פרשת תזריע: טומאת היולדת

טומאת היולדת

 

  • מדוע יולדת זכר טמאה שבעה ימים ויולדת נקבה טמאה ארבעה עשר ימים?

מובא בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב א-ה).

מדוע ישנו הבדל כזה בין בן לבת? שאלה זאת מופיעה בגמרא, כדלהלן:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי:… מפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת לשבעה [רש"י: ומתאווה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר], נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לארבעה עשר.[1]

אותו רבי שמעון בר יוחאי כבר נשאל על ידי תלמידיו: "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". לדעתו, בעקבות סבל הלידה, היולדת קבלה החלטה שלא תיזקק יותר לבעלה, והיא בכל מקרה אסורה לו כל ימי טומאת הלידה, אולם מהר מאוד היא שוכחת את סבלה ושוב רוצה ילדים נוספים, אלא שחרטה זו מהירה יותר כאשר היא ילדה בן. לכן תקופת טומאת האישה קצרה יותר אחרי לידת בן.

מדוע "נקבה הכל עצבים בה"? לפי המהרש"א:

כיון שמקללת אישה הוא צער לידה, כמו שנאמר "בעצב תלדי בנים", בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער… נקבה שהכל עצבים שיהיה גם לה צער לידה. [2]

אבל גם ניתן להבין ש-"עצבות" זו נובעת מכך שההורים ידאגו יותר לגורל הבת מאשר זה של הבן, כפי שמובא בגמרא על פי מה שכתב בן-סירא[3]:

בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה, שמא תתפתה, בנערותה, שמא תזנה, בגרה, שמא לא תינשא, נישאת, שמא לא יהיו לה בנים [מהרש"א: זו הדאגה בבת ולא בבן כי אין האישה אלא לבנים. ובעיון יעקב כתב, שמא לא יהיו לה בנים עשר שנים, ויגרשנה בעלה], הזקינה, שמא תעשה כשפים. הא רבנן נמי אמרוה: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.[4]

אלא שבימינו אין כל כך הבדל בין בן לבת, כפי שמעיר הרב זילברשטיין:

בימינו אנו צריך להתפלל גם על הזכרים שלא יפרצו גדרי הצניעות, ושהבנים יהיו מוצלחים… ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים, ובעלי מדות טובות, ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו, וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.

אולם, לפי הרב זילברשטיין, יתרון הבן הוא בזה שיש לו יותר מצוות לקיים מאשר הבת, ובעיקר מצוות תלמוד תורה:

אלא שיתרון של הבן זכר הוא בתלמוד תורה ובקיום המצוות, שחייב בכולם ולא כהבת שפטורה ממצוות שהזמן גרמא. אך כאשר השי"ת זיכתהו בבת, יגדלה לצניעות ולאהבת תורה ואז תזכה את בעלה ואת בניה וגם את הוריה.

והוא מסכם:

נראה שמי שאינו מכניס אהבת תורה בבניו, ואינו מגדלתו לתורה ולמצוות כדבעי, אולי עדיף שיתפלל שיוולדו לו בנות, כי לא ייענש כל כך על זה שהם מבטלים תורה.[5]

 

הסבר זה של רבי שמעון בר יוחאי יפה, אבל ספק רב אם זה באמת כוונת התורה. יש לצפות להסבר מוצק יותר, ולא מבוסס רק על תגובות פסיכולוגיות היפותטיות. במקום אחר, הגמרא מבהירה כי צער הלידה של הבת גדול יותר משל הבן, כדלהלן:

תנן: חבלי של נקבה מרובין משל זכר. ואמר רבי אלעזר:… מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר? זה בא כדרך תשמישו וזה בא כדרך תשמישו, זו, הופכת פניה, וזה, אין הופך פניו.[6]

הזכר, בשעת תשמיש פניו מופנות כלפי מטה, והנקבה כלפי מעלה. ובשעה שנולדים הם יוצאים כדרך תשמישן, הזכר כשפניו מופנות למטה, והנקבה כשפניה מופנות למעלה. וכיון שבזמן העיבור מכופף העובר את ראשו כלפי מטה בין ברכיו, הרי בצאתו יש הבדל בין זכר לנקבה, כי זו, הנקבה, הופכת פניה שהיו כלפי ברכיה, למטה, לכוון למעלה. ואילו הזכר אין הופך פניו, כי דרכו לצאת כשפניו למטה, והתהפכות הפנים הזאת היא הגורמת שחבלי הנקבה יהיו מרובים משל הזכר.[7]

יתכן שחז"ל ראו בתופעה זו סיבה לחילוק בין זכר ונקבה. אולם, אין הגמרא מקשרת בין הבחנה זו בצער הלידה לבין טומאת היולדת. בכל אופן, על פי הידוע היום, אין כל בסיס מדעי להבחנה זו.

הפרשנות הקלאסית מציעה הסברים שונים בנידון. לפי אבן עזרא, הבחנה זו בין זכר לנקבה נובעת מכך שיצירת האישה מתארכת פי שניים מיצירת הגבר:  "כי ה' גזר על הזכר כמספר הזכר אשר תשלים צורתו בבטן והנקבה כפלים", והוא אף מוסיף: "וזה דבר ברור ומנוסה".[8] דעה זו מופיעה במשנה, בשם רבי ישמעאל:

המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. רבי ישמעאל אומר: יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד.[9]

ברם, הרמב"ם מציין בפירושו כי "אין הלכה כרבי ישמעאל". הרב ישראל ליפשיץ מציין: "אף על גב דמסתברא כרבי ישמעאל מדימי טהרה וטומאה כפול בנקיבה, הכי נמי יצירתו כפול, אפילו הכי קיימא לן כתנא קמא, להכי חזר ושנאה בלשון רבים"[10].

לפי ספורנו "המותרות ירבו בלידת הנקבה". והרמב"ן כותב:

לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד, הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות, כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים.

אברבנאל מבאר את טעמו של הרמב"ן:

הנה הנסיון מאמת דעת רבי ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. ואי אפשר שיהיה חלופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבשולו. ומפני שכל ימי יצירת הולד נשפכים דם וליחות אל רחם האשה להוליד מהם שם העובר, ראתה החכמה האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולדת על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך היצירה ההיא כן אחרי שתלד מ' יום תשב בנקיונה ובטהרתה מהם.

הרש"ר הירש ידע – בהתאם לדעת חכמים המייצגת את ההלכה הפסוקה – שאין הבדל ביולוגי בין יצירת הזכר לזו של הנקבה, והוא תולה את ההבדל ברצון התורה להבליט ולהדגיש את חשיבות תפקיד האם בחינוך הבת לתורה ולמצוותיה:

ביולדת נקבה נכפל הזמן של ימי טומאה וימי טוהר… כל אישה בישראל היא בת ל"שרה" אמנו; וההשתעבדות למידה ול"משורה" של המוסר נתונה לה כתכונה של אופי… ביום המילה הרי האב מקיים את הראשונה ממצוות הבן על האב; באותה שעה הוא גומר בדעתו להכין את בנו לחיי עתידו: יחנך אותו "להתהלך לפני ה' ולהיות תמים עם נותן התורה"; אף הוא יאיר לפניו ויהיה לו מופת בדרכו. ואילו בלידת הבת נכפל אורך הדרך המביא לכלל טהרה; ויש בכך כדי להחדיר ללב האם את כל רום מעלת תפקידה; שהרי עליה להיות מופת ודוגמה למי שעתידה להיות "אישה בישראל". אכן השפעת האם על מעלתה המוסרית של בתה היא כפליים כהשפעתה על בנה. שם מרכז הכובד של החינוך הוא באב; שהרי הבנים רואים בו דוגמה ומופת לתפקיד הגברי שלהם. ואילו אצל הבנות האם היא גם מעצבת אופי וגם מופת ודוגמה; משום כך בשעת לידתן היא תתכונן בכפליים – לטובתה ולטובתן – להתהלך בדרך הטהרה והמוסר עד לרום מעלת חזון המקדש.

הרב הופמן מקשר את ההבדל בין בן לבת למצוות המילה: "התורה הפחיתה את מספר ימי הטומאה בלידת זכר עד לשבעה ימים, כדי שהיולדת תטהר ביום השמיני שהוא יום ברית מילה". אלא שהסבר זה סותר את מה שנאמר בגמרא, המבהירה שלהיפך, יום המילה נקבע ביום השמיני – ולא לפני כן – כדי שהיולדת תהיה טהורה ביום זה: "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [רש"י: שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתשמיש].[11]

 

  • ימי טוהר: מקולא לחומרא

נאמר בתורה: "וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה". מכאן שאחרי ימי הטומאה – שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה – האישה טהורה לבעלה אף במקרה שהדם לא הפסיק, כפי שרש"י כותב: "בדמי טהרה: אף על פי שרואה דם, טהורה". יש בעניין זה מחלוקת בגמרא בין רב ללוי: "רב אמר: מעין אחד הוא [רש"י: דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ממעין אחד הם באים], התורה טמאתו [כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה] והתורה טהרתו [אחר מכן]. ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא [לאחר שבועיים], נפתח הטהור, נסתם הטהור [לאחר שמונים], נפתח הטמא"[12].

בעקבות מקורות אלה הרמב"ם פסק:

בימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האישה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני אף על פי שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אף על פי שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנים לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האישה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם.

ודין זה בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל, שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו שבעה נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויים לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.

ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.

וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה, אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורסות באותם המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור שבעה ימים נקיים בלבד כמו שביארנו.[13]

נמצאנו למדים שלפי הרמב"ם:

  • חז"ל ביטלו את ההבחנה בין נידה לזבה, כך שאחרי כל ראיית דם במשך שלושה ימים יש לספור שבעה נקיים.
  • נשים קבלו על עצמן לשבת שבעה נקיים על כל דם בלי התחשבות במשך זמן התופעה.
  • הגאונים חידשו שגם אחרי לידה האישה אסורה לבעלה כל עוד לא פסק הדם. אחרי שהדם פסק, היא מחכה שבעה נקיים ואז היא מותרת לבעלה. ברם, חומרה זו לא התקבלה בכל מקום, ובצרפת למשל היא לא הייתה נהוגה.
  • המנהג לאסור אישה לבעלה עד סוף ימי טהרה הוא בגדר טעות ואף אפיקורסי, באשר הוא נלמד מהפרשנות הקראית.

הרב מרגליות מקשה על הרמב"ם: הנה לכאורה המנהג הזה האחרון, שהרמב"ם מחשיב כמנהג קראי, ניתן ללומדו ממה שנאמר בירושלמי בעניין חטאם של בני עלי הכהן, חפני ופינחס : "'את אשר ישכבון' (שמואל א ב כב): ישכיבון כתיב. אמר רבי: שהיו הנשים מביאות קיניהן ליטהר לבעליהן והיו משהין אותן ומעלה עליהן הכתוב כאלו הן שוכבין עמן"[14]. זאת אומרת: "אך אחרי אשר הביאו קניהן במלאת ימי טהרתן אז נטהרו לבעליהן, ומקודם לא היו נזקקים להן"[15]. אולם לכאורה אין זו ראייה, הרי ניתן להבין את דברי הירושלמי בצורה אחרת, כמו שמבין אותו קרבן העדה: "שהו הנשים שם עד שיראו שהקריבו קרבנותיהן ומתוך ששהין שם ומנען מפריה ורביה מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון", זאת אומרת שהנשים נאלצו ללון בשילה בגלל שבני עלי התעצלו בהבאת קרבנותיהן, ובאותן לילות מנעו מהן להיות אצל בני-זוגן. אבל אין זה אומר שהן היו אסורות להן קודם לכן.

אולם הרב מרגליות מביא מדרש נוסף שממנו כן משתמע שהנשים היו אסורות לבעליהן כל עוד לא הביאו את הקרבן:

אמר רבי סימון: נקיים היו בני עלי מן הדבר הזה… "אשר ישכבון את הנשים", אלא כך היו עושים, לא היו מקריבין את הקרבנות בשעתן, והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלן בשביל טהרתן… והיו נוטלין ומעבירין השעות, ולא היו מקריבין בשעתן, והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו, והולכות ומשמשות לבתיהן… משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות, מי גרם להן, שהיו מניחין את הקרבנות ולא היו מקריבין אותן בשעתן.[16]

אלא שאין זה אומר שבתקופתנו שאין קרבנות, האישה אסורה לבעלה כל ימי הטוהר שלה.

בכל אופן, הטור פוסק כמו הרמב"ם:

יולדת זכר טמאה ז' ובליל ח' טובלת אפילו אם שופעת מתוך ז' לאחר ז' וכל ל"ג ימים שאחר השבעה מותרת לשמש אף על פי שרואה בהן… והיולדת נקבה טמאה י"ד ובליל ט"ו טובלת ומותרת כל ס"ו אפילו היא שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד… והאידנא כל היולדות חשובות יולדת בזוב דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם… אף על פי שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר, כל הרואה טיפת דם אפילו בתוך ימי הטוהר תשב שבעה נקיים, והרי הוא בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן, אף על פי שבמקצת מקומות נוהגין קולא בדם טוהר כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן. ובעל הלכות כתב שאף בזמן הזה נוהגין בדם טוהר על דין תורה וכן כתב הרמב"ם שתלוי במנהג ובאשכנז ובצרפת נוהגין בו היתר.[17]

וכן השולחן ערוך. ברם, הרמ"א מוסיף:

מיהו יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר. אבל במקום שאין מנהג, אין להחמיר כלל, רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים, מותרת לבעלה. אבל אם חזרה וראתה, אפילו טיפת דם כחרדל, טמאה אף על גב דמדאורייתא דם טהור הוא, כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור, ודינו כשאר דם לכל דבר.[18]

אם כן, על מה מסתמכת חומרה זו, לאסור את האישה לבעלה עד אחרי ימי טוהר? בנושא הזה נאמרו מספר טעמים:

  • מובא בגמרא: "היושבת על דם טהור, אסורה לשמש. עד כמה? אמר רב: עונה"[19]. הרשב"ם מבאר במה מדובר: "אשה שכלו ימי טוהר שלה והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמונים ואחד לנקבה, שאם תראה עכשיו תהא נדה, אסורה לשמש. ואף על פי שלא ראתה, דהואיל ולמודה היא עד עכשיו להיות משמשת עם ראייתה, גזירה שמא תראה ותשמש". וכך פוסק הטור: "צריכה לפרוש מבעלה ליל מ"א אפילו אם אינה רואה". ומסביר הפרישה: "דמתוך שהורגלה לשמש בדמי טוהר אפילו ראתה לכך צריך לפרוש ממנה בעלה ולהודיעה שפירש ממנה משום שכלו ימי טוהר שאם תראה תהיה טמאה"[20]. על זה כותב הב"ח:

לפי זה התיישב המנהג של רוב ישראל במלכותינו ובשאר מלכויות שאין הנשים טובלות עד לאחר מ"א לזכר ואחר פ"א לנקבה והרמב"ם כתב על זה… דטעות הוא… ולפי עניות דעתי… באין ספק מנהג ותיקין הוא ונתקן… כי יראים פן ישכחו העונה דליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה דאסורה לבעלה כנדה מדינא כשעת וסתה, ולכך תקנו שלא תטבול עד עבור מ"א לזכר ופ"א לנקבה כדי שלא יבואו עליה בליל מ"א ובליל פ"א שהוא איסור גמור… נראה לי דמשום הכי רגילות נשים יולדות להמתין לטבול כי יראות פן ישכחו העונה דארבעים לזכר ושמונים לנקבה… על כן נראה ודאי דאיסור גדול עושין מקצת בני אדם דמשנין מנהג אבותיהם בדבר זה ומקילין לטבול תוך מ"א לזכר ותוך פ"א לנקבה ואין ספק דאין פורשין עצמן עונה דליל מ"א וליל פ"א ועוברין על "אל תטוש תורת אמך" ו-"פורץ גדר ישכנו נחש". ואף המורה להם היתר זה צריך כפרה[21].

הב"ח סבור שיש לאסור אישה לבעלה כל תקופת ימי הטוהר מחשש שישכחו את האיסור של היום שמיד אחרי ימי הטוהר.

  • לפי הב"ח, יש לנהוג כרבנו תם, הסובר ששבעה הנקיים אינם יכולים להיספר במשך כל תקופת ימי הטוהר, כפי שסובר אביי, וההלכה כמותו. כך מובא בתוספות: "רבנו תם מפרש דהלכתא כאביי דאין עולין… לספירת זיבתה… ואומר רבנו תם דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאיליו (בבלי עירובין טו ע"א)"[22]:

רבנו תם… פסק כאביי דימי לידה אינן עולין לספירת שבעה נקיים… בצרפת נהגו להחמיר הואיל ונפק מפומיה דרבנו תם, ולרבנו תם היה נראה להצריך לכל יולדת שתי טבילות ואחר כך תהא מותרת לבעלה, אחת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה ואחר כך תספור שבעה נקיים ותטבול טבילה שנייה… השתא לפי זה ניחא דקשה להו טובא ליולדות לטבול שתי טבילות אלא דלפי זה צריכה להתחיל לספור שבעה נקיים אחר ארבעים לזכר ואחר שמונים לנקבה דספירת נקיים תוך ארבעים ותוך שמונים אינן עולין לה לספירת שבעה נקיים וכך ראוי לנהוג שלא תתחיל לספור שבעה נקיים אלא אחר ארבעים לזכר ואחר שמונים לנקבה לצאת ידי חובתה לכולהו רבוותא.[23]

אולם, הט"ז חולק על הב"ח – חמיו – מכל וכול. הוא שולל את הטעם הראשון כדלהלן:

אי משום טעם זה לא איריא כלל דהא נתבאר שם דאין צורך לדידן לפרוש אותה העונה כל עיקר, ומי שאומר שצריך לפרוש בעת ההיא לדידן הוא דעת יחיד ולא קיימא לן כוותיה כלל.[24]

והוא גם שולל את הטעם השני:

אין טעם זה לשבח כל עיקר. חדא דלא קיימא לן כרבנו תם שפסק כאביי… שכל הגאונים… פסקו כרבא דסבירא ליה ימי לידה הנקיים עולין למספר ז' נקיים… ותו דאם כן לא מתקנה כלום, דכיון דלאביי דרבנו תם פוסק כוותיה דבהטבילה תליא מילתא אם כן אף על פי שכלו ארבעים דזכר ושמנים דנקבה אכתי ימי לידה קרינן… כל זמן שלא טבלה ומה לי תוך שמנים או אחר שמנים?

ובהמשך דבריו הוא מתנגד בתוקף לעמדת הב"ח:

מורי וחמי כתב והפריז על המדה ואמר שעל מנהג זה פורץ גדר ישכנו נחש ולא ידעתי מי הכניסו לכך לחזק אותו המנהג ולהטיל עונש ח"ו כיון שהרמב"ם ראה המנהג וכתב לבטלו… גם הריב"ש… כתב שיש קצת ללמוד זכות לקיימו אבל להטיל עונש על העובר לא עלה על דעת שום ראשון ואחרון, ואנו רואים בקהילות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ואינם ממתינים עד שמנים לנקבה ובאם מפלת נפל אין שום אחת שתמתין שמונים יום אלא טובלת כל זמן שתוכל וחלילה להענישם על זה. גם מעיד אני שראיתי גדול אחד שצווה לאשתו שתטבול תוך שמנים לנקבה, ואמר לי הטעם, כיון שהחומרא הוא בשביל פרישות ליל מ"א… אמר שיודע בעצמו להיזהר לפרוש אותה עונה. וכבר נתבאר שאין אנו צריכין ליזהר כלל בעונות שמונים ואחד יום, על כן אומר אני רחמנא לבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג, אבל המקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש, ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר דאנו רואין שאין מנהג זה קבוע לגמרי ומוסכם בין הכל במקומותינו, ובודאי רמ"א לא נתכוין אלא במקום שהוא מוסכם בין כולם להחמיר בדבר.

  • רבי יהונתן אייבשיץ מטעים את המנהג כדלהלן:

מתחילה כאשר רצו לבטל מבלי לבעול על דם טוהר ולא היה סיפוק בידם, כי האשה שהיתה רואה דם לא היתה מראה לחכמים כלל, כיון שאפילו כשתראה תחשיב עצמה טהורה, כי ההיתר פשוט אצלם מימים ראשונים, כי היתה מסורת בידם שבימים אלו הדמים טהורים. לכך גזרו שלא לבעול כלל עד יעברו ימי טוהר אפילו לא ראתה, וספירת שבעה נקיים לא יהיה רק בסוף ימי מלאת, ובזו נשמרו שלא יבעלו על דם טוהר.

אולם הוא שולל אותו כדלהלן:

אם כן עכשיו שעבר ונשכח אצל המון ישראל לבעול בדם טוהר, ולמה איפוא נפריע העם מביטול פריה ורביה ומצות עונה? ובפרט בדורות הללו שיש לחוש לכמה עבירות, פריצות והרהור עברה וקישוי לדעת או קרי… ולכן כבר עמדו הגאון מהר"צ בהמבורג, ואחריו בפראג, ואני פה ק"ק מיץ, וביטלנו המנהג שאין לו עיקר ושרש, והתרינו לנשים לטבול תיכף בעמדן והליכתן לבית הכנסת שהוא ד' שבועות אחר לידה, ללכת לבית טבילה. ובזה ינוח הדעת, כי כעת, לרוב חולשת הלידה לרוב נשים אחר טבילה ראשונה אחר לידה מוצאים דם, ומה לו לבעל להכניס עצמו בספק איסור אם דם צדדים או ממקור, הלא יותר טוב לבעול אז בימי טוהר, שלבבו ינוח בלי ספק איסור, וינצל מידי ספק איסור בכל אופן. ולכן כן יש לנהוג בכל מקומות, והמחמיר מן המתמיהין.[25]

וכך מובא בספר "טהרת בת ישראל":

יש מקומות שנוהגים שאף אם הפסיקה לראות איננה טובלת תוך ארבעים יום ללידת זכר ושמונים יום ללידת נקבה, ובמקומותינו אין נוהגים כן.[26]

 

 

 

 

 

 

 

[1]  בבלי נדה לא ע"ב.

[2]  מהרש"א, חידושי אגדות, נדה לא ע"ב.

[3]  ראו טל אילן, "יחסו של בן-סירא לנשים וקבלתו בתלמוד הבבלי, מדעי היהדות, 40, תש"ס, עמ' 103–111.

[4]  בבלי סנהדרין ק ע"ב.

[5]  חשוקי חמד סנהדרין ק ע"ב.

 

[6]  בבלי נידה לא ע"א.

[7]  על פי הפירוש "חברותא".

[8]  אבן עזרא ויקרא יב ה.

[9]  נדה ג ז.

[10]  תפארת ישראל על אתר.

[11]  בבלי נדה לא ע"ב.

[12]  בבלי נדה לה ע"ב.

[13]  הלכות איסורי ביאה פרק יא ג-טו.

[14]  ירושלמי כתובות יג א.

[15]  הרב ראובן מרגליות, דין טומאת יולדת, עמ' 81, מתוך ברכה למנחם.

[16]  אגדת בראשית (בובר) פרק מא.

[17]  טור יורה דעה הלכות נדה סימן קצד.

[18]  שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצד.

[19]  בבלי פסחים קיג ע"ב.

[20]  פרישה יורה דעה קצד ה.

[21]  ב"ח יורה דעה סימן קצד ג.

[22]  תוספות נדה לז ע"א.

[23]  ב"ח יורה דעה סימן קצד ג

[24]  ט"ז יורה דעה סימן קצד ג.

[25]  פלתי על הלכות נדה סימן קצד ב

[26]  הרב קלמן כהנא, טהרת בת ישראל, ירושלים תשל"ט, עמ' נד.

התגובות סגורות