פרשת שופטים: אחיזת עיניים

אחיזת עיניים*

בתורה, בתוך רשימה ארוכה של נוהגים אסורים בגלל זיקתם לעבודה זרה, מופיע איסור מעונן. כך כתוב בפרשתנו (דברים יח י-יג):

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

מהו גדרו של מעונן? על שאלה זו עונה הגמרא[1] המציעה שלושה הסברים שונים:

"מעונן" – רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור [שכבת זרע משבעה בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים] על העין. וחכמים אומרים: זה האוחז את העיניים [אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום]. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות [לשון "מעונן" כמו בעל עונות, שמבחין את עונה] ואומר: היום יפה לצאת לדרך [ויצליח] למחר יפה ליקח [מקח וישתכר בו הלוקח], לימודי ערבי שביעיות [כלומר ערב שביעית למדים ורגילים להיות חטים יפות].

לפי רבי שמעון, מעשה המעונן זהה למעשה המכשף, וזו כנראה הסיבה שאין הרמב"ם מביא את דעתו[2], כפי שיבואר להלן. אולם שתי הדיעות הנוספות, של חכמים ושל רבי עקיבא, הן אלה שהרמב"ם נקט להלכה במשנה תורה [3], ואלו דבריו שם:

איזהו מעונן? אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני. וכן האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תימהון, והוא לא עשה – הרי זה בכלל מעונן ולוקה.

וכן בספר המצוות[4] הרמב"ם מונה את שני האיסורים "זה המחשב עתים ושעות" ו"זה האוחז את העיניים" תחת לאו אחד – לא תעוננו – כאשר העובר על כל אחד מהם לוקה.

מה גדרו המדויק של "אחיזת עיניים"? מדברי הרמב"ם משמע כי האוחז את העיניים הוא מי שבשפת ימינו מכונה "קוסם". כך הוא אמנם כותב בספר המצוות (שם):

[האוחז את העיניים] הוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציא נחש. או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העיניים המפורסמים אצל ההמון.

הרמב"ם גם מסביר שם את טעם האיסור:

עם זה הוא גונב את דעת הבריות וההפסד על ידי כך עצום מאוד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות.

מהו "ההפסד העצום מאוד" הנגרם על ידי אחיזת העיניים? בעל ספר החינוך[5] העתיק את דברי הרמב"ם האחרונים והוסיף פסקה אחת שלכאורה מבהירה את החסר בדברי הרמב"ם:

ויערב לדעותם לקבל הנמנע היותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא. ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והיכרת נפשם.

בעל ספר החינוך סבור שהסכנה היא שהמון העם יאמין כי בכוחם של מכשפים לחולל מעשים על-טבעיים, ומכאן הדרך לכפירה קצרה מאחר והקב"ה הכל יכול נדחק כביכול אל מחוץ לזירה. בהקשר לכך ידוע שאנשי הכמורה של עבודה זרה עד עצם היום הזה נוהגים לשכנע אנשים פרימיטיביים להמיר את דתם באמצעות להטוטים שונים ומשונים .

ברם, עיון חוזר בדברי הרמב"ם הנ"ל מוביל להשערה כי דברי בעל ספר החינוך אינם מתיישבים עם רוחם של דברי הרמב"ם. בעל ספר החינוך חושש שמא הסכלים יתפעלו מן המכשפים ויפנו את אמונתם אליהם. הרמב"ם – בקטע שמובא לעיל – מעלה חשש אחר: "מחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות". החשש הוא מפני פגיעה ביכולת השיפוט הרציונלי, שהוא אחד הקריטריונים להכרת האמת – יחד עם החושים והמסורת [6]. אם כן, סיבת האיסור לפי הרמב"ם אינה רק החשש שהצופים יגררו לעבודה זרה, אלא בעיקר שיפסיקו לראות בהיגיון אחד הקריטריונים העיקריים לבירור במה יש להאמין ובמה לא. חשש זה בעיניו חמור יותר, בהתאם לגישתו הרציונאלית בכל מה שנוגע ליסודות האמונה של הדת היהודית ולהבנת טעמי מצוותיה.

בהמשך דבריו במשנה תורה [7] הרמב"ם כותב:

המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העיניים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל "לא ימצא בך" (דברים יח י) הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקים עליו שנאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב יז).

לעיל הרמב"ם קבע דין האוחז את העיניים בשונה ממה שנאמר בשורות הנ"ל: "האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תימהון, והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה". יוצא שהרמב"ם כתב לעיל – בדין המעונן – שהאוחז את העיניים חייב מלקות מן התורה, כאשר כאן – בדין המכשף – אין עונשו אלא מכת מרדות בלבד. רבים ניסו ליישב סתירה זו בדברי הרמב"ם [8]. בין השאר, מובא בשמו של אחד מצאצאי הרמב"ם [9] שאם התרו בו משום מעונן לוקה מן התורה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה אלא מכת מרדות. הסבר זה מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם מבחינה פורמלית, אבל אינו מבהיר מדוע קיים הבדל בין שתי צורות אלו של אוחז את העיניים.

ניתן אולי לחלק כדלהלן. יש לפנינו שני מעשים שונים באיכותם ובמטרתם: אחיזת עיניים של מעונן היא עשיית מעשה מאגי המעורר תימהונם של הצופים במטרה לעשות עליהם רושם בעוד שאחיזת עיניים של מכשף היא מאגיה לשם תועלת מעשית כלשהי כגון ריפוי מחלה. המעשה הראשון אסור מן התורה, ולכן העונש על המבצע אותו הוא מלקות. לעומת זאת, אין עוברים על איסור כישוף אלא אם כן מבצעים מעשים מסוימים שהמכשפים נוהגים לבצעם[10]. האוחז את העיניים – היינו מי שמטעה את הצופים ונותן לו לחשוב שהוא מבצע פעולות כאלה כאשר במציאות אין הוא עושה זאת – אינו עובר אלא על איסור דרבנן ולכן אונו מקבל אלא מכת מרדות.

בעל חכמת אדם [11] מתייחס לקוסמים המופיעים בפני קהל בימיו וכך הוא כותב:

מזה תראה שאותם הבדחנים שעושים כדברים אלו על החתונות ונקראים טאשין שפילער עוברים בלאו דאורייתא, והמְצַוה לעשותם עובר משום "לפני עוור". ולכן מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, אבל אם הוא גוי שעושה נראה לי דמותר לראות.

מחברים מאוחרים יותר מוצאים בכל זאת היתר להופעת קוסמים. לדוגמה נביא מה שכתב הרב שטרנבוך בעניין זה [12]:

יש לומר שכל שהכל יודעים ומכירים שאין זה מעשה כישוף כלל ואינו אלא מעשה ידים ותחבולה, שהוא אומר להם כן מראש, שאין בזה כלל מקום לטעות, או גניבת דעת – מותר מדינא … וכן סיפר לי חמי זצ"ל ששמע מפי החזון איש זצ"ל שאין בזה איסור כישוף כשיודעים ומכירים שאין זה לכישוף ממש רק "חכמות".

בהמשך דבריו הרב שטרנבוך מסייג את דבריו וקובע שטוב להחמיר ולהימנע מן העיסוק הזה כלל. אם בכל זאת עושים זאת, טוב יעשה הקוסם אם יכין שלט גדול שבו הוא מודיע כי כל אשר רואים הצופים אינו אלא תרגילי מהירות ידיים וכי בידו של כל אדם המתאמן לחקות אותו.


* חלק ניכר מהרעיונות שמובאים להלן לובנו בלימוד בחברותא עם חברי הרב ד"ר יצחק איזק.

[1] בבלי סנהדרין סה ע"ב, סו ע"א. הביאורים הכתובים בסוגריים הם דברי רש"י.

[2] יצויין שגם רש"י על אתר (דברים יח י) אינו מביא את דעתו של רבי שמעון.

[3] הלכות עבודה זרה יא ח-ט.

[4] לא תעשה לב.

[5] מצוה רן.

[6] בפתיחה לאיגרתו אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים.

[7] הלכות עבודה זרה יא טו.

[8] ראה אנציקלופדיה תלמודית ע' אחיזת עיניים. שם מובאת שורה ארוכה של תירוצים נוספים.

[9] רבי יהושע הנגיד, מבני בניו של הרמב"ם. תשובתו מובאת בכסף משנה על אתר.

[10] ראה דוגמאות רבות במורה הנבוכים ג לז.

[11] כלל פט סעיף ו. וכן העתיק בעל קיצור שולחן ערוך סימן קסו סעיף ד.

[12] הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, ירושלים תשנ"ב, חלק א סימן תנב.

התגובות סגורות