פרשת שלח לך: בעניין הביקור בקברי צדיקים

בפרשתנו מובא, בעניין מסע המרגלים: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג כב). רש"י מבאר – על פי חז"ל[1] – מדוע הפועל "ויבא" הוא בלשון יחיד לעומת "ויעלו" שבלשון רבים: "ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". מדברי חז"ל אלה יש שהסיקו כי השתטחות על קברי צדיקים היא דבר לגיטימי. הרי לכאורה לא חסרות סיבות השוללות נוהג זה, כפי שנבאר להלן.

 

אסור לדרוש אל המתים

כתוב בתורה:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ … דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יח י-יג).

מי הוא ה"דורש אל המתים"? לפי הגמרא: "זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".[2] וכך פוסק הרמב"ם:

איזהו דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדן כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו, לוקה.[3]

מכאן שלכאורה איסור זה אינו קשור כלל לביקור בקברי צדיקים. ואילו הרב חיים פלטיאל[4] כן חשש משום האיסור של דרישה אל המתים[5], באשר – לפי הרב פיינשטיין – "אין להפקיע הקרא דודורש אל המתים מפשוטו, דהוא איסור גם מלבקש מהמתים שהם יתפללו עבורנו".[6] מסיבה זו החכמת אדם זועם על הנשים הנוהגות לבקר בבתי-קברות ולפנות למתים הקבורים שם להקלת צרותיהן:

אותן נשים, וכן עמי הארץ, שהולכים על קברי מתים, וכאלו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם. קרוב הדבר שהם בכלל זה [דורש אל המתים], ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים.

אלא הוא מסיק כי ניתן להתיר את המנהג בתנאי ש"ההולכים שם יתפללו לה' שימלא שאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים".[7] הרב טוקצינסקי מקל עוד יותר. הוא מתיר לפנות להקב"ה ולהציע כי הצדיק הקבור ישמש כמליץ יושר בינו לבין הקב"ה, ואף מתיר לפנות לצדיק עצמו, בתנאי שכוונת הפונה היא שהמת לא ישמש אלא כמליץ יושר, ולא ידאג בעצמו להתרת צרתו. [8]

 

מדברי הזוהר[9] משתמע היתר גורף: לפי הנאמר שם, האיסור לדרוש אל המתים אינו מתייחס אלא לגויים שלעולם נקראים מתים אפילו בחייהם, ואילו ישראל ובייחוד הצדיקים, נחשבים כחיים היות והם חיים בגן עדן. בנוסף לכך, האיסור מתייחס למבקרים גויים היות והם מפעילים כישופים בזמן שהולכים לבתי-קברות, ואילו ישראל הולכים אצל מתיהם בתשובה ותענית, וכוונתם שנשמות המתים יתפללו להשי"ת עליהם, והקב"ה חס עליהם.

יוצא כי לפי דברי הזוהר הנ"ל האיסור מוגבל לביקור בקברי גויים או לעריכת כשפים בבית הקברות, בניגוד לפשוטו של מקרא.

 

אסור לבקר בבתי קברות משום דרכי האמורי

במסכת שמחות מובא: "יוצאים לבית הקברות ופוקדים על המתים עד שלשה ימים ואין חוששים משום דרכי האמורי"[10]. מכאן מסיק הרדב"ז: "משמע בתוך ג' אין בו משום דרכי האמורי אבל אחר ג' יש בו משום דרכי האמורי"[11]. זו כנראה כוונת הרמב"ם כאשר הוא פסק: "לא יפנה אדם לבקר הקברות"[12]. ברם, הרדב"ז משתדל להתיר את הדבר, והוא בהמשך דבריו מסביר את העניין כך:

פירוש "לבקר הקברות" הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת וזה יש בו מדרכי האמורי, אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם.

בדברים האלה הרדב"ז מתכוון להתיר את הביקור בבתי הקברות, גם אליבא דרמב"ם. אולם, מפשוטם של דברי הרמב"ם עולה כי אין לפקוד קברים משום דרכי האמורי, זאת אומרת כי בפקידת קברים יש סממן של עבודה זרה ועל כן יש להימנע מכך בכל צורה שהיא. החתם סופר הבין את דברי הרמב"ם באופן זה והוא מעלה כי אף בימינו – אליבא דהרמב"ם – יש להימנע מפקידת הקברים מפני שיש בכך משום "דרכי האמורי", קרי: דרכי הנוצרים.[13]

 

יש להימנע מלבקר בבתי קברות מטעמי תורת הסוד

בהלכות תשעה באב הרמ"א כותב: "הולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת".[14] ברם, המגן אברהם (ס"ק יג) מסתייג ממנהג זה באומרו: "כתב בכתבי האר"י דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלווית המת ובפרט אם לא תיקן עוון קרי מתדבקים בו החיצונים". החיי אדם מוסיף שגם לנשים נידות אסור ללכת לבית- הקברות.[15] כך גם כותב הגר"א במכתבו לאשתו, באשר "שם מתדבקין הקליפות מאוד, וכל שכן בנשים".[16] אבל החיי אדם מציע פתרון מעשי: "יעמדו ברחוק ד' אמות".[17]

 

אין טעם לבקר בבתי-קברות

הרמב"ם כותב:

מציינים את כל בית הקברות ובונים נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.[18]

הכסף משנה מסביר כדלהלן:

מה שכתב ולא יפנה אדם לבקר הקברות זה סיום מה שכתב שדבריהם הם זיכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים.

הכסף משנה מתכוון להבהיר כי לדעת הרמב"ם אין ממש איסור לבקר בבתי הקברות[19] אלא שאין בזה כל תועלת. כאמור, אין הכרח להבין כך את דברי הרמב"ם.

 

דעות המחייבות ביקור בבתי-קברות

בניגוד למה שנאמר לעיל, יש הרואים בפקידת קברים נוהג מקובל ואף רצוי. כבר בתלמוד מוזכר המנהג לצאת לבית הקברות כדי לעורר רחמי שמיים בעת עצירת גשמים. הגמרא מטעימה את המנהג כדלהלן: "למה יוצאים לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים"[20]. להלכה, בהלכות תשעה באב מובא על ידי הרמ"א המנהג ש"הולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת"[21] וכן בערב ראש השנה "יש מקומות נוהגים לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות"[22].

עוד נמצא בתיקוני הזוהר (תיקון שילוח הקן) כי כשאין צדיקים אמיתיים בדור, השראת השכינה על ישיני עפר בקברם. מחבר הספר "לשם, שבו ואחלמה" העלה כי השכינה שורה בקברי הצדיקים האמיתיים שבחוץ לארץ, עד כדי כך שמקומם חשוב כארץ ישראל. מכאן הרב משה שטרנבוך מסיק שלפי זה יהיה מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים שם.[23] גם הרב עובדיה יוסף סבור כי יש משום מצווה בפקידת קברי צדיקים "ולכן מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להשתטח על קברי הצדיקים, כיון שדעתו לחזור לארץ ישראל". הרב יוסף מסתמך על המדרש שהובא לעיל לפיו כלב בן יפונה הלך ונשתטח על קברי האבות, והוא רואה בו פרדיגמה נורמטיבית.[24]

נמצאנו למדים כי לצד השוללים את העלייה לקברים, חוץ מהשתתפות בהלוויית המת, יש המתירים ואף מחשיבים זאת כמצווה. אפשר למנות סיבות נוספות לכך שיש לראות בחיוב את ההשתטחות על קברי צדיקים:

– "זהו עניין של כבוד שבאים לפקוד את ציונו" של הנפטר.[25] הרי בקשה מהמת לשמש כמליץ יושר גורמת "כבוד ויקר לצדיק שעושהו שליח מצווה".[26][27] יש בכך גם משום תועלת למת כי דברי שבח הנאמרים עליו בעולם הזה משפיעים על מעמדו בעולם הבא.[28] כך שיש לנשמת המת נחת רוח מזה שבאים לפקוד את מקום משכבה.

– קברו של צדיק הוא מקום "קדוש וטהור"[29] ושם תפילתו נשמעת. [30]

 

כך שבסופו של דבר, נוהג מפוקפק מבחינה הלכתית ואף מבחינה מיסטית הפך להיות מעשה חיובי בהחלט ואף נחשב כמצווה עד כדי כך שהוא מצדיק נסיעה לחוץ לארץ. ידוע עד כמה נוהג זה נפוץ בימינו, עד שהדבר הפך להיות נחלת רבים ממש.

 

 

 

 

 


*חלק מהנושאים שמובאים להלן לובנו בלימוד בחברותא עם חברי הרב ד"ר יצחק איזק.

[1] בבלי סוטה לד ע"ב .

[2] בבלי סנהדרין סה ע"ב.

[3] הלכות עבודת כוכבים יא יג. וראה יורה דעה קעט יג.

[4] תלמיד חבר של מהר"ם מרוטנבורג, המאה ה‎13-.

[5] מובא בב"ח, יורה דעה, סוף סימן ריז.

[6] שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן מג.

[7] כלל פט סעיף ז.

[8] הרב ניסן אהרן טוקצינסקי, ספר גשר החיים, ירושלים תש"ך, חלק א, עמ' שט.

[9] זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף עא. וראה גם טעמי המנהגים (תתרסח).

[10] מסכת שמחות התחלת פרק שמיני.

[11] הלכות אבל ד ד

[12] שם.

[13] שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שלח ד"ה וע"ד הברייתא.

[14] שולחן ערוך אורח חיים תקנט י.

[15] חיי אדם ג לח.

[16] אגרת הגר"א הנקראת עלים לתרופה, ירושלים תש"ס, עמ' לד-לה.

[17] חיי אדם, קלה כה, וראה גם קלח ה.

[18] הלכות אבל ד ד.

[19] ראה לעיל משום דרכי האמורי

[20] בבלי תענית טז ע"א.

[21] רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים תקנט י, על פי תוספות ד"ה יוצאים לבית הקברות, שם.

[22] שם תקפא.

[23] זאת על אף שבארץ ישראל אין מחסור בקברי צדיקים. אלא "אם מרגיש התעוררות מיוחדת לצדיקים מיוחדים, שלומד מתורתם, לבוא על קברם ממש, יש בזה מצווה" (תשובות והנהגות, ח"ג סימן סא).

[24] שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נז.

[25] הרב יחיאל ויינברג.

[26] שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א – או"ח, הערות סימן י הערה ו ד"ה ולכאורה עוד.

[27] ספר חסידים תנ.

[28] לב אבות דף מא.

[29] טעמי המנהגים תתרסז בשם המהרי"ל.

[30] ב"ח, טור יורה דעה ריז ד"ה נדר מישראל.

 

התגובות סגורות