פרשת שמיני: על טעם איסורי אכילה בכלל ואיסור אכילת החזיר בפרט

על טעם איסורי אכילה בכלל ואיסור אכילת החזיר בפרט

 

בפרשתנו (ויקרא יא ז) מובא איסור אכילת החזיר. איסור זה הוא בגדר "חוק", היות ואין לדעת בעיקרון מדוע הקב"ה אסר לאכילה את בשר החזיר. כך אמנם מובא בגמרא: 

"את משפטי תעשו" (ויקרא יח ד) – דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו… "ואת חקתי תשמרו" – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הם: אכילת חזיר[1]… ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: "אני ה'" – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהם[2].[3]

על אף העובדה כי איסורו בגדר "חוק", החזיר נתפס כסמל הלכלוך וכדבר משוקץ, קודם כל במקרא, ובעקבותיו בתלמוד ובמדרש, כפי שמעידות על כך מובאות רבות. כך משתמע מדברי הנביא ישעיהו (סו יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'". וכן מן המשל האומר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא כב)[4]. וכך למשל מובא בגמרא: "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא! לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא"[5].

לפי הרמב"ם, עובדה זו היא סיבת האיסור של החזיר, וכך הוא כותב:

מאסתו [אכילת החזיר] התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטונפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג"[6] עתה.[7]

ואמנם עובדה היא כי משמשות המלים "חזיר" ו"חזירות" בלשונות רבים שמות גנאי וכינויי גידוף לגבי בני אדם מנוולים ותופעות ומעשים מכוערים. יתירה מזו: ישנם לעיתים קרובות שני שמות נפרדים לחזיר: אחד לכנות את בעל החי, והשני המשותף לבעל החי ולאיש מנוול או להתנהגות מנוולת[8].

שד"ל מסביר את איסורי אכילה בכלל כדלהלן:

איסורי אכילה הם איסורי קדושה, כדי שיהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי כמו שהכהנים אצל שאר האומות היו מובדלים ומופרשים בחוקים מיוחדים ובאיסורים פרטיים, כן יהיה כל אחד ואחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים, ומתוך כך תתרומם נפש כל אחד ואחד מישראל ולא ילמד ממעשה האומות, וידבק תמיד באלהי אבותיו ובדרכים הישרים והקדושים ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים ההם. הטעם הזה נזכר בתורה במאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים, לא היתה ההפרשה הזאת צריכה), הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות, וזה משני צדדים. האחד כי המצוות האלהיות שאדם שומר הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר ציוה את המצוות ההן, וזכרון האל וזכרון השגחתו וזכרון השכר והעונש, כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם, וקובע בלבו יראת האלהים בלתי יחטא. והצד השני הוא כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק וכטעם "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (איכה ג כז), והפילוסוף אפיקטיטוס אמר: אם ישים אדם על לבו שתי מילות אלה, בטוח הוא שלא יחטא ויהיו כל ימיו בשלום, ואלו הן: "סבול ופרוש", כלומר סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש .[9]

כך שלפי שד"ל טעמי איסורי אכילה הם:

  • להבדיל את עם ישראל מעמים אחרים, כך שלא ינהג כמותם.
  • ריבוי המצוות מזכיר בכל עת לאדם שיש אדון לעולם, וכן את התנהגות הראויה שהוא צווה אותנו לאמץ.
  • הדרך הבטוחה למשול על עצמו היא להינזר מתענוגות החומריות.

רבנו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת עממית לפיה החזיר יו­ּתָר לעם ישראל לעתיד לבא[10]. מסורת זו מסתמכת על מה שנאמר במדרש:

"ה' מתיר אסורים". מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא… ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל, ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר. [11]

אלא שבמדרש לא מדובר דווקא בחזיר אלא בכל המאכלות האסורים. הרב שעוועל בהערותיו מציין כי מקור מסורת עממית זו – שאינה מתייחסת אלא לחזיר בלבד – הוא "דשאני חזיר דשמו מוכיח עליו שנקרא כן להורות שלעתיד לבוא יהיה טהור". גם יתכן שהתייחסו דווקא לחזיר מפני שהוא מייצג את כל איסורי אכילה[12].

 

[1]  אמנם הימנעות היהודים מאכילת החזיר הייתה תמיד – כבר בתקופה היוונית-רומית – נושא ללגלוג מצד העמים האוכלים אותו (אפרים אלימלך אורבך, ערך "חזירים", אנציקלופדיה העברית).

[2]  קביעה זו של התלמוד לא מנעה פרשנים רבים להציע הסברים שונים למאכלות האסורות. ראה סקירת הדעות בנידון בספרה של נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר ויקרא", ירושלים תשמו, עמ' 119-128.

[3] בבלי יומא סז ע"ב. 

[4]  ראה גם משלי כו יא, ישעיהו סו ג. אפשר שבחר בעל המשל את החזיר לסמל התיעוב מפני תכונתו להתגולל ברפש, ודומה לזה המשל המובא בברית החדשה משמו של פטרוס (מכתבו השני ב כב): "כלב שב אל קיאו וחזיר עולה מן הרחצה להתגולל ברפש".

[5] בבלי ברכות כה ע"א.

[6]  לפי שלמה מונק, כינוי זה מתייחס לנוצרים האירופאים באופן כללי, ולאו דווקא לצרפתים – בניגוד לתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון.

[7] מורה הנבוכים ג מח.

[8]  למשל באנגלית: swine & pig. בצרפתית: porc & cochon.

[9] שד"ל, המשתדל, ויקרא.

[10]  רבינו בחיי, ביאור על התורה, מהדורת הרב חיים דב שעוועל, ירושלים תשכ"ז, עמ' תנט.

[11]  מדרש תהילים, המכונה שוחר טוב, ניו יורק תש"ח, קמו ד, עמ' רסח.

[12]  ראו על זה ע. שטיינזלץ, "עתיד הקב"ה להחזירו", תרביץ, רבעון למדעי היהדות, ל"ו, תשכ"ז, עמ' 297-298, וכן הרב חיים קרלינסקי, "החזיר ו"היתרו" לעתיד לבא", שנה בשנה, ספר שנה תשל"ב, עמ' 243-254.

התגובות סגורות