פרשת ראה: על הניגוד בין מסורתיות לאחדות

על הניגוד בין מסורתיות לאחדות

 

מקור האיסור "לא תעשו אגודות אגודות"*

בפרשתנו (דברים יד א) כתוב: "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". פסוק זה נדרש בגמרא כך, בהתייחס לנוהג שבעיירות הגדולות ובכפרים אין קוראים במגילת אסתר באותו יום[1]: "אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, איקרי כאן "לא תתגודדו": לא תעשו אגודות אגודות". ורש"י מסביר: "דנראה כנוהגים ב' תורות כשקוראים כפרים את המגילה ביום כניסה, ועיירות גדולות בי"ד ומוקפים חומה בט"ו".[2] מהדברים האלה משמע כי לפי רש"י, טעם האיסור הוא תיאולוגי-דתי, כדי שדת ישראל תיראה לעיני אוהדיה כאחידה ויחידה.

בהמשך הגמרא דנה בחלות האיסור "לא תתגודדו". מסקנתה היא כדלהלן:

אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה. אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון בית דין בעיר אחת, פלג מורים כדברי בית שמאי ופלג מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה.[3]

הראשונים והפוסקים[4] נוקטים להלכה כמו רבא, הן ממשמעות הסוגיה והן בהתאם לכלל שההלכה כמו רבא נגד אביי[5], כי האיסור "לא תתגודדו" אינו חל בשני בתי-דינים בעיר אחת. כך למשל כותב המאירי:

זו שאמרה תורה לא תתגודדו … רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושים אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראים כנוהגים שתי תורות. במה דברים אמורים? כשאין בעיר אלא בית דין אחד, ואף אותו בית דין בעצמו חלוקים לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת. אבל כל שהם שני כתי בתי דינין, אף על פי שהם בעיר אחת, ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו, אין כאן אגדות אגדות. שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך.[6]

 

שיטת הרמב"ם באיסור "לא תתגודדו"

הרמב"ם אינו סובר כמו רש"י: לדעתו, טעם האיסור הוא חברתי, באשר מטרתו היא שלא ירבו מחלוקות בישראל. בספר המצוות[7], הרמב"ם מביא את עיקר האיסור, שהוא – על פי פשוטו של מקרא – שריטת הבשר לכבוד המת כמו שנהגו עובדי עבודה זרה, אלא שהוא מוסיף וכותב: "וכבר אמרו שבכלל לאו זה גם ההזהרה על ההימנעות מפילוג העם ומחלוקת הרבים". במשנה תורה הוא פוסק כמו אביי, כדלהלן[8]:

בכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר: "לא תתגודדו", "לא תעשו אגודות אגודות".

מדבריו במשנה תורה משמע לכאורה שהאיסור מוגבל להעמדת שני בתי-דינים בעיר אחת. ברם, נראה שלפי הרמב"ם, ובהתאם למה שהוא כותב בספר המצוות, האיסור הוא כללי וגורף. כך הוא אמנם כותב בתשובותיו, כאשר הוא נשאל כיצד יש לנהוג בעיר שהמקובל בה לשבת בקדושת יוצר – כפי שנוהגים היום – ובא לשם חכם שעמד בקדושת יוצר, ונמשכו אחריו מקצת מן ההמון לעמוד כמותו: האם יש להטריח את הציבור לעמוד בקדושת יוצר?[9] אחרי שהוא הטעים כי מדובר ב"מנהג בורים" שאין לסמוך עליו, מוסיף הרמב"ם:

אבל אסור להם [לעמוד בקדושת יוצר] מעניין אחר: משום "לא תתגודדו", משום "לא תעשו אגודות". אלא כך חייבים כל בית ישראל, הנקראים בשם יעקב, המחזיקים בדת משה ע"ה, להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם. ואתם חכמים ונבונים ויודעים מה עונש המחלוקת וכמה רעות גורמות.

 

השתלשלות האיסור "לא תעשו אגודות אגודות" אחרי הרמב"ם

האיסור "לא תתגודדו" אינו מופיע לא בטור ולא בשולחן ערוך. הרמ"א[10] מזכיר אותו בעניין המנהגים השונים בנושא התספורת בימי ספירת העומר, והוא מסכם כך: "לא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום "לא תתגודדו"". בעל "מגן אברהם" מביא בנידון מספר עקרונות[11]: לדעתו, האיסור "לא תתגודדו" אינו חל במקרים הבאים:

– על דבר שאינו אלא מנהג.

– על דבר שיש לתלות שאין מתכוון לאיסור ממש.

– מי שנהג חומרה מפני שהיו מחמירים במקום שיצא משם.

יצוין כי הפוסקים האחרונים נוטים להקל בכל הקשור לאיסור "לא תתגודדו".[12] כך מתבטא הרב מנשה קליין, במאמץ להצדיק את המצב הנוכחי כי בכל עיר פורחים מנהגים שונים אף באותו בית-כנסת:

כל בי כנישתא וקהילה הביאו מנהגיהם עמהם ומחזיקים כלומר כל מיני החסידות לרבותיהם, וכן מתפללי אשכנז סתם ומנהגי הגר"א, ומנהג ספרד וישנם פה כל מיני מנהגים ושיטות, ואין פצה פה ומצפצף לענין לא תתגודדו… וכבר קיי"ל דבאיכא ב' בתי דינין בעיר אחת ליכא לא תתגודדו.[13]

 

 

"אל תטוש תורת אמך"

במסכת פסחים (נ ע"ב) מובא:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר (משלי א ח): "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".

רש"י מסביר כי יום השוק של צידון התקיים ביום שישי, ותושבי העיירה ביישן – הנמצאת בחוף הים התיכון בסביבת צור – היו מחמירים על עצמם שלא להיבטל מהכנת צרכי שבת כדי ללכת לשוק של צידון. ברם, בני הדור החדש בקשו לנטוש החמרה זו[14]. רבי יוחנן הורה להם שלא לעשות זאת, מפני שהמנהג שקבלו אבותיהם מחייב אותם.

כך הבין מחבר "שולחן ערוך", והוא פוסק[15]:

קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה.

הלכה זו נמצאת בהלכות נדרים, מחבר ה"שולחן ערוך" מבין אפוא שדין זה מחייב מדין נדר[16].

בעל "מגן אברהם", בהתייחס למנהגים שונים בתפילה ובפיוטים, כותב כך[17]:

המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים לכל שבט יש לו שער ומנהג.

מהמובאות הנ"ל משמע כי חז"ל מחשיבים את המסורת המשפחתית, השבטית או העדתית, וקבעו להלכה שיש חובה לקיים את המנהגים או את ההנהגות שהתקבלו על ידי קבוצה אחת של אנשים, כך שזה מחייב את צאצאיהם[18]. מדברי "מגן אברהם" משמע אפילו שלהבדלי מנהגים יתכן שיהיה ערך עצמי, טרנסנדנטי, וכי אין לראות בהם תוצאות – לא רצויות – של תהליך מתמשך שאין אפשרות להתנגד לו. לכאורה, גישה זו נוגדת את עיקרון האחדות, שבא לידי ביטוי בצווי: "אל תעשו אגודות אגודות".

 

 

גישתו של הרב קוק בנושא הניגוד שבין אחדות למסורתיות

הרב קוק התייחס לנושא, ולהלן דבריו בנידון[19]:

אל תפול ברוחך, חביבי, אם על פי המסורת יהיו קיבוצינו, שבאו מגלילות שונים, ושחיי הדת נתפתחו אצלם בצורות שונות, צריכים להחזיק כל אחד במנהגיו ומסורותיו, ממה שלבך יהמה: איכה תשוב אלינו האחדות הלאומית? כי שתי תשובות בדבר: האחת, אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה.

ובהמשך, הרב קוק מטעים כי בכל מקרה אין לראות בהבדלי המנהגים והמסורות אלא מצב זמני בלבד, עד שיתגבש הצביון הלאומי במלואו. ואז המסורת עצמה מצווה עלינו להעמיד במקום המקדש, בית דין גדול כללי לכל האומה, שממנו תצא תורה אחת לכל ישראל. הדרך לאחדות זו, שאנו כה עורגים אליה, עוברת דרך הפרוזדור של חיי שעה, וכל עוד אנו מצויים בה, עלינו להקפיד על כבוד ואמון הדדי לשאר חלקי האומה. וכאן מוסיף הרב קוק אזהרה: מי שאצה לו הדרך להקדים תהליך זה קודם זמנו, או שהוא מנסה להרוס בדרך זלזול את מנהגי העדות, הריהו מכניס באומה מהומה ומעורר חשדות ומתיחות בין חלקי העם השונים.[20]

הרב קוק אינו מנסה אפוא לטשטש את הניגוד שבין שני עקרונות אלה: מסורתיות ואחדות. דווקא הוא חש את המתח שבין מסורתיות לאחדות ישראל בצורה החזקה ביותר. דעתו היא כי ניתן לשמור על האחדות על אף העובדה שכל אחד ישמור על מסורתו, בתנאי שכל אחד יכבד את המסורת של חברו. מצד אחד הוא שולל מכל וכל יוזמות המזכירות את תנועת ה"רפורמה" שהיא כמובן פסולה בעיניו, אבל מצד שני הוא רואה במצב הנוכחי מצב חולף וזמני בלבד, הנובע מתנאי הגלות ומהיעלמותם של מוסדות המרכזיים של האומה הישראלית, כאשר האידיאל הוא שלכל עם ישראל תהיה תורה אחת בלבד. אגב, יש לשים לב שהרב קוק רואה בעין יפה את התפתחות המסורת, שהיא לדעתו מעשירה את היהדות ולכן מבורכת.

 

 

 

 


* חלק מהרעיונות שמובאים להלן לובנו בלימוד בחברותא עם ידידי הרב ד"ר יצחק איזק.

[1] בבלי יבמות יג ע"ב.

[2] ראה סקירה היסטורית מפורטת של איסור זה במאמרו של יצחק ד. גילת, "לא תתגודדו", ספר בר-אילן, יח/יט, (תשמ"א), עמ' 79-98.

[3] בבלי יבמות יד ע"א.

[4] ראה רא"ש ורי"ף על אתר.

[5] בבלי קידושין נב ע"א.

[6] בית הבחירה למאירי על אתר.

[7] לא-תעשה מה.

[8] הלכות עבודה זרה יב יד. נושאי כלים של הרמב"ם נדחקים להבין מדוע הוא פסק כמו אביי וכנגד רבא, שההלכה כמותו מן הסתם, ראה שם.

[9] תשובות הרמב"ם, ערך יהושע בלאו, ירושלים 1989, סימן רסב.

[10] אורח חיים תצג ג.

[11] שם ס"ק ו.

[12] הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות השלם, ירושלים תשנ"ב, חלק ב, סימנים לא, פ, שמז.

[13] שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן קמב.

[14] רש"י מסביר שם: "להמנע מן השוק, שעשירים היו". אבותיהם היו עשירים, והיה ביכולתם לוותר על הכנסתם בערבי שבתות, שבהם נקבע יום השוק בצידון.

[15] שולחן ערוך יורה דעה רי"ד ב.

[16] אלא שקיימת אפשרות להתיר את הנדר, גם אם מדובר במנהג קולקטיבי שהתקבל על ידי קבוצה שלמה בעבר. ראה על זה דעות חלוקות המובאות בספרו של אליקים ג' אלינסון, איש ואשתו, האשה והמצוות (ספר שלישי), ירושלים תשמ"א,עמ' 30, הערה 56.

[17] שולחן ערוך, אורח חיים, ראש סימן סח.

[18] אלא שכנראה אין הרמב"ם מקבל דין זה אלא אם כן מדובר בקבוצה שלימה במקום אחד. מצד שני, אין לכאורה מי שחולק על זה שההחמרות של אדם בודד אינן מחייבות את צאצאיו, כן משמע מדברי פרי חדש (שולחן ערוך, אורח חיים תצו ז).

[19] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, ירושלים תשכ"ב, חלק ב תקסו.

[20] על פי יעקב פילבר, חמדת ימים, על התורה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 458.

התגובות סגורות