פרשת שמות: ושאלה אישה משכנתה

ושאלה אישה משכנתה

 

בשלושה מקומות בתורה מוזכר שבני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול, כדלהלן:

  • וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו יג-יד).
  • וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג כ-כב).
  • דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות יא ב).

על פי המשתמע, יש כאן הבטחה מאת ה' שבני ישראל יֵצאו ממצרים עם הון רב, אולם גם הוראה להם להשיג את ההון הזה על ידי כך שישאלו מהמצריים כלים ושמלות בעלי ערך.

בעניין זה מתעוררות שתי שאלות:

  1. שאלה תיאולוגית: מדוע חשוב לציין – ולבצע – שבני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול?
  2. שאלה אתית: איך להצדיק את "שאלת" הכלים על פי הוראת הקב"ה ומשה? המצריים השאילו את רכושם לישראלים כאשר הם היו בטוחים שבחזרתם למצרים אחרי שלושה ימים בני ישראל יחזירו אותו אליהם. יש כאן אפוא לכאורה גזל ותרמית.

 

מדוע בני ישראל היו זקוקים לרכוש גדול?

מדברי חז"ל משתמע שזו הייתה דרישה מאת ה', כמעט נגד רצונם של בני ישראל, וכך מובא בגמרא:

"דבר נא באזני העם וגו'". אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: "ועבדום וענו אתם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאים אותך למחר מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.[1]

העיקר בעיני בני ישראל היה להשתחרר מעבדותם, ושאלת הרכוש לא הטרידה אותם. אולם הקב"ה הקפיד לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו כך שיצאו ממצרים ברכוש גדול. מה הייתה משמעות הבטחה זו?

מכוח שאלה זו, יש פרשנים שנדחקים לפרש את העניין בניגוד לפשוטו של מקרא ולראות בהון הזה רכוש רוחני ולא חומרי. כך כותב הרב מקלנבורג:

כל משכיל על כרחך יודה שאין רכוש הממון תכלית המכוון בשיעבוד, כי היתרצה איש לסבול תחלה עינוי ועבדות בשביל הרווחת ממון אחריו, הלא יאמר לא מעוקצך ולא מדובשך… ועוד רכוש ממון מכסף וזהב הבל המה לכל משכיל על דעת אמת ומוכרחים אנו לומר כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ואף שהדברים כפשטן, בכל זאת אין ספק כי רכוש נפשי היה תכלית המכוון בשיעבוד, וזה, אחרי שהבטיח הוא ית' לאברהם להוציא זרע קודש ממנו שיהיו ככוכבי שמים להאיר ליושבי תבל אור אמיתת מציאותו השגחתו ויכלתו וכדומה מידיעות אמתיות, וראתה חכמתו העליונה כי למעלה גדולה כזו לא היו מגיעים אם היו יושבים בשובה ונחת שלוים ושקטים, גם לא היה באופן זה מקום לשיתחדש ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הנצרכים להקדימם לפרסם בעולם על ידיהם ידיעות האמתיות, גם לא היו מתרצים לקבל עליהם עול התורה והמצות, לכן הסכימה חכמתו העליונה ית' להכניע הדור ההוא תחת עול השיעבוד, כדי לצרפם כצרוף את הכסף שיתבררו ויתלבנו להיות זכים וטהורים, להסיר מתוכם כל טומאה ולכלוך לזכך נפשם מכל דעה משובשת, ועל ידי האותות והמופתים שנעשו במצרים על ידיהם, נתפרסם ברבים אמתות מציאותו השגחתו ויכלתו, כמו שנאמר כמה פעמים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ונעשו ישראל מוכנים וראויים להנהגה אלהית בלתי אמצעי ולרשת התורה הקדושה, הנה זה הרכוש הנפשי הגדול בערכו לבלי תכלית, אשר לתכליתו היה העינוי והשיעבוד, וזהו בלי ספק המכוון העקרי שהודיעו ית' לאברהם באמרו אליו יצאו ברכוש גדול, ועל זה אמר (ואתחנן ד כ) ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה.[2]

לפי הרב מקלנבורג – המודה שהוא מתרחק מפשוטו של מקרא – שיעבוד מצרים ושחרורו הניסי שימשו מטרה עילאית שבלעדיה עם ישראל לא היה מסוגל למלא את תפקידו הרוחני: כור הברזל של מצרים יצר אותו כעם, והניסים שהתרחשו כדי לאפשר את שחרורו הבהירו לו את כוחו וגדלותו של הקב"ה ואת רצונו לעשות ממנו עם סגולה. כאן מונח הרכוש האמתי שזכו בו בני ישראל ביציאתם מארץ מצרים.

אבל  גם ניתן להסביר את העניין על פי פשוטו. לפי קאסוטו, המשווה את מתן הרכוש למצוות ההענקה לעבד עברי, הזכות לקבלת רכוש בזמן השחרור הוא ביטוי לחוקי הצדק המוחלט איך שיוצג בהמשך בהוראות התורה:

העבדים העברים היוצאים ממצרים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים שההשגחה העליונה קבעה מראש, ומתוך כך מגיע להם השחרור, ועם השחרור מגיעה להם הענקה. כך דורש החוק, כלומר שכך דורש הצדק המוחלט, ואף על פי שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את מלך מצרים ואת משרתיו למלאות את חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק, ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים.[3]

הרי – כפי שמציין הרב מונק – היה מגיע לעם ישראל לא רק להשתחרר מהעבדות האווילית, אלא גם פיצוי כספי על השתעבדותם הלא-חוקית שמנעה מהם במשך תקופה ארוכה מדיי כל התפתחות כלכלית ומדינית שזוכה בה מן הסתם כל קהילת אנשים חופשיים. בכל מקרה, מוסיף הרב מונק, כלי הכסף והזהב שבני ישראל לקחו מהמצריים לא שימשו להם לצרכיהם הפרטיים אלא לבניית המשכן וליצירת כליו כאשר הקימו אותו בהמשך.[4]

לפי הרב דוד דוב לבנון, המתייחס גם הוא למצוות הענקה, הוראה זו בא להעיד על מעלתם האמתית של בני ישראל גם בתנאי עבדות:

נראה שמצוות הענקה באה ללמד, שהעבד העברי אין גופו קנוי כעבד כנעני, שאצלו אמרו: מה שקנה עבד קנה רבו, אלא הוא כשכיר, ולכן מגיעה לו הכרת הטוב על עבודתו, ולשם זה צריך להעניק לו. וכך גם ישראל במצרים, לא היו עבדים בעצם, אלא בני חורין משועבדים, ולכן מגיע להם שכר ומתנות על עבודתם. ועל ידי זה שהם שואלים מהמצרים כלי כסף וזהב, בא לידי ברור מהות חרותם[5].

הרב לבנון מציע גם הסבר נוסף: כלי כסף וזהב שקיבלו בני ישראל ביציאתם ממצרים שימשו ככסף הקידושין עבור נישואי כנסת ישראל להקב"ה, בדומה למסופר אודות נישואי יצחק ורבקה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד כב). והמדרש מבאר: "הוא היה קידושין"[6]. במילים אחרות, שחרורם של בני ישראל נערך בחגיגיות, לא היה מדובר בסתם בריחה ממחנה עבודה, אלא בגאולה קיומית שהפכה את עם ישראל לעם סגולה ולממלכת כהנים, לעם ה' בעל יעוד להיות אור לגויים, ולכן נדרש שהשחרור יתלווה במתנות יקרות ערך.

לפי תובנה זו, ניתן להבין את השינוי שחל ביחסים בין המצריים – עושקי עם ישראל במשך תקופה ארוכה מאוד – לבין קרבנותיהם בני ישראל. הקב"ה מבשר לעם ישראל כי "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם". ובהמשך, מסופר: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". רבים שואלים איך יתכן שהמצריים מכונים "רעים"!? כך מתפלא המכילתא:

וכי מצרים ריעיהם של ישראל היו, שהכתוב אומר "איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה", אלא מלמד שאחרי המכות נהיו המצריים כריעים וכאוהבים לישראל, כדי להשאיל להם כליהם, וישראל היה אומר לו למצרי ריעי ואהובי השאילני כלי זה, או מלבוש זה, כלי כסף וכלי זהב זה, ולא היה לו למצרי פנים למונעו ממנו, שנאמר "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים", לקיים מה שנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".[7]

מתברר אפוא כי חל שינוי דרסתי ביחסים האלה. כך גם תרגום יונתן מבאר את העניין: "דבר נא באוזניהם של העם וישאלו איש מִן אוהבו המִצרי ואִשׁה מִן אוהבתה המִצריה כלים של כסף וכלים של זהב"[8]. וכן החזקוני: "מאת רעהו, וכי מצרים היו להם רעים לישראל? אלא מלמד שאחרי המכות היו כרעים ואוהבים ישראל להשאיל להם כליהם"[9]. אחרי כל הנפלאות שה' עשה במצרים, מעמדם של בני ישראל השתנה בלא הכר, עד שהעם המצרי כיבד, העריך ואף אהב אם עם ישראל שזכה כזאת גאולה נסית לעיני העמים.

זאת אומרת שבתקופה זו, עם ישראל זכה לשוויון עם העם המצרי והוא הכיר בזה. אולם, לפי רבנו בחיי, מצב זה התקיים רק עד מתן תורה, שאז עם ישראל הגיע למעמד גבוה עוד יותר, עד  שנעלמה הרעות בין המצריים לעם ישראל:

מה שהזכיר לשון "רעהו" "ורעותה", יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד, אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום, הוא שכתוב: "למען אחי ורעי" (תהלים קכב ח), ודרשו רז"ל: "לכל אבדת אחיך" (דברים כב ג), אחיך ולא גוי, וכן: "לא תשיך לאחיך" (דברים כג כ),  אחיך ולא גוי (בבא קמא קיג ע"ב).[10]

 

בעיית תרמית בני ישראל

מסופר בתורה שבני ישראל "שאלו" את הכלים הללו מהמצריים. מה משמעות הפועל "שאלו"? לפי הרשב"ם, הדבר נעשה "במתנה גמורה וחלוטה, שהרי כתוב "ונתתי את חן העם", כמו "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ" (תהלים ב ח). זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים"[11]. אולם – בניגוד לשיטת הרשב"ם באופן כללי – אין זה פשוטו של מקרא. לכאורה, משתמע מכאן שבני ישראל טענו באזני המצריים שהם זקוקים לכלים יפים לקראת פולחנם במדבר, וכי בכוונתם להחזיר אותם כעבור שלושה ימים לבעליהם כאשר יחזרו למצרים, דבר שלא היה בכוונתם לעשות. האם אין כאן פסול מוסרי בביצוע תרמית זו? הגמרא מעלה את בעיה זו ופותרת אותה בטענה שכל ההון הזה היה מגיע לבני ישראל חלף עבודתם:

פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום". תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.[12]

אבל אין זה מסביר מדוע הדבר נעשה במרמה. הר"ן משתדל לענות לשאלה זו:

עם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, צוה שיבאו בעקבה, שאף על פי שיהיה זה לישראל דבר זר… והוא כאומר ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה, ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה… וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם… לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים.[13]

כך שמטרת תרמית זו הייתה להסית את פרעה וצבאו לרדוף אחרי בני ישראל ובעקבות זאת התרחשה קריעת ים סוף על כל נפלאותיה, כפי שנאמר: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"[14].

אולם, הרב מונק סובר שניתן למצוא אצל חז"ל דעה השוללת מעשה זה של בני ישראל. לפי המובאה הבאה, כל ההון הזה הובא למצרים מכל העולם על ידי מכירת דגן בזמן שנות הרעב על ידי יוסף, והוא נלקח על ידי בני ישראל כאשר הם יצאו ממצרים, אבל בסופו של דבר הוא לא נשאר בידיהם אלא נשדד מעם ישראל בחזרה והוא נמצא כעת כנראה במרתפי הוותיקן:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא". אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין? תלמוד לומר "וכל הארץ באו מצרימה". וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן, שנאמר "וינצלו את מצרים". רב אסי אמר: עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן. רבי שמעון אמר: כמצולה שאין בה דגים. והיה מונח עד רחבעם. בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם, שנאמר "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים [על ירושלים] ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך". בא זרח מלך כוש ונטלו משישק. בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש, ושיגרו להדרימון בן טברימון, באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון. בא יהושפט ונטלו מבני עמון, והיה מונח עד אחז. בא סנחריב ונטלו מאחז, בא חזקיה ונטלו מסנחריב, והיה מונח עד צדקיה. באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה, באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים, באו יוונים ונטלוהו מפרסיים, באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין מונח ברומי.[15]

מסר אגדה זו לפי הרב מונק היא שלקיחת ההון מאת עם שעשק עם ישראל כפיצוי על הזוועות שסבלו ממנו איננה צודקת, והוא רואה בה "בעיית קבלת פיצויים חומריים מאת אלה שעינו והשמידו אלפי אנשים חפים מפשע, באשר פשעים אלה אינם יכולים להיפדות על ידי אוצרות מכסף ומזהב"[16]. אין ספק שהרב מונק רומז כאן גם לפיצויי גרמניה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, שבזמנם עוררו פולמוס גדול – בעיקר בין דוד בן-גוריון למנחם בגין בשנת 1952 – אם לקבלם או לא. אלא שהבנה זו לא תואמת את העובדה שהקב"ה בעצמו הורה לקחת את ההון הזה.

אבל גם אפשר לטעון שכל עניין השאלת הכלים הייתה תחבולה מאת הקב"ה כך שבני ישראל יחשבו שיחזרו למצריים אחרי שלושה ימים. הרי מוזכר בתורה פעמים רבות שלא רק העם התנגד למאמצים של משה ואהרון לשחרר אותם, אלא גם רצו כשהיו במדבר פעם אחרי פעם לחזור למצרים, כך שהקב"ה הגיע למסקנה שניתן להוציא אותם ממצרים – בעל כרחם – רק על ידי זה שיחשבו שיציאתם זמנית בלבד. כך מבאר את העניין אריאל סטולמן, והוא מסכם אותו כדלהלן:

אילו היה משה משתף את בני ישראל בסוד העניין שאין בכוונתו לחזור לאחר שלושה ימים, היה חשש ממשי שבני ישראל לא היו מסכימים לצאת. מאותה סיבה נאמר לבני ישראל לשאול מהמצרים כלים ולא לבקש אותם במתנה, כי כאשר אדם שואל כלים מובן מכך שבכוונתו לחזור. כך קרה שבני ישראל, שחששו מיציאה ממצרים לתמיד, לא חשבו שזה מה שעומד לקרות, ולכן גם לא התנגדו לה.[17]

 

סיכום

על פי ההסברים שהובאו לעיל, ניתן להבין בהחלט מדוע היה חשוב שבני ישראל יֵצאו ממצרים ברכוש גדול, זאת אומרת כאנשים מכובדים בעלי מעמד ולא כעבדים נמלטים. אולם, למרות המאמצים הפרשניים שהוזכרו כאן, עדיין לא ברור מדוע הקב"ה השתמש באמצעיים בעייתיים כדי להשיג את מטרה זו, ולכאורה עלינו לנקוט בכלל: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"[18].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי ברכות ט ע"א-ב.

[2] הכתב והקבלה בראשית טו יד.

[3] מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשי"ד, ג כב.

[4] הרב אליהו מונק, קול התורה, פריז 1972, שמות ג כב.

[5] https://www.yeshiva.org.il/midrash/1194

[6] מדרש אגדה (בובר) בראשית כד כב.

[7] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות יא ב.

[8] כתר יונתן שמות פרשת בא פרק יא פסוק ב

[9] חזקוני שמות פרשת בא פרק יא פסוק ב

[10] רבינו בחיי שמות פרשת בא פרק יא פסוק ב.

[11] פירוש הרשב"ם על שמות ג כב.

[12] בבלי סנהדרין צא ע"א.

[13] דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר.

[14] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ג.

[15] בבלי פסחים קיט ע"א.

[16] שם.

[17] אריאל סטולמן, בעקבות הפשט האבוד, קריאה חדשה בפרקי התורה, ירושלים תש"פ, עמ' 193.

[18] בבלי ברכות י ע"א.

התגובות סגורות