פרשת שמות: נבואת משה רבנו על פי שיטת הרמב"ם

נבואת משה רבנו על פי שיטת הרמב"ם[1]

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם(שמות ג יא-יד).

בדו-שיח שהתנהל בין הקב"ה למשה רבנו במדבר סיני בעקבות מראה הסנה, אחת הטענות של משה היתה שבני ישראל לא יאמינו שהוא אמנם קבל שליחות מאת הקב"ה.[2] על טענה זו הקב"ה ענה שכן יאמינו לו. ומהו לדעת ה' הבסיס לאמונה זאת? כך אומר הקב"ה למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (שמות ג יב). ובעקבות טענה זו, הקב"ה אמר למשה בהמשך: "ושמעו לקלך" (שם יח).

רבים התקשו להבין את משמעות המשפט "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך". באיזה אות מדובר כאן? אם הכוונה היא למה שנאמר בהמשך הפסוק "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", איך ההבטחה שבני ישראל עתידים לעבוד את ה' על הר סיני יכולה להיות ערובה לכך שהם יאמינו באותנטיות שליחותו של משה? [3]

לרמב"ם שיטה מקורית בעניין הקריטריון לאימות השליחות של משה רבנו. היא מסתמכת על עקרונות פילוסופים שיובהרו להלן, וכן על פסוק זה תוך כדי יישוב השאלה שנשאלה לעיל. לפי הרמב"ם, ההוכחה כי יש אמת בנבואתו של משה רבנו – בניגוד לנביאים אחרים – אינה מסתמכת על אותות ונפלאות, אלא על מעמד הר סיני. כך אמנם משמע מהפסוק: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). עם ישראל נוכח לדעת כי הקב"ה דיבר עם משה, כולם היו עדים לכך, וזה הבסיס האיתן לאמונתם בו.[4] כך הרמב"ם כותב:

משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף… במה האמינו בו? במעמד הר סיני – שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר – האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: "משה, משה, לך אמור להם כך וכך"… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.[5]

לא מדובר כאן בראייה "רגילה", אלא במראה נבואי. הרי לפי הרמב"ם אין ביכולת אדם לראות גילוי שכינה אלא בחזון נבואי. כך אמנם הוא כותב במורה הנבוכים (א לו): "עם היות אותו המעמד גם מראה נבואה כפי שהדבר ידוע ומפורסם באומה". במראה הנבואה ראו בני ישראל ש"הדיבור אליו [משה] והם שומעים את הקול העצום ללא חילוק מלים" (שם). דרגתם איננה מאפשרת להם להבין את מה שהם שומעים, אולם מתוך המראה התברר להם מעל כל ספק שה' מדבר עם משה ומכאן שמשה רבנו נביא אמת.

לעומת זאת, יתר הנביאים כן מתבססים על אותות כדי להוכיח כי נבואתם אמיתית. וכך כתוב מפורשות בתורה:

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' א-להיכם אתכם.[6]

מזה ניתן לדייק שמן הסתם, אות כזה תקף כדי לבסס אמינותו של נביא.

ומדוע יש כזה הבדל בין הקריטריון לאמיתותה של נבואת משה רבנו לבין זה של יתר הנביאים? מפני שקיים הבדל עקרוני בין נבואת משה רבנו לבין זו של יתר הנביאים בטבעה ובתוכנה.

בטבעה כיצד? בהלכות יסודי התורה (ז ו) הרמב"ם מונה ארבעה הבדלים עקרוניים בין נבואתם של כל הנביאים לבין נבואתו של משה רבנו:[7]

א.מצב ההכרה: משה היה ער לחלוטין לעומת יתר הנביאים שהיו שרויים בתרדמה: "כל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד".

ב. מקור המידע המגיע לנביא: ה' מדבר ישירות אל משה לעומת יתר הנביאים שהיו מקבלים את המידע באמצעות מתווך: "כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. משה רבנו לא על ידי מלאך. כלומר: שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל".

ג. המצב הפיסי והנפשי בו שרוי המתנבא: משה דיבר עם ה' כמו שמדבר איש עם רעהו, לעומת יתר הנביאים שנבהלים מה': "כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים, ומשה רבנו אינו כן… כלומר: כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה, והוא עומד על עומדו שלם".

ד.זמני ההתקשרות: משה היה יכול להתנבא בכל עת לעומת יתר הנביאים שאינם זוכים לחזון אלא ברצות ה': "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת".

ובתוכנה כיצד? משה הוא שמסר לנו את התורה מאת ה', ועליה אין לגרוע ואין להוסיף בשום זמן . הרי "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת"[8]. אם כן, אין נביא אחר מוסמך להציע שינוי כלשהו בתוכן התורה: "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". לכן:

אם יעמוד איש – בין מן האומות בין מישראל – ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצווה או לגרוע מצווה או לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר – שהרי בא להכחיש נבואתו של משה – ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צווהו, שהוא ברוך שמו צווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם – ולא איש אל ויכזב.[9]

לעומתו, אין נביא "רגיל" יכול להטיל על עם ישראל שום מצווה חדשה, אלא תפקידו הוא להזהיר את העם על מצוות שנאמרו לו כבר, לתת פקודות שאינן קשורות למצוות התורה, וכן בשעת הצורך לצוות עליהם על מצווה חדשה – או לעבור על איסור – באופן חד-פעמי, וכפוף להגבלות מוגדרות היטב.[10]

מההבדל שבין תוכנה של נבואת משה לבין זו של יתר הנביאים ניתן להבין את ההבדל שבין הקריטריונים לאימותן. הרי ברור שאין להסתפק באותות בלבד כדי לבסס את תקפותה של התורה הנצחית, אלא דרושות הוכחות מוצקות שלא יהיה שום מקום להטיל בהן ספק כלשהו. לעומת זאת, אין המצב כה קריטי במה שנוגע לנביאים אחרים, היות וגם אם מתברר שמדובר בנביאי שקר, לא קיים חשש שהתורה תיפגע אלא לכל היותר באופן זמני בלבד.

לפי הרמב"ם, אין לסמוך על אותות ונפלאות, מפני שיתכן שאינם באים מאת הקב"ה, אלא נעשו על ידי אחיזת עיניים או כישוף.[11] הרי כל האותות שמשה רבנו עשה לעיני ישראל אינם אלא לתועלת ספציפית בלבד. כך כותב הרמב"ם:

כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה: היה צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילם בתוכו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להם את האבן[12]. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.[13]

אם כן, איך אותות בכל זאת הם הקריטריון לאמיתותה של שליחות יתר הנביאים? על זה הרמב"ם עונה:

כל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצווה שצווה משה בתורה ואמר אם נתן אות: "אליו תשמעון" (דברים יח כב). כמו שצוונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעים אם העידו אמת אם שקר, כך מצווה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.[14]

לפי הרמב"ם, אין ראייה מוחלטת בסימנים שמובאים על ידי נביא, אלא תקפותם נובעת ממה שקבעה התורה – על פי עדותו של משה רבנו – כי יש להתחשב בהם[15], באותה מידה שהתורה קבעה כי יש לקבל כאמיתי דבר שעליו העידו שני עדים, למרות שברור כי קביעה זו איננה בטוחה במאה אחוזים.

מכוון אחר לגמרי מתעוררת כאן שאלה חמורה: איך יתכן שנסמוך בלי היסוס כלשהו על מה שנמסר על ידי משה רבנו? הרי איזו ערובה יש לנו שהוא לא יבגוד, חס ושלום, בשליחותו – בדומה למה שקרה לנביאים אחרים כמו למשל חנניה בן עזור[16] או בלעם[17]– וימסור לבני ישראל חוקים לא אותנטיים? כך שואל בעל "משך חכמה":

איך צווה ה' שיאמינו לעולם במשה, הא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (בבלי ברכות לג ע"ב) ואין הידיעה מכרחת הבחירה. ושמא יבחר משה אחר זה חלילה להוסיף מדעתו![18]

והוא מיישב, בלית ברירה: "על כרחין, שהשי"ת שלל ממנו הבחירה לגמרי, ונשאר מוכרח כמלאכים".[19] בהמשך הוא מסביר כי לא מדובר בהתערבות שרירותית מאת הקב"ה, אלא בתהליך שמשה רבנו יזם בעצמו, ושבעצם צריך להיות המטרה של כל צדיק: להגיע למדרגה רוחנית כזאת שהבחירה ממילא תתבטל.

לכאורה, ניתן גם ליישב את שאלת ה"משך חכמה" בצורה פשוטה יותר: גם אם הידיעה לא מכריחה את הבחירה, בכל זאת הקב"ה יודע מה שהאדם יבחר בעתיד. לכן יתכן בהחלט שהקב"ה ידע מראש שמשה רבנו לא יפגום בתוכן התורה. לו ידע שהוא כן יפגום בה, הקב"ה היה מוסר אותה לעם ישראל באמצעות נביא אחר.



[1] חלקים נרחבים של מאמר הנוכחי לובנו ונכתבו במסגרת לימוד בחברותא עם ידידי הרב ד"ר יצחק איזק.

[2] לפי הרמב"ם, טענה זו באה לידי ביטוי בפסוק "והן לא יאמינו לי" (שמות ד א), אלא שפסוק זה בא אחרי הפסוק שאמור לתת מענה לשאלה זו. על כך כותב בעל "לחם משנה" (הלכות יסודי התורה, ח ב): "הנה בכאן קושיא מבוארת דהפסוקים הם הפוכים בתורה, דפסוק "וזה לך האות" הוא מוקדם לפסוק "והן לא יאמינו לי"", ועיין שם מה שתירץ. הקושי על דברי הרמב"ם אמנם קיים אבל נראה שפירושו מתיישב עם מהלך המעמד בסנה גם אם לא הופכים את סדר הפסוקים. כנראה, הרמב"ם לא דייק בהצגת מהלך הדו-שיח בין ה' למשה רבנו, והעדיף להציג את הויכוח בצורה קלה יותר להבנה. בתחילה, ה' פונה למשה ומודיע לו "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". ה' מבטיח לו שכלל ישראל ישמעו לו כנאמר "ושמעו לקולך". אולם לדעת משה אין זה מספק, כי עד מעמד הר סיני יש עדיין יותר משנה, ובינתיים הוא זקוק לאמצעי שכנוע זמניים כדי להוכיח לבני ישראל שה' שלחו. מפאת צורך זה ה' מסר למשה אותות נוספים.

[3] לרש"י הסבר אחר ממה שכתבנו כאן בשם הרמב"ם. רש"י מסביר שהשאלה "מי אנכי כי אלך אל פרעה?" פירושה "מה אני חשוב לדבר עם המלכים?". ובהמשך רש"י מסביר כי המילה "זה" מתייחסת למראה הסנה הבוער ואינו אוכל, והוא מבאר כי לא מדובר כאן באות לביסוס האמונה בשליחותו של משה, אלא לאות כי משה לא ייפגע.

[4] יש כמובן לדון בתוקף הוכחה זו לנו היום 3500 שנה בערך אחרי מעמד הר סיני.

[5] הלכות יסודי התורה, ח א.

[6] דברים יג, ב-ד.

[7] ראו גם הקדמה לפרק חלק, העיקר השביעי, ובמורה הנבוכים ב לה, וכן בספרו של יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 29-38.

[8] הלכות יסודי התורה, ט א.

[9] ראה גם מורה הנבוכים ב לט, וכן במבוא לפירוש המשניות. זו הסיבה שהרמב"ם בפירושו על המשנה בחולין (ו ז) מסביר כי מצוות מילה וגיד הנשה אינן מחייבות אותנו משום שאברהם ויעקב נצטוו בהן, אלא מפני שציונו הקב"ה בתורה.

[10] שם הלכה ב.

[11] לכאורה, נימוק זה סותר את מה שאומר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה יא טז, כי אין בכישוף שום אמת.

[12] מסיבה זו אין הרמב"ם רואה בחטא של מי מריבה "הקטנת" הנס בזה שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו, כפי שפירש רש"י, אלא עבירה אחרת לגמרי, היינו שמשה כעס בלי סיבה על בני ישראל. וכך הוא כותב: "[חטאו של משה רבנו במי-מריבה היה] שנטה לצד אחד ממעלת המידות: והיא הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: שמעו נא המורים (במדבר כ י), ודקדק עליו ה'" (שמנה פרקים, ד).

[13] שם.

[14] שם הלכה ב.

[15]כך שניתן להגיד על נביא שקר שהוא בעצם "כורת את הענף שהוא יושב עליו", במקרה שהוא מטיל ספק באמיתותה ונצחיותה של התורה: הרי מקור סמכותו היא התורה עצמה! (נמסר לי על ידי בני הרב אלחנן קליין).

[16] ראו הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, הקדמה לספר שמות, וכן ירמיה כח ב ובבלי סנהדרין סט ע"א.

[17] ראו מורה נבוכים ב מה.

[18] משך חכמה שם.

[19] הרב יהודה קופרמן בביאורו על ספר "משך חכמה" (ירושלים תשל"ה) שואל (הערה 21) איך ניתן להגיד שנשללה ממשה רבנו כל בחירה, הרי מסופר בתורה שמשה בהמשך חטא במי מריבה!? על זה הוא עונה שיש לדייק בדברי בעל משך חכמה "מוכרח כמלאכים", שדרגתו של משה היתה זהה לזו של מלאך. והרי גם מלאכים חוטאים, כפי שמובא במקורות שונים כמו בראשית רבה על הפסוק בראשית יט יג. ברם, נראה לי שאין לייחס לרמב"ם את הדעה שמלאכים יכולים לחטוא – על אף העובדה כי דעה זו מופיעה בדברי חז"ל – היות ובעיני הרמב"ם המלאכים הם "שכלים נבדלים" (ראו בין היתר מורה הנבוכים ב ו), וניתן ליישב בפשטות כי לפי ה"משך חכמה" בחירתו לא נשללה לחלוטין בכל התחומים, אלא בנידון שלנו, היינו באפשרות להוסיף או לגרוע מצווה מן התורה.

התגובות סגורות