פרשת שלח-לך: מקושש העצים

מקושש העצים

 

 

מובא בפרשתנו:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר טו, לב-לו).

הרבנית שרון רימון מעלה את השאלה הבאה:

מה ראתה התורה לספר סיפור על חטאו של אדם יחיד, ומדוע חשוב להקדיש לכך פרשייה בתורה, הרי סביר להניח שסיפור זה לא היה המקרה היחיד בכל שנות הנדודים במדבר של כישלון אדם בחטא, אלא שהתורה לא ראתה עניין לציבור בפרסומם של מקרים אלו. אם כן, מה העניין מיוחד בסיפור זה שבגללו החליטה התורה לספרו?[1]

הרי התורה כבר הורתה  לשמור את השבת: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא טז), ואף עונש מחלל השבת מוזכר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד-טו).

רש"י הרגיש בקושי זה, והוא – בהסתמכו על הספרי – מסביר כדלהלן מהו המסר של פרשה זו: "בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחללה". אולם, אין זה פשוטו של מקרא, הרי אין כל רמז בטקסט המקראי שהדבר אירע אמנם בשבת השנייה אחרי מעמד הר סיני.

לפי תוספות, כוונת התורה היא לספר מעשה גבורה של אדם שמסר את חייו למען כלל ישראל:

מעשה המקושש היה בתחילת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות. עמד וחילל שבת כדי שייהרג, ויראו אחרים.[2]

גם לפי תרגום יונתן מדובר במעשה גבורה, אלא שלדעתו כוונת המקושש הייתה לגרום לכך שהקב"ה יגלה מה יהיה עונשו המדויק של מחללי השבת:

גזירת שבת נודע להם, אך העונש של שבת לא נודע להם. קם איש מִשׁל בית יוסף, אמר: במאמרו אלך, ואתלוש עצים ביום של שבת, ויראו אותי עדים ויגידו למשה, ומשה יתבע תלמוד מִן לפני ה' וישפטו אותי, ובכך יודע העונש לכל בית ישׂראל.[3]

המוטיבציה להפוך את המקושש לצדיק – לפחות על פי כוונותיו – נובעת מכך שעל פי דעה אחת בגמרא – זו של רבי עקיבא – אין המקושש אלא צלפחד:

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'", ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.[4]

הרי יש תמימות דעים שצלפחד היה צדיק, ואם כן אף רבי עקיבא משתדל להבהיר שכוונתו הייתה לשם שמיים. אלא שהבנה זו מעלה שאלה הלכתית חמורה, כפי שכותב המהרש"א:

יש שאלו בזה… היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת? ויש לומר כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לרבי שמעון.

היות וכוונת המקושש הייתה ללמד לקח לעם ישראל ולא ליהנות מעצם המלאכה, הוא פטור לפי ההלכה היות ומדובר במלאכה שאיה צריכה לגופה[5], זאת אומרת "[שהוא עשה] מלאכה והתכוון לתכלית ולצורך אחרים משהתכוונו בה במשכן".[6] המהרש"א מיישב את הקושי כדלהלן:

מיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על פי העדות.[7]

אין בית דין של מטה דנים אלא על פי מה שהם רואים, ולא על פי "דברים שבלב", ולכן חייבו אותו למיתה. על תירוץ זה הרב אלחנן וסרמן מקשה: "מה שתירץ מהרש"א דבית דין לא ידעו מחשבתו, הוא תימה, דהא כתיב "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש"".[8] הרי ההוראה לסקול את המקושש באה ישירות מה'! אלא שכנראה כוונת המהרש"א היא שאין הקב"ה התערב בהכרעת בית הדין, אלא הסתפק לגלות להם באיזו מיתה יש להרוג את המקושש, אחרי שבית הדין הכריע שהוא חייב מיתה.[9]

ישנה תסבוכת הלכתית נוספת: הרי התורה מציינת שהכניסו את המקושש במשמר "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". והדבר תמוה: הרי כבר ידעו שמחלל שבת חייב מיתה, כפי שנאמר: "מחלליה מות יומת". והגמרא מיישבת את העניין כך: "מקושש בר קטלא הוא, ומשה לא הוה ידע קטליה במאי".[10] הרי מן הסתם, חייב מיתת בית דין נהרג בחנק, ובפרשת המקושש בא הקב"ה להודיע שמחלל שבת חייב סקילה. ואז מתעוררת בעיה: לפי רבי יהודה, הדורש שההתראה תנקוט בצורה מפורשת באיזה עונש מוות העבריין מתחייב, איך יכלו להרוג את המקושש? והגמרא מיישבת כך: "רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג… מקושש הוראת שעה היתה".[11] יוצא שלרבי יהודה, בפעם היחידה שסדרי עונש מוות מוזכרים בתורה[12], אין הדברים התנהלו לפי ההלכה!

אולם, ניתן לבאר את הדברים בצורה אחרת. יש קודם כל לברר מהי המלאכה שנעשתה על ידי המקושש. בעניין זה יש דיון בגמרא, כדלהלן: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה [רש"י: מעמר: תלושין ומפוזרין היו ועמרן, כדאמרן (בבלי שבת עג ע"ב): "האי מאן דכניף מלחא, חייב משום מעמר".]"[13]. נמצאנו למדים שלפי הגמרא קיימות שלוש דעות בעניין חטא המקושש, ומתברר שהפרשנים הציעו פירושים נוספים, כדלהלן:

  • המקושש העביר את העצים ארבע אמות במדבר, הנחשב כרשות הרבים רק בזמן שבני ישראל היו שרויים שם, כפי שעולה מהדיון בגמרא שלהלן:

תנו רבנן, ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית. ומקום פטור… ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה… ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא: איזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר? אמר אביי: לא קשיא, כאן, בזמן שישראל שרויין במדבר [רש"י: חשיבא רשות הרבים], כאן, בזמן הזה [אינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדברות לא שכיחי].[14]

אם כן מדובר במלאכה הל"ט, מעשה שמכונה על ידי תוספות "מלאכה גרועה"[15]. ועוד, בתנאי שמבינים שהעברה ברשות הרבים כלולה בהוצאה מרשות לרשות[16].

  • המקושש תלש את העצים בשבת. עבודה זו מתייחסת לאב מלאכה "הקוצר", כפי שמבאר רבי עובדיה מברטנורא: "הקוצר בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר". המקור הוא בירושלמי: "וימצאו איש מקושש עצים, מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע"[17].
  • המקושש הרים ערימה של עצים, ובכך ביצע את אב המלאכה "מעמר", כפי שהרמב"ם מבאר: "מעמר, הוא הגודש עומרי הקציר זה על זה, ועומר שם אלומת החטים או השעורים וזולתם מכל הנקצרים"[18].
  • לפי אברבנאל, האיסור שעבר עליו המקושש היה ביציאה מחוץ לתחום:

אפשר לפרש עוד, שבעבור שהיו ישראל במדבר, מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק, יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביום השבת, בהפך מה שציוותה תורה "אל יצא איש ממקומו". ולזה אמר "מקושש עצים ביום השבת", שאין פירוש מקושש כורת, אלא לוקט אותם אחד הנה ואחד הנה מלשון "וקוששו להם תבן", ואין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות כי לא חטב ולא עמר, אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום.[19]

  • לפי שד"ל:

מקושש: תרגומו מגבב, והוא לקיטת עצים קטנים וקש התלושים, וכן לקושש קש (שמות ה יב). וכן "מקוששת שנים עצים" (מלכים א יז יב). נראה שאף על פי שלא היה תולש ולא עושה מלאכה ממש נענש, כי עבר ביד רמה על מצוות שביתה.

מכאן שאין תמימות דעים בעניין חטא המקושש, ומעשהו על פי פשוטו של מקרא מעורפל. ויש אף דעה אחת הנוקטת שהמלאכה שהוא עשה הייתה "גרועה". לכן נראה לי שמסר התורה כאן הוא שהיא מקפידה לא רק על העבירות "הגדולות", כמו עבודה זרה או כל צורה של מרד נגד ה', אלא גם על מי שמפר אחת מכל הוראותיה בכל עניין שהוא. מבחינה זו, שמירת שבת היא מצווה אופיינית: העונש עליה חמור במיוחד, ויחד עם זה יחסית "קל" להפר אותה. אפילו מעשה שגרתי של חיי יום יום, כמו למשל העברת חפץ יותר מארבע אמות ברשות הרבים, נחשב כעבירה חמורה אם הוא בוצע ביום השבת. על יד מעשי המרד הרבים שסופרו בתורה – כמו חטא העגל, חטא המתאוננים, חטא המרגלים – המעמידים בסכנה את הברית היסודית שבין הקב"ה לעם ישראל, היה צורך להזכיר לעם ה' שגם בפרטים האלה יש חובה להישמר מכל סטייה משמעותית מהוראות התורה. מבחינה זו, פרשה זאת בא להוציא מליבם של כל המעוררים העתידים לקום בעם ישראל, למשל המסופר בברית החדשה:

בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה. תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל. רָאוּ זֹאת הַפְּרוּשִׁים וְאָמְרוּ לוֹ: "הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת". הֵשִׁיב לָהֶם: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד כַּאֲשֶׁר רָעַב הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ? (שמואל א כא ב-ז). הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלֹּא הָיָה מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל כִּי אִם לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד (ויקרא כד ה-ט)[20]. הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בְּשַׁבָּתוֹת מְחַלְּלִים הַכֹּהֲנִים אֶת הַשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין עֲלֵיהֶם אַשְׁמָה? (במדבר כח ט). וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁגָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן. אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע "חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זֶבַח" (הושע ו ו), לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים, שֶׁהֲרֵי בֶּן הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת (שמות טז כט)[21] (מתי 12, 1-7).

בעיני ישו, האכלת אנשים רעבים חשובה יותר מאשר שמירה "קטנונית" על איסורי שבת[22]. כנגד טענות כאלה באה התורה לומר שאין לזלזל בהם, והעובר עליהם חייב סקילה.

אריסטו מספר[23] שפעם אחת באו זרים לבקר את הפילוסוף היווני הרקליטוס[24] כדי לשוחח אתו, וראו אותו מתחמם באש המטבח. הם היו עמומים, בחושבם שהתנהגות זו איננה תואמת את מעמד הפילוסוף. אולם, הרקליטוס הזמין אותם להיכנס, כאשר הוא הוסיף: "האלים כאן כמו בכל מקום". במילים אחרות, ניתן למצוא את הקב"ה גם במעשים השגרתיים של חיי יום יום.  

 

[1] פרשת-שלח-המקושש/http://www.etzion.org.il/he

[2] תוספות על בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה.

[3] על פי כתר יונתן, במדבר טו לב.

[4] בבלי שבת צו ע"ב.

[5] הרב יוסף חיים מבגדד, ה-"בן איש חי", בשו"ת תורה לשמה (סימן קכג) משתמש במהרש"א זה כדי לענות ליהודי השואל בעקבות מעשה שהיה כשנקלע בליל שבת לפונדק אחד באמצע הדרך, ובמהלך הלילה באו גויים שיכורים לחדרו, והיה ברור שאם יבחינו בו שהוא יהודי ייהפך עד מהרה לכלי משחק בידם, ולכן כדי להוציא מלבם כל ספק הדליק נר בפניהם וכך הוכיח להם את אי-יהדותו כביכול. לאחר השבת פנה בשאלה לרב אם עבר על איסור תורה ומה כפרתו (יש לציין שלא היה חשש פיקוח נפש), ובתשובתו ענה לו הבן איש חי כי לא עבר על איסור תורה מאחר שלא היה צריך להשתמש באור הנר אלא עשה זאת רק כדי להוכיח כי אינו יהודי (על פי שבתי יגל, "מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת שלח לך , תשע"ג, מספר  1019).

[6] משה חיים שלנגר, יסודות הלכות שבת, ירושלים תש"ל, עמ' 136.

[7] מהרש"א, חידושי אגדות, בבא בתרא קיט ע"א.

[8] קובץ שעורים בבא בתרא אות שס.

[9] שאם לא כן, התברר שהקב"ה הכריע כביכול במחלוקת הפוסקים: הרי בעניין מלאכה שלא צריכה לגופה, ישנה מחלוקת (בבלי שבת עג ע"ב) בין רבי יהודה – המחייב – לבין רבי שמעון – הפוטר. והנה הרמב"ם (הלכות שבת י כא) פוסק כמו רבי יהודה והטור כמו רבי שמעון!

[10] בבלי סנהדרין עח ע"ב.

[11] בבלי סנהדרין פ ע"ב.

[12] חוץ מהמקלל, אלא ששם הנסיבות היו עוד יותר בעייתיות, הרי משה לא ידע כלל שהוא חייב מיתה!

[13] בבלי שבת צו ע"ב.

[14] בבלי שבת ו.

[15] תוספות שבת ב ע"א ד"ה יציאות השבת שתים שהן ארבע.

[16] ראו תפארת ישראל על שבת ז ב ד"ה ארבעים חסר אחת.

[17] ירושלמי סנהדרין ה א.

[18] פירוש המשנה שבת ז ב.

[19] אברבנאל במדבר פרשת שלח פרק טו.

[20] זו באמת שאלה: איך נתן אחימלך לזרים לאכול מלחם הפנים, שרק הכוהנים מותרים לאוכלו? מצודת דוד מבאר: "אף שהלחם ההוא אסור לזרים, מכל מקום רצה להאכילם מחמת גודל הרעבון אולם דוקא לטהורים", זאת אומרת שמצב אנשי דוד היה בגדר פיקוח נפש. הרד"ק הבין שלא היה מדובר בלחם הפנים: "פירש אדוני אבי ז"ל לחמי תודה שיוכל זר לאוכלו בטהרה". וכן הרלב"ג: "יתכן שבחר מלחם הקדשים מה שאיסורו יותר קל והוא קדשים קלים כמו הענין בלחמי תודה".

[21] זה פירוש מגמתי של הפסוק "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת".

[22] לכאורה, יש גם כאן בעיה של גזל, באשר מן הסתם השדה היה בבעלות כלשהי, אבל אין הברית החדשה מתייחסת לבעיה זו.

[23] Aristotle, Parts of Animals, 645 A, Book I. מצוטט על ידי מרטין היידגר ב-""Letter on Humanism.

[24] הֵרַקְלֵיטוֹס היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס.

התגובות סגורות