבאר את הפסוק: "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט ה) ש"הסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש [הישראלי]".[28] הרב קוק הלך בעקבות רבי יהודה הלוי המבדיל את ישראל מהעמים, ומכניס קטגוריה נוספת לחלוקה הקיימת בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר. הוא מוסיף את הדרגה: ישראל[29]. לפי גישתם, הקדושה היא מהות עצמית מיוחדת.

מצד שני, משתמע מדברי הרמב"ם שלדעתו הצד הטבעי-התכונתי איננו תופס מקום כלל. הדבר החשוב באדם הוא הצד הבחירי הנובע מתוך שיפוט שכלי והכרעה הבאה על ידי שיקול מחושב. כך הוא כותב:

בתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני אדם… ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך אלא בחסדו של הבורא… בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו… ומפני שיחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו התבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד ח).[30]

מדברים אלה עולה כי ייחודיות ישראל היא בזה שהוא קיבל את התורה. אין לעם ישראל תכונות ספציפיות אלא – לכל היותר – זכות התנהגות המושלמת של האבות שהיא אחד הגורמים לבחירת עם ישראל.

יתירה מזו: לפי הרמב"ם, המטרה האולטימטיבית של האדם היא השגת המושכלות. ובנושא הזה אין הבדל עקרוני בין הישראלי לגוי, כפי שמשתמע מההלכה המפורסמת הבאה:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".[31]

נמצאנו למדים שלפי הרמב"ם, יש לחלק הבחנה חמורה בין ערכו עצמי של הגוי לבין חובת אהבתו: בעיניו, לא קיים הבדל עקרוני ומהותי בין ישראלי לגוי. יחד עם זה, החובה לאהוב את הזולת מצטמצמת לרֵע בלבד, היינו הישראלי.

[1] ירושלמי נדרים ט ד ועוד.

[2] הרב חיים דוד הלוי," דרכי שלום", מתוך תחומין, כרך ט עמ' 73.

[3] הרב דוד צבי הופמן, פירוש לתורה, ירושלים, ויקרא יט יח הערה 8.

[4] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כד.

[5] תורה תמימה הערות בראשית פרק ה הערה ב.

[6] הלכות דעות ו ג.

[7] נכתב על ידי רבי משה בן יעקב מקוצי, צרפת, מאה ה-13.

[8] ספר מצוות גדול עשין סימן ט.

[9] הלכות אבל יד א.

[10] הרב מאיר הלוי אבולעפיה (1170-1244 ספרד).

[11] רמ"ה על סנהדרין נב ע"ב.

[12] בבלי שבת לג ע"ב.

[13] מכילתא דר"י ויהי פ"א עמ' 81.

[14] בבלי יבמות ס ע"ב סא ע"א. הרב ישראל ליפשיץ (1782-1861) מאריך בפירושו "תפארת ישראל" (בועז על אבות ג א) במטרה להוכיח כי לא מדובר בקביעה גזענית, אלא בהדגשת ההבדל הקיים בין יהודים לגויים: בניגוד לעם ישראל שזכה להתגלות מאת הקב"ה והגיע בעקבותיה לרמה תרבותית ומוסרית נעלה, הגויים השיגו רמה דומה בכוחות עצמם אחרי תקופה ארוכה של גישושים ותעיות. זו הסיבה היחידה שרק ישראל נקרא "אדם", מפני שאדם הראשון, בניגוד לצאצאיו, הגיע לעולם כבר עשוי ובעל תובנות מעוצבות.

[15] בבלי כתובות יא ע"א.

[16] בבלי ביצה לב ע"ב.

[17] בבלי נדה נו ע"ב, סנהדרין קד ע"ב.

[18] בבלי חולין קלג ע"ב.

[19] תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ב לג.

[20] בבלי סנהדרין נז ע"א.

[21] בבלי עבודה זרה כ ע"א.

[22] בבלי בבא קמא לח ע"א.

[23] משנה סנהדרין ד ה. התוספת "מישראל" היא תוספת מאוחרת מגמתית. ראו א. פינקלשטייו, מבוא למסכתות אבות ואבות דרבי נתן, ניו-יורק תשי"א, עמ' פד-פה. ההוכחה שהגרסה הנכונה היא בלי המלה "ישראל" היא ש"המאמר מבוסס על מאורע של קין והבל, והם לא היו מישראל.

[24] בבלי סנהדרין לט ע"ב.

[25] בבלי סנהדרין נז ע"א.

[26] בבלי עבודה זרה כ ע"א.

[27] בבא קמא קיג ע"ב.

[28] הרב ראי"ה קוק, אגרות הראיה, כרך שני, ירושלים תשכ"ב, מכתב תקנה, עמ' קכו.

[29] ספר הכוזרי, א כה-לט.

[30] איגרת תימן, פרק א.

[31] הלכות שמיטה ויובל יג יג.

התגובות סגורות