פרשת שמות: מדוע משה הרג את המצרי?

מדוע משה הרג את המצרי?

 

מובא בפרשתנו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב יא-יב).

והדברים תמוהים, כפי שכותב הרנ"ו, אליבא דהרב מֵקלנבורג[1]:

הרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מתן תורה, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כי אם נקם וחימה בלי משפט[2].

לפי הרנ"ו, פרשה זו מעלה אפוא מספר שאלות:

  • מהי ההצדקה להרוג אדם בגלל שנתן מכות לאדם אחר? הרי ישנו איסור להרוג אדם, ולפני מתן תורה אין כל הבדל משפטי בין עברי למצרי.
  • מעשה זה של משה לכאורה חסר תועלת, אין בו כדי להמתיק את השעבוד, במיוחד אם נעשה בסתר.
  • משתמע מסיפור הדברים שמשה פעל בצורה ספונטאנית ורגשית מתוך רחמים על אחיו. האם זו התנהגות ראויה?

המדרש מתאמץ ליישב את הקשיים הנ"ל, לרוב תוך שימוש אנאכרוניסטי בכללים הלכתיים מאוחרים, כדלהלן:

 

  • מהי ההצדקה להרוג אדם בגלל שנתן מכות לאדם אחר?

הר"ן מנסה להסביר כי "כותי[3] שהכה את ישראל חייב מיתה. משמע דמדין גזל מייתינן לה דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו? ולפי זה לא שנה כותי ולא שנה ישראל, שווים בדבר. ועוד דמהיכא ילפינן לה? מהמצרי שהכה את איש עברי, שניהם היו בני נח"[4]. אלא שהוא דוחה הסבר זה:

ולי לא משמע הכי, דדוקא ישראל דאף על גב דעדיין לא קבלו התורה, כבר היו להם מצות יתירות על בני נח… ועוד דאם כן למה מנו בכלל הז' מצות שפיכת דמים והיא הריגה, לחשבו מכה חברו, אלא ודאי דווקא מכה ישראל חייב מיתה ממש כמו שהרגו משה רבנו.[5]

הרב הורוויץ[6] "על דעת הדרוש" מצדיק את מעשה משה מבחינה הלכתית לפי אותו עיקרון, כדלהלן: הרי מובא בגמרא:

אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'". ואמר רבי חנינא: הסוטר [רש"י: המכה] לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר: "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ" (משלי כ כה) [הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויים אדם, דכתיב (יחזקאל לד לא) "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" – אתם קרויין אדם וכו'… ילע קודש – כאילו לועה את הקודש, כלומר כסוטר על לועו].[7]

אם כן, המצרי היה חייב מיתה מפאת הכותו את העברי. והוא מוסיף: אם תטען שלפני מתן תורה אין לעברי דין ישראל, הרי מובא במדרש[8] שהמצרי בא על אשתו של העברי, כפי שרש"י מבאר: "בעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה". והנה "בבן נח כיון דאין להם דין קדושין כלל קיימא לן [בבלי סנהדרין נז ע"א] דאשתו המיוחדת לו חייב עליה מיתה", והוא מסכם: "נמצא דהיה המצרי ממה נפשך חייב מיתה: אם יש להם דין בן נח, אפילו אם היא הייתה אצלו בלא קידושין חייב עליה מיתה, ואם יש לו דין ישראל והייתה מיוחדת לו חייב מיתה מצד הכאתו, נמצא ממה נפשך חייב מיתה או ממה שעשה לו בשדה או ממה שעשה לו בבית"[9]. וכן כותב החזקוני: "מצא בו חטא משפט מות לבן נח, שהיה מאנס את אשתו של זה, דכתיב "ודבק באשתו ולא באשת חברו", ולא היה צריך התראה כדנפקא לן מהנך מת על האשה וגו'".

הרב מֵקלנבורג מפרש כי המצרי התכוון להרוג את האיש העברי, בהתאם לדברי המדרש: "והיה מכה אותו ומבקש להרגו"[10]. אם כן לאיש המצרי היה דין רודף, כפי שנקבע להלכה: "הרודף אחר חברו להרגו… הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף".[11]

בשולי הדברים, ניתן להעיר את הערות הבאות:

  1. לפי פשוטו של מקרא, משה נהג כך כאשר הוא יצא מבית פרעה – שם גדל ונחנך – לפני שיצר כל קשר עם בני ישראל. לפי זה יש מן האבסורד להניח ששיקוליו נבעו מעקרונות הלכתיים תורניים שממילא טרם נמסרו לעם ישראל.
  2. אשמת המצרי באיסור אשת איש אינו מוזכר במקרא ומקורו אגדי בלבד. ואף אם הוא נכון, איך יתכן שמשה ידע עליה?[12] ובכלל, "אין להרוג חוטא בניאוף ללא דין בעדים והתראה"[13].
  3. אף אם נניח שמשה קיים את ההלכה המאוחרת הגורסת שגוי המכה יהודי חייב מיתה, מתברר שמשה לא נהג לפיה: הרי הרמב"ם פוסק: "גוי שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג"[14]. זאת אומרת שהוא אינו חייב אלא מיתה בידי שמיים. אמנם במקום אחר הוא מקשר בין דין זה לבין מעשה של משה: "וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר "ויפן כה וכה ויך את המצרי"".[15] אולם הכסף משנה מציין: "קרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא"[16]. ויתכן שהרמב"ם הביא את פסוק זה בתור אילוסטרציה של העיקרון לפיו הכאת בן ישראל היא מעשה חמור, ולא כהוראה נורמטיבית. בניסיון ליישב את קושי זה, המלבי"ם טוען שהמעשה של משה היה באישור שמיים: "הרמב"ם בהלכות מלכים דעתו שאינו חייב רק בידי שמים, ועל זה נאמר במדרש דנמלך בפמליא של מעלה וירא כי אין איש אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם, ובדרך הרמז שראה את עצמו כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכח הרוחני שבו ועל זה אמרו חז"ל שהכהו בשם המפורש"[17]. במילים אחרות, המלבי"ם סובר שמשה קיים במצרי את גזר הדין שניתן על ידי הקב"ה.

 

  • מעשה זה של משה לכאורה חסר תועלת, אין בו כדי להמתיק את השעבוד, במיוחד אם נעשה בסתר.

על שאלה זו עונה הרב דוד הלוי: "ואולי משום כך כתב האר"י (בספר כוונות-האר"י דף מ"ד מובא בספר אזנים-לתורה) שמשה הרג את המצרי בגלל שחשש שהמצרי הזה יתפאר בפני חבריו במה שעשה, ויעשו גם הם כמותו לזנות את נשי ישראל ואז ישתקעו בגלות, שהרי אחד מארבעה דברים שבשבילם נגאלו ממצרים הוא שלא הפקירו נשותיהם".[18] כאמור, פירוש זה מניח שהמעשה של המצרי אירע באמת, שמשה ידע עליו, ושהוא גם ידע באיזו זכות בני ישראל ייגאלו.

 

  • משתמע מסיפור הדברים שמשה פעל בצורה ספונטאנית ורגשית מתוך רחמים על אחיו. האם זו התנהגות ראויה?

לפי המלבי"ם, יש רמז לכך שהמעשה בוצע שלא בצורה ספונטאנית, אלא היה שקול ומחושב:

בל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, על זה אומר שפנה כה וכה לראות אם יש איש, כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש, ואז הכהו להציל נפש אחיו.

לעומתו, משתמע מדברי הרמב"ן שפעולה זו של משה הייתה פעולה ספונטאנית: "לא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ"[19]. וכן דעת ספורנו: "מצד האחווה התעורר להינקם"[20]. ולפי הרב דוד הלוי: "נראה לי בכוונת הרמב"ן שייתכן שמשה רבנו לא נהג כשורה בהרגו את המצרי אלא "שלא יכול לסבול. אין לרמב"ן הסבר מניח את הדעת להצדקת מעשהו זה של משה רבינו".

והנה, ישנם מקורות מדרשיים השוללים את מעשה משה. במדרש פטירת משה[21] מתוך בקשותיו ותחנוניו של משה לפני הקב"ה, בטרם ימות, מופיע בין השאר הקטע הבא: "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?". מכאן שהמדרש שולל את הריגת המצרי ורומז – בניגוד לפשוטו של מקרא – שהיא אחת הסיבות שמשה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ישראל. יתירה מזו: לפי המדרש[22], מעשה זה מנע ממנו – ומצאצאיו – לשרת ככוהן, כפי שנפסק להלכה: "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו".[23]

 

ולסיכום: לפי המסופר בתורה, מתקבל הרושם שקדמו למינויו של משה רבנו מעשים ספונטניים המעידים על תכונותיו המיוחדות: מרגע שנודע לו שהוא ישראלי, הוא יוצא אל אחיו כדי לעמוד מקרוב על סבלם, הוא הורג נוגש מצרי שהכה ישראלי, הוא מתערב בריב בין שני ישראלים כדי להשכין שלום ביניהם, וכאשר הוא נאלץ לברוח למדין, המעשה הראשון שלו שם הוא להגן על בנות יתרו מפני הרועים האחרים המתעללים בהן. כל המעשים האלה[24] מעידים על כך שלמרות שהוא גדל ונחנך בבית פרעה, חושו המוסרי והזדהותו עם עם ישראל לא הוקהו ולכן הוא זכה להנהיג אותו. זה כנראה המסר של המקרא, ואין טעם לדון אותו על פי כללים הלכתיים שנכנסו לתוקף בתקופה יותר מאוחרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הרב יעקב צבי מֵקלנבורג (גרמניה 1865-1785).

[2] מובא ב"הכתב והקבלה", שמות ב יא.

[3] הכוונה היא לגוי, ולא לשומרוני.

[4] פירוש הר"ן על סנהדרין נח ע"ב.

[5] שם.

[6] הרב פינחס הורוויץ (פולין 1805-1730).

[7] בבלי סנהדרין נח ע"ב.

[8] מדרש אגדה (בובר) שמות ב יא.

[9] פנים יפות על אתר.

[10] שמות רבה (וילנא) שמות א כח.

[11] רמב"ם משנה תורה הלכות רוצח ושמירת הנפש א ו.

[12] לפי המדרש, משה ידע על מעשה המצרי על ידי רוח הקודש: "והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוח הקודש מה שעשה בבית" (שמות רבה (וילנא) שמות א כח).

[13] הרב חיים דוד הלוי, משה רבינו הורג איש מצרי המכה איש עברי, הצופה, כ"ד בטבת תשנ"ז.

[14] הלכות מלכים י ו.

[15] הלכות חובל ומזיק ה ג.

[16] כסף משנה הלכות מלכים פרק י הלכה ו

[17] מלבי"ם על שמות ב יב.

[18] הרב חיים דוד הלוי, משה רבינו הורג איש מצרי המכה איש עברי, הצופה, כ"ד בטבת תשנ"ז.

[19] פירוש הרמב"ן על התורה, ב יא.

[20] פירוש הספורנו על התורה, ב יא.

[21] מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 363. אוצר המדרשים הוא לקט של כמאתיים מדרשים קטנים שנדפסו במקומות שונים, כולל מדרשים שספק אם הם מוסמכים, שהוציא לאור הרב יהודה דוד אייזנשטיין בניו יורק בשנת 1915. חלקם נלקט מתוך אוסף מדרשים שקיבץ אהרן ילינק בשישה חלקים הנקרא 'בית המדרש' (לייפציג-וינה, 1853-1877).

[22] לפי הרב מונק ויקרא רבה פרק יא. לא מצאתי.

[23] בבלי ברכות לב ע"ב.

[24] יש לשים לב שאין הכרח להניח שלא היו מעשים טובים נוספים של משה בהקשר זה. הרי התורה לא מספרת לנו הכול, אלא המעשים הנחוצים להבנת שלשלת האירועים שהובילו לנישואי משה עם ציפורה ולקבלת המשימה להציל את עם ישראל מול פרעה.

התגובות סגורות