פרשת שמיני: איסור אכילת החזיר – מצווה דתית וסמל לאומי

בפרשתנו[1] (ויקרא יא ז) מובא איסור אכילת החזיר. איסור זה הוא בגדר "חוק", היות ואין לדעת בעיקרון מדוע הקב"ה אסר לאכילה את בשר החזיר. כך אמנם מובא במסכת יומא (סז ע"ב):

"את משפטי תעשו" (ויקרא יח ד) – דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו … "ואת חקתי תשמרו" – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הם: אכילת חזיר[2] … ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר: "אני ה'" – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהם[3].

יחד עם זה לא מדובר בחוק ספציפי ממש לעם ישראל: ידוע לנו ממקורות שונים כי החזיר היה אסור באכילה בתקופה העתיקה גם אצל כמה מן העמים שכני ישראל, וביניהם מצרים וסוריה [4].

 

על אף העובדה כי איסורו בגדר "חוק", החזיר נתפס כסמל הלכלוך וכדבר משוקץ, קודם כל במקרא, ובעקבותיו בתלמוד ובמדרש, כפי שמעידות על כך מובאות רבות. כך משתמע מדברי הנביא ישעיהו (סו יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'". וכן מן המשל האומר: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב)[5]. וכך למשל מובא במסכת ברכות (כה ע"א): "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא! – לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא".

לפי הרמב"ם, עובדה זו היא סיבת האיסור של החזיר, וכך הוא כותב ב"מורה הנבוכים" (ג מח):

מאסתו [אכילת החזיר] התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטונפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואלו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג"[6] עתה.

ואמנם עובדה אמפירית היא כי משמשות המלים "חזיר" ו"חזירות" כמעט בכל לשונות אירופה שמות גנאי וכינויי גידוף לגבי בני אדם מנוולים ותופעות ומעשים מכוערים. יתירה מזו: ישנם לעיתים קרובות שני שמות נפרדים לחזיר: אחד לכנות את בעל החי, והשני המשותף לבעל החי ולאיש מנוול או להתנהגות מנוולת[7].

 

על פי המקורות, החזיר גם נתפס כבעל חי המביא את הצרעת לבני האדם. כך מובא במסכת שבת (קכט ע"א):

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא – ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי … אי פגע בדבר אחר – קשה לדבר אחר (רש"י: בדבר אחר – חזיר. קשה לדבר אחר – צרעת, שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקידושין (מט ע"ב): עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים[8]).

החזיר נתפס גם כבעל חי המזיק, וכך פוסק הרמב"ם[9]:

אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום … ואמרו חכמים ארור מגדל … חזירים מפני שהזיקם מרובה ומצוי.

 

במרוצת הדורות, החזיר הפך להיות נציג של כל מאכלות האסורים על פי התורה ואף סימן היכר מובהק בין יהודי לגוי. למרות שמדובר באיסור קל יחסית – איסור אכילת חזיר הוא מצוות לא-תעשה שעונשה מלקות ארבעים בלבד – הוא נתפס בעיני הציבור הרחב כעבירה חמורה ביותר ורבים היהודים שנזהרים ממנו למרות שלא מקפידים על מצוות חמורות הרבה יותר, כמו למשל שמירת השבת. גם בעיני הגויים איסור זה נתפס כאופייני ליהודים, ואין פלא שכבר בימות הבית השני, בתקופת גזירות אנטיוכוס, כאשר בית המקדש הוסב להיכלו של זאוס, נגזר להעלות בו קורבנות של חזיר דווקא, כמובא בספר החשמונאים:

אז שלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ … לטמא מקדש וקדושים. להקים במות והיכלים ופסילים להקריב חזירים ובהמות טמאות … ומי שלא יעשה כדבר המלך יומת.[10]

גם סיפורו של אלעזר, שסירב לאכול חזיר והעדיף למות על קידוש ה' ולא לתת להמון העם לחשוב כי הוא אוכל חזיר, מראה עד כמה אכילת החזיר סימלה שלילת ערכי היהדות. אלעזר, אחד מראשי הסופרים, היה אז בן תשעים שנה. חייליו של אנטיוכוס ניסו לכפות עליו לאכול בשר חזיר, אך הוא סירב. אז הם הציעו לו להביא בשר כשר ולאכול אותו כאילו היה בשר חזיר. אלעזר דחה את הצעתם מפני שלא רצה להכשיל את אמונתם של הצעירים בעם. החיילים כעסו והיכו אותו למוות[11].

במאה ה-15, היהודים האנוסים בפורטוגל נקראו "חזירים" מפני שאכלו חזיר בפומבי כדי שלא ייחשדו ביהדות, ובאיי הבלארים כינו אותם Chuetas – היינו "אוכלי חזיר"[12].

בתקופה המודרנית, מעשי הגבורה של היהודים שסירבו לעבור על איסור זה הפכו להיות סמל לאומי. אחד כמו ברל כצנלסון (1944-1887) [13], שאינו חשוד באהדה יתירה לדת היהודית, התבטא כך:

לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם על מסירות נפש של אלעזר הזקן ועל חנה ושבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם ליהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואיני יודע כיצד יסופר לילדים בהפלאה ובהערצה – על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם … שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים.[14]

לכן אין להתפלא על כך שבמדינת ישראל נמצא רוב בכנסת לאמץ חוק האוסר גידול חזירים על שטחה: בשנת 1962 הצליחו נציגי המזרחי להעביר חוק כזה[15]. בדיון שהתקיים בעת האחרונה, בעקבות עתירה לבג"ץ, כאשר התברר שרבים מעולי ברית המועצות לשעבר ראו את עצמם כמקופחים בזה שנמנע מהם להשיג בשר חזיר, מרדכי איזנברג, יושב ראש התנועה להגינות שלטונית, פרסם את דעתו בתאריך 18/1/2004[16]:

השופטים קיבלו את הטענה, שמכירת חזיר פוגעת הן ברגשות דת והן בסמלי לאום יהודיים של תיעוב והרחקה ממושג שלילי גויי זה … צביונו של הבית הלאומי היהודי תלוי באימוץ הנורמה המשפטית שנקבעה על-ידי מנסחי מגילת העצמאות ומנסחי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נורמה הקובעת, כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, "יהודית" קדמה ל"דמוקרטית" ועל-כן יש ליישם את הערכים הדמוקרטיים באופן התואם את ערכי היהדות.

וכמובן, אין להבין בדברים הנ"ל "ערכי היהדות" כערכים דתיים.

 

רבנו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת עממית לפיה החזיר יו­ּתָר לעם ישראל לעתיד לבא[17]. מסורת זו מסתמכת על מה שנאמר במדרש[18]:

"ה' מתיר אסורים". מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא … ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל, ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר.

אלא שבמדרש לא מדובר דווקא בחזיר אלא בכל המאכלות האסורים. הרב שעוועל בהערותיו מציין כי מקור מסורת עממית זו – שאינה מתייחסת אלא לחזיר בלבד – הוא "דשאני חזיר דשמו מוכיח עליו שנקרא כן להורות שלעתיד לבוא יהיה טהור". גם יתכן שהתייחסו דווקא לחזיר מפני שהוא מייצג את כל איסורי אכילה[19].

 

 

 

 


[1] הסתמכתי כאן בכמה נקודות על מאמרו המעניין של ירון סרי: "ואת החזיר…", שהתפרסם ב"דף שבועי", אוניברסיטת בר-אילן, מספר 456, פרשת ראה, תשס"ב.

[2] אמנם הימנעות היהודים מאכילת החזיר הייתה תמיד – כבר בתקופה היוונית-רומית – נושא ללגלוג מצד העמים האוכלים אותו (אפרים אלימלך אורבך, ערך "חזירים", אנציקלופדיה העברית).

[3] קביעה זו של התלמוד לא מנעה פרשנים רבים להציע הסברים שונים למאכלות האסורות. ראה סקירת הדעות בנידון בספרה של נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר ויקרא", ירושלים תשמו, עמ' 119-128.

[4] אלקנה ביליק ושמואל אפרים ליונשטאם, ערך "חזיר", אנציקלופדיה מקראית.

[5] ראה גם משלי כו יא, ישעיהו סו ג. אפשר שבחר בעל המשל את החזיר לסמל התיעוב מפני תכונתו להתגולל ברפש, ודומה לזה המשל המובא בברית החדשה משמו של פטרוס (מכתבו השני ב כב): "כלב שב אל קיאו וחזיר עולה מן הרחצה להתגולל ברפש".

[6] לפי שלמה מונק, כינוי זה מתייחס לנוצרים האירופאים באופן כללי, ולאו דווקא לצרפתים – בניגוד לתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון.

[7] למשל באנגלית: swine & pig. בצרפתית: porc & cochon.

[8] פלוטארך ומניתו מוסרים כי לפי המצריים שתיית חלב החזיר מביאה את חולי הצרעת (אנציקלופדיה מקראית שם, עמ' 93).

[9] הלכות נזקי ממון ה ט.

[10] הספרים החיצונים, מפורשים על ידי א. ש. הרטום, תל-אביב, תשי"ט, חשמונאים א א מד-נ.

[11] שם ב ו יח-לא. וראה שם פרק ז סיפור דומה.

[12] יהודה דוד אייזענשטיין, אנציקלופדיה "אוצר ישראל", ערך אנוסים.

[13] מראשי התנועה הציונית, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, הסתדרות העובדים ומראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, סופר והוגה דעות, עורכו הראשון של עיתון "דבר".

[14] ברל כצנלסון: "עד היכן אהבת ישראל מגעת", פורסם ב"דבר" וצוטט ב"דברי הכנסת השלישית", כרך 20, עמ' 2389.

[15] ראה "דברי הכנסת החמישית", כרך 32, עמ' 2836.

[16] www.nfc.co.il.

[17] רבינו בחיי, ביאור על התורה, מהדורת הרב חיים דב שעוועל, ירושלים תשכ"ז, עמ' תנט.

[18] מדרש תהילים, המכונה שוחר טוב, ניו יורק תש"ח, קמו ד, עמ' רסח.

[19] ראה על זה ע. שטיינזלץ, "עתיד הקב"ה להחזירו", תרביץ, רבעון למדעי היהדות, ל"ו, תשכ"ז, עמ' 297-298, וכן הרב חיים קרלינסקי, "החזיר ו"היתרו" לעתיד לבא", שנה בשנה, ספר שנה תשל"ב, עמ' 243-254.

התגובות סגורות