קידוש החודש: על פי עדים או על פי חשבון?

קידוש החודש: על פי עדים או על פי חשבון?

 הצגת הבעיה

לדעתם של חז"ל, המצוה הראשונה שקבלו בני ישראל כאשר הם היו עדיין בארץ מצרים היא מצות קידוש החודש. כתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב). ורש"י מביא את דרשת חז"ל[1]: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש… נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש".

על סמך איזה מידע מקדשים את החודש? משתמע מהפרק הראשון של מסכת ראש השנה כי היו סומכים על עדות הרואים את הירח בחידושה. והדבר היה חשוב עד כדי כך שהיה מותר לחלל את השבת כדי לבוא לבית דין ולהעיד על חידוש הלבנה. וכך מסכם את העניין ספר החינוך: "ענין המצווה כן, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים בפניהם שראו הלבנה בחידושה, וקובעים ראש חדש על פיהם שאומרים, היום מקודש".[2]

האם זה אומר שבית הדין הסתמך אך ורק על העדות? מסתבר שלא: הרי בהמשך המסכת המשנה מציינת שבית הדין חקר את העדים במטרה לברר אם עדותם תואמת את הידע האסטרונומי שהיה בידיהם:

כיצד בודקים את העדים? זוג שבא ראשון בודקים אותו ראשון ומכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה, ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב? אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. ואחר כך היו מכניסים את השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותם קיימת… ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשים אותו. רבי אלעזר בר צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו אין מקדשים אותו, שכבר קדשוהו שמים. דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהם מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה?[3]

אם כן, נמצאנו למדים שבעיקרון בית הדין הסתמך על ראיית העדים כדי לקדש את החודש, אלא שקבלת עדותם הייתה מותנה בהתאמתה למה שידעו בעניין צורת הלבנה מה שהיא צריכה להיראות.

כך הדברים התנהלו עד זמנו של הלל "השני", נשיא הסנהדרין בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל. הלל חי בארץ ישראל, במקביל לזמן בו חיו ופעלו אביי ורבא בבבל, ומעט אחריהם. בתקופתו של הלל זכתה הנצרות בהכרתו של הקיסר קונסטנטינוס, ולהגמוניה באימפריה הרומית ששלטה בארץ ישראל. הדבר הביא לרדיפות נגד היהודים, המתוארות באיגרתו של רב שרירא גאון, לחורבן רבות מישיבות ארץ ישראל, להגירה יהודית החוצה מארץ ישראל ולפגיעה במעמדה של ההנהגה היהודית בארץ ישראל. בעקבות זאת, החכמים נאלצו לוותר על המנגנון שתואר לעיל לטובת חישוב מדעי של זמני ראשי חודשים, והלל תיקן את הלוח על פי החשבון המוכר לנו. הדבר אירע בשנת 359 לספירה. להלל הייתה סמכות לכך מכוח היותו נשיא הסנהדרין, בית דין של סמוכים, והלל קידש את החודשים והשנים מראש.

אם כן, נשאלת השאלה: מהו עיקר המצווה? האם המצב האידאלי הוא לקבוע את החודש על פי ראיית העדים, ורק מכורח המציאות נאלצו החכמים להסתמך על החשבון, או לחילופין ההזדקקות לעדים אינה נובעת אלא מאי-יכולתם של החכמים להשתמש בכלי יעיל יותר ואמין יותר: החשבון? בשאלה זו נחלקו הדעות, כאשר מחלוקת זו היא פרדיגמטית וקשורה ישירות לשאלת היחס של ההלכה למדע.

העיקר הוא החשבון

רבי סעדיה גאון סבור שממתן תורה בהר סיני עיקר המצווה הוא החשבון. כך הוא כותב: "להראותך דאין הראייה עיקר לחדש"[4]. לפי רס"ג עיקר המצווה היה תמיד החשבון ולא הראיה. ברם, רב האי גאון השיג בתקיפות על דברי רס"ג, וטען כי הוא עצמו לא סובר כדבריו וכי שיטתו נבעה מתוך ויכוח עם הקראים כ-"קנה לדחות בו את האפיקורס":

השאלה: רבינו סעדיה אמר בפירושו כי אין ספק מעיקרא אלא הקב"ה צווה את משה עבדו והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכן היה מעולם, כל ישראל עושים בלא ספק על העיבור ועל החשבון, עד שיצאו המינים ובקשו חכמים להראות כי ראיית הירח והחשבון אחד הוא… והיאך יבא מנהג בתוספת על מה שכתוב בתורה כי בכתוב שבעת ימים תאכל מצות… ויבא המנהג שמונה.

התשובה: זה שאמרתם שכתב רבינו סעדיה גאון קנה הוא שדחה בו את אפיקורוס, ואמיתת הדבר כן היא… החדש… כמו שרואים עושים… כי בני דורו ובית דינו של אנטיגונוס איש סוכו התקינו דין ראיית הלבנה בחידושה בראש חודש כדי לבטל דברי צדוק ובייתוס שהיו טוענים בהם על החכמים במידת זמן החודש.[5]

גם רבנו בחיי – בהסתמכו על דעתו של רבנו חננאל – סבור שעיקר המצווה הוא החשבון:

ענין "החדש הזה לכם ראש חדשים", אין כוונת הכתוב להזהיר אותנו… לקבוע חדשים על פי ראיית הלבנה, כי בקביעות החודשים אין עיקר בתורה לחוש לראיית הלבנה… כי לא נצטווינו בתורה לקבוע החודשים על פי ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון. וכתב רבינו חננאל: קביעות החודשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראיית הלבנה, והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכולם שמש ביום ולא ירח בלילה… ומהיכן היו קובעים חודשים על פי ראיית הלבנה, אלא בוודאי עיקר המצווה בכתוב על פי החשבון.

והנה מסורת בידינו לעולם, כי… לכל חודש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, ומפורש תמצא בכתוב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דברי הימים א יב לב), ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העיבור, אבל ראיית הלבנה דבר ידוע, כי כשהלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חודש… אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבים ומודיעים לישראל והם עושים על פיהם… וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר "הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך" (שמואל א כ ה), ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש, ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש, שנאמר:"ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול… ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא… ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד" (שם כד כו-כז)… הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החודש שני ימים של ראש חודש כמנהגנו עד עכשיו בהיות החודש יוצא. כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם: צדוק וביתוס… ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עיקר המצווה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז"ל: כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראיית הירח החשבון הוא העיקר, כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים[6]. והנה דבריו הללו מוכיחים שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא: "ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר"[7]. זו ראייה גדולה שלא הייתה בידם עיקר ראית הלבנה, שאילו הייתה בידם עיקר ובראיה היו מקדשים איך אחרי ראייתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו: "ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל"[8], ואילו היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון, בוודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר, אלא ודאי רבן גמליאל על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל: "דמות צורות לבנות היו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות"[9], הכוונה בזה: כי רבן גמליאל עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חודש וחודש, וכי הוא יודע בכל חודש וחודש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חודש וחודש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החודש צורתה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חודש וחודש, וכיון שראו כך חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא הייתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל… הלכה למשה מסיני, שהרשות ביד בית דין הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים, הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצווה הקב"ה למשה "החדש הזה לכם", עד כאן בפירוש רבינו חננאל.[10]

רבנו חננאל מביא מספר הוכחות לשיטתו:

  • בזמן שהותם במדבר סיני, עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה לא אפשרו לבני ישראל לראות את הירח.
  • איך דוד ושאול יכלו לדעת מתי ראש חודש וכי היו שני ימים של ראש חודש אם לא שבזמנם הסתמכו על החשבון ולא על הראיה?
  • מובא במשנה שעברו את החודש למרות שכל ישראל ראו את הלבנה, מכאן שלא סמכו על הראיה.
  • מובא במשנה שרבן גמליאל קיבל עדים שטענו שראו את הירח ביום אחד ולא ראוהו ביום אחרי זה, למרות שהדבר איננו הגיוני.

ברם, הסבר זה לא מתקבל על הדעת. הרי לא משתמע מהמקורות החזליים שנעשה שימוש בחשבון, ההתייחסות למידע אסטרונומי הצטמצם לצורת הלבנה בלבד. יתירה מזו, העובדה שחז"ל התירו אף לחלל את השבת כדי לבוא להעיד מוכיחה שהעיקר הייתה הראייה. גם הוכחותיו של רבנו חננאל אינן משכנעות, כדלהלן:

  • אין סיבה לחשוב שעמוד הענן ועמוד האש מנעו מכל בני ישראל לראות את הירח.
  • יש לשער שבזמן שאול ודוד קבעו את סעודת ראש חודש עשרים ותשע יום אחרי ראש חודש הקודם, למרות שהדבר לא היה וודאי.
  • כוונת המשנה להדגיש כי דרוש תהליך פורמאלי של קבלת עדים וחקירתם כדי שתהיה אפשרות לקדש את החודש.
  • כוונת המשנה היא שיש לקבל את עדות החודש גם אם לכאורה ההיגיון סותר את טענת העדים.

שיטת הרמב"ם

על אף עמדתו המדעית, הרמב"ם סובר שעיקר המצווה הוא על פי הראייה, אלא שהמדע האסטרונומי בא כדי לבחון את אמיתת העדות, ובתוך שכזה הוא מהווה חלק מהמצווה. וכך הוא כותב: "המצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים".[11] וכן: " [המצווה] היא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה[12]". הוא גם טורח לבאר כי השיטה הדוגלת  בבלעדיות החשבון איננה מתקבלת על הדעת:

ואני מתפלא על אדם שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד והוא מאמין בכל הלשונות האלה, ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא הייתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח. ומה שראוי שאתה תאמין שעיקר דתנו בנוי על הראייה, ואם לא ייראה החדש משלימים שלשים יום לחדש היוצא, ולשונות המשנה והתלמוד והמעשיות רבים שאירעו בעניין זה במשך כל השנים מעידים באמתות דבר זה. אמר ה' "החדש הזה לכם ראש חדשים", ובא בקבלה האמתית "מלמד שהראה לו הקב"ה למשה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש". ולא היו סומכים על החשבון אלא כדי לדעת אם ייראה או לא ייראה כמו שביארתי לך, לא שיסמכו על החשבון בלבד ויעשו ראש חדש על פי החשבון אם מחייב שייראה.[13]

ובמשנה תורה, הרמב"ם מסכם את כל העניין מבחינה הלכתית כדלהלן:

בית דין מחשבים בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר, אם ידעו שאפשר שיראה יושבים ומצפים לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים, אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשים אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימים שלשים ויהיה החדש מעובר, ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלשים ואין מצפים לעדים, ואם באו עדים יודע בוודאי שהם עדי שקר או שנראית להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הוודאית.

מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.[14]

ולהלן:

בית דין מחשבים בדרכים שהאצטגנינים מחשבין בהם ויודעין הלבנה כשתראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין, וכשיבאו העדים להעיד בודקים אותם כיצד ראיתם אותה בצפון או בדרום, להיכן היו קרניה נוטות, כמה הייתה גבוהה בראיית עיניכם וכמה הייתה רחבה, אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון מקבלים אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אין מקבלים אותם.[15]

וכך הרשב"א מסכם את העניין:

ענין החשבון וקידוש החדש, הלכה למשה מסיני, כדברי הרמב"ם[16]. דכל שיש מקום הועד, חייבים הם לקדש על פי הראיה, עם עדות החשבון… העיקר, הוא החשבון. אלא שבזמן שהיה בית דין בבית הועד, מצוה לקדש על פי הראיה… דאמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולי גולא. אלמא: בלא עדות ראיה, היה יכול לדקדק בחשבון המולדות, ולתקן לגולה לקדש. והרי בבבל, היו מונים וקובעים ומקדשים מולדות על פי החשבון. ולפעמים, יעשו בהפך מה שהיו עושים בארץ, במקום הועד… אלמא: מקדשים וקובעים מועדות, שלא על פי הראיה… משום דמצוה לקדש על פי הראיה.[17]

 סוד העיבור

הראשונים חולקים איפוא בעניין העדיפות בין החשבון לראייה, אבל על נושא אחד יש תמימות דעים: תמיד ידעו את עקרונות האסטרונומיים של לוח העברי, ובעיקר הנתון שהוא הבסיס של כל החשבון: העובדה כי משך חודש הלבנה הוא בדיוק 29 יממות, 12 שעות ו-793 חלקים של השעה, כאשר "חלק" אחד שווה ל-1/1,080 של השעה, ומכאן ש-793 "חלקים" שווים ל-44 דקות ו 3שניות. ערך זה של מחזור הירח הממוצע שווה ל- 29.5305941 יממות , קרוב מאוד לחודש הסינודי שנמדד בימינו והוא ארוך ממנו רק בכ-0.456 שניות. בעת קביעת הלוח כמעט שלא היה הפרש כלל (ההפרש היה בערך 0.061 שניות). ההפרש בימינו גורם לתזוזת החודש העברי בכ-1.5679 שעות כל 1,000 שנים, הפרש שאיננו מביא לסטייה ניכרת בין קביעות הלוח העברי למציאות האסטרונומית. המקור לכך הוא הגמרא במסכת ראש השנה: "כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים" (בבלי כה ע"א).

מהו מקורו של ידע זה? יש המעריכים שהידע המדויק יחסית על אורך החודש הסינודי שהיה בידי קובעי הלוח העברי מקורו בבבל ויוון, שכן הערך של אורך החודש העברי המשמש את הלוח העברי מופיע בדייקנות מוחלטת אצל האסטרונום הכשדי קידינו במאה הרביעית לפני הספירה, ואחריו אצל היפרכוס היווני במאה השנייה לפני הספירה, שניהם מוקדמים יותר מ"בית אבי אבא" של רבן גמליאל המופיע בגמרא. שניהם ציינו את הערך כך: 29,31,50,8,20 בבסיס 60, שהוא ערך זהה לחלוטין לכ"ט י"ב תשצ"ג המופיע בגמרא. אלא שהראשונים היו משוכנעים שידע הזה היה בידי עם ישראל הרבה לפני ש"חידשו" אותו הבבליים והיוונים, אלא שנשכחו ואבדו כשגלינו מארצנו. כך מתבטא הרמב"ם בנידון: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו וכו'.[18]

התבססות על המדע בקביעת ההלכה

ברם, נראה לי שיש להבין את כל העניין בצורה שונה: קשה לקבל את הטענה הגורסת שמקור הידע המופיע בחז"ל הוא מהר סיני. הרי – עם כל הדיוק שבדבר – הוא לא ממש מדויק עד הסוף, כפי שמבואר לעיל. האמת נראית לי פשוטה יותר. התורה ביקשה לקבוע את זמן חידוש הלבנה, יהיה האמצעי אשר יהיה. בימים הקדמונים, בהיעדר הידע האסטרונומי הדרוש, לא הייתה כל ברירה אלא לקבוע את החודש על פי הראייה. בתקופה מסוימת, הידע האסטרונומי הדרוש הגיע לידי חז"ל, והם השתמשו בו כדי לבקר את העדות ובשלב מאוחר יותר כדי לבסס את הלוח העברי במלואו על פי החשבון בלבד.

אם כן, לפי אותו היגיון, ועכשיו שהגיעו לדיוק המרבי, תהיה חובה בשלב מסוים לרענן את לוח העברי כדי שהוא יתאים למציאות. אם בנושא הנידון השגיאה היא רק כשעה כל אלף שנים, בעניין השאלה – היינו תאריך אמירת "ותן טל ומטר לברכה" – השגיאה היא שמונה ימים כל אלף שנים. רפורמה כזאת דורשת בית דין – לכאורה לאו דווקא סמוכים – כפי שמתבטא בעניין זה הרמב"ם:

מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר "אשר תקראו אותם מקראי קדש", ונאמר "ושמרת את החקה הזאת למועדה".[19]

ובהמשך:

כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושים אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן "החדש הזה לכם ראש חדשים", ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעים חדשים ואין מעברים שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.

ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעים על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעים על חשבון זה שאנו מחשבים בו היום ואין נזקקים לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעים בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום, וזה שיהיה אחר הראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל.

ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכים.[20]

נמצאנו למדים שבהיעדר בית דין סמוך, ישנה חובה מן התורה להסתמך על החשבון. ואם כן, יש כמובן חובה לשכלל את החשבון על הצד הטוב ביותר, ואם מתברר שהחשבון הנוכחי הפסיק להיות מדויק וכי קיימת אפשרות לשכללו ולהגיע לחשבון מדויק יותר, יש חובה לעשות זאת.

מכאן ניתן להכליל את עיקרון זה לתחומים נוספים, ולקבוע ככלל שכל נושא הלכתי הדורש ידע מדעי חייב להסתמך על המדע המעודכן ביותר. עיקרון זה אמור לחול על נושאים שונים:

  • בעניין הלכות טריפות, תהיה לכאורה חובה להסתמך על מידע מדויק ככל האפשר כדי לקבוע איזו פגיעה מעמידה את הבהמה בסכנת חיים ואיזו לא.
  • בדיני ספקות, יש להסתמך על תורת ההסתברות המודרנית כדי להכריע את ההלכה במקרה של ספק.
  • בדיני איסור והיתר, יש לבחון עניינים כמו "כבולעו כך פולטו", "בטל בשישים" ועוד לאור מדע עדכני.

יחד עם זה, מתברר שהרמב"ם סובר שכאשר יש בארץ ישראל סנהדרין של סמוכים, יש חובה לחזור ולסמוך על ראיית העדים ולא על החשבון, ולא כל כך מובן מדוע.

 

[1] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בא יב ב.

[2] ספר החינוך מצוה ד.

[3] ראש השנה ב ו-ח.

[4] אוצר הגאונים לראש השנה, ערוך על ידי ב. מ. לוין, ירושלים תרצ"ג, כ. עמ' 34.

[5] אוצר הגאונים על מסכת יום טוב, ערוך על ידי ב.מ. לוין, ירושלים תרצ"ב, ד: עמ' 3-4.

[6] על פי בבלי ראש השנה כה ע"א. אלא שרבני בחיי נסחף: המשפט "אל תחושו לראיית הירח החשבון הוא העיקר"  אינו נמצא בדברי רבן גמליאל!

[7] ראש השנה ג א.

[8] ראש השנה ב ח.

[9] בבלי ראש השנה כד ע"א.

[10] פירוש רבינו בחיי על התורה, שמות יב ב.

[11] ספר המצוות מצות עשה קנג.

[12] רמב"ם הלכות קידוש החודש הקדמה.

[13] פירוש המשנה ראש השנה ב ו.

[14] הלכות קידוש החודש א ו-ז.

[15] הלכות קידוש החודש ב ד.

[16] לא מצאתי איפה הרמב"ם כותב שידע זה מקורו מסיני.

[17] שו"ת הרשב"א ד רנד.

[18] מורה הנבוכים א:עא. ראו גם שם ב:יא באותו ענין.

[19] הלכות קידוש החודש א ז.

[20] הלכות קידוש החודש ה א-ג.

התגובות סגורות