פרשת קדושים: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם

 

בפרשתנו מובא האיסור: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יח). נפסק על ידי הרמב"ם כדלהלן:

הנוקם מחברו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תקום", ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדאי לנקום עליהם… וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תטור את בני עמיך"… אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.[1]

והנה, מתברר שלא מדובר באיסור גורף, באשר יש נסיבות שמותר ואף חובה לנקום ולנטור, כפי שמובא בגמרא:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. והכתיב "לא תקם ולא תטר"? ההוא בממון הוא דכתיב… וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה לא). לעולם דנקיט ליה בליביה [רש"י: ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט, ישתוק. ריטב"א: פירוש, הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה, אלא מניח עלבונו למקום]. והאמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו? דמפייסו ליה [לבקש מחילה] ומפייס.[2]

נמצאנו למדים כי תלמיד חכם מחויב שלא לעבור לסדר היום אם פגעו בו פגיעה שאיננה כלכלית, אף אם הוא נמנע מלנקוט מעשה נקם בפועל. אם הפוגע לא התנצל בפניו, עליו לזכור את הפגיעה, ויחכה שאיש אחר או אף הקב"ה יבצע את פעולת הנקמה. חז"ל ממשילים את אופן הנקמה לפגיעת הנחש. פרשנים שונים מסבירים מדוע דווקא חיה זו שימשה כמשל. המאירי מבאר "כנחש כלומר, שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו"[3], זאת אומרת שמתכנן את נקמתו בחכמה. בשם הרב יונתן אייבשיץ מובא פירוש אחר:

ביערות דבש (ח"א דרוש טו) כתב, וכן איתא בשם הרב העשיל, בדמיון שבין תלמיד חכם לנחש הוא, דאמרינן בערכין (טו ע"ב) על הפסוק "הישוך נחש בלי לחש", דהנחש אינו נהנה בנשיכתו, דהכל אצלו טעם עפר, אלא הוא נושך בשליחותו של מקום, שלוחשים לו באזנו, וכיוצא בו צריך להיות נקימתו ונטירתו של התלמיד חכם, בלי הנאה, מבלי נגיעה עצמית, רק בשליחותו של מקום, כדי שלא יהיה כבוד התורה מונחת בעלבון בקרן זוית.[4]

לפי פירוש זה הנקמה של תלמיד החכם צריכה להיות לשם הגנה על כבוד התורה בלבד ללא מעורבותם של מניעים אישיים.

המאירי מסביר מדוע בחיוב זה אין כל סטייה מן ההתנהגות המוסרית הראויה, באשר הוא מצמצם את ההיתר הניתן לתלמיד החכם:

כל שציער את חברו בגופו, הן בהכאה, הן בקללה, הן באיזה צד של קלון, אם האחר מפייסו על זה כראוי לו, אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש, שכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום, אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו, מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים… ולא עוד, אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני, תבוא עליו ברכה. הא, מכל מקום, תלמיד חכם ומלך וכיוצא באלו, אף על פי שאינם משתדלים בנקימה, מכל מקום ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו העניין למי שאינו מקפח שכר בריאה, עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן, וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ה' ומהשגחתו יארע לו כן, אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו, שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער, ועל זה אמרו "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש", כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו, "אינו תלמיד חכם", כלומר אין מידתו כמידת תלמיד חכם, שראוי לו ליקר תורתו.[5]

המאירי עושה הבחנה בין אדם מן השורה לתלמיד חכם. אדם מן השורה שנפגע על ידי חברו רשאי לנקום כל עוד חברו לא ביקש ממנו מחילה[6]. עם זאת, אין זו ההתנהגות הרצויה ביותר, אלא זו רשות בלבד, ואם הוא מוחל לו הרי "תבוא עליו הברכה". לעומתו, אף אם אין זה ראוי שתלמיד החכם יבצע פעולת נקמה במו ידיו, הוא מחויב לנטור בלבו את צריבת הפגיעה בו ולצפות שהנקמה תצא אל הפועל ואין עליו חובה למנוע אותה.

הריטב"א מקשה על מסקנת הגמרא, שממנה עולה כי תלמיד החכם מחויב לנקום ולנטור, כל עוד לא נתבקש למחול על ידי הפוגע בו, הרי דבר זה סותר מאמר חז"ל אחר:

קשה לי, הא דאמר בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצער לי. היכי דמי? אי דלא מפייסי ליה, הרי הוא עושה שלא כדין, כשאינו נוקם ונוטר כנחש… ואי דמפייסי ליה ומפייס… אם כן מאי רבותיה? ויש לומר, דלעולם דלא מפייסי ליה, והא דהכא במילי דשמיא, וההיא דהתם בצערא דמצערי ליה שלא על מילי דשמיא.[7]

בתשובתו הריטב"א עושה הבחנה נוספת, באשר לדינו של תלמיד החכם: יש שני סוגי פגיעה בו – פגיעה בתחום האישי ופגיעה בתחום הדתי. כאשר הפגיעה בתחום האישי מן הראוי שתלמיד החכם ימחול לפוגע. לא כן כאשר הפגיעה בתחום הדתי. במקרה זה על תלמיד החכם להגן על כבוד שמים שנפגע יחד עם הפגיעה בו "ולנקום כנחש".

בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם עושה הבחנה אחרת:

דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו… במה דברים אמורים? בשביזהו או חרפהו בסתר. אבל תלמיד חכמים שבזהו או חרפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל, נענש, מפני שזה ביזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.[8]

על אף שלפי הגמרא מותר לתלמיד חכם לנקום על צער הגוף, אין בדברי הרמב"ם רמז להיתר למאן דהו לעשות מעשה נקמני. עם זאת, תלמיד החכם שנפגע בפרהסיה מחויב לשמור טינה בליבו עד שהפוגע יבקש מחילה. זאת מפני שהפגיעה בכבודו הוא ביזיון התורה, ועל ביזיונה אסור למחול ולעבור אל סדר היום. פגיעות אישיות אינן נחשבות כי, כפי שנאמר על ידי הרמב"ם, "הכול אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדי לנקום עליהם".

 

ולסיכום:

  • לפי הגמרא, על התלמיד חכם לשמור בלבו כל פגיעה שאיננה בתחום הממון.
  • לפי המאירי, אדם מן השורה שנפגע על ידי חברו רשאי לנקום כל עוד חברו לא ביקש ממנו מחילה, אלא שאין זו ההתנהגות רצויה. לעומתו, תלמיד חכם לא יבצע פעולת נקמה במו ידיו, אך הוא מחויב לנטור בלבו את צריבת הפגיעה בו ולצפות שהנקמה תצא אל הפועל ואין עליו חובה למנוע אותה.
  • הריטב"א מבחין בין פגיעה בתחום האישי לפגיעה בתחום הדתי. כאשר הפגיעה בתחום האישי מן הראוי שתלמיד החכם ימחול לפוגע, ואילו בפגיעה בתחום הדתי על תלמיד החכם להגן על כבוד שמים שנפגע יחד עם הפגיעה בו "ולנקום כנחש".
  • לפי הרמב"ם, תלמיד חכם אינו רשאי למחול על פגיעה בו שנעשתה בפרהסיה אלא אם כן הפוגע התנצל בפניו וביקש מחילה.

[1] הלכות דעות ז ז-ח.

[2] בבלי יומא כב ע"ב – כג ע"א.

[3] בית הבחירה למאירי על אתר.

[4] פרוייקט השו"ת, אוניברסיטת בר-אילן, דף על הדף יומא כג ע"א. ראו גם הרב יהודה לייב הלוי עדיל, איי הים, על אתר.

[5] בית הבחירה למאירי על אתר.

[6] לכאורה, דעה זו סותרת את פסיקת הרמב"ם המובאת לעיל.

[7] חידושי הריטב"א על אתר.

[8] הלכות תלמוד תורה ז יג.

התגובות סגורות