שבט לוי

שבט לוי

 

במעמד הר סיני, כך הקב"ה פונה לעם ישראל: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ה-ו). לכן, עם ישראל מכונה "העם הנבחר", על פי הנאמר בסידור התפילה: "ובנו בחרת מכל העמים". זאת אומרת שהוא מהווה כעין אליטה בקרב האנושות. אלא שמתברר שבתוך עם ישראל, ישנה חלוקה נוספת: שבט לוי הוא קבוצה עילית ביחס לשאר בני ישראל, ומתוך שבט לוי, הכוהנים נחשבים כאליטה נוספת. ברצוננו להתייחס כאן לשאלות הבאות:

  • איזה צורך יש בחלוקה זו?
  • במה זכה שבט לוי במעמד המיוחד הזה?
  • מה תפקידו של שבט לוי?

 

מה הצורך באליטה?

לכאורה ניתן להסביר את הצורך בקבוצה מיוחדת בתוך עם ישראל בדיוק כפי שמסבירים את חיוניות עם ישראל בין האומות: אחרי שהניסיון ליצור אנושות ערכית נכשל וכי הקב"ה כביכול נאלץ למחוק אותה בימי המבול, דבר ה' התייחד לעם אחד בלבד שעליו מוטלת המשימה להביא את האנושות כולה להכרת ערכי המוסר. כנ"ל בתוך עם ישראל: יש צורך בקבוצה קטנה של אנשים שיתמסרו לעבודת ה' ושתפקידם יהיה להורות ולהשפיע על יתר האוכלוסייה כך שעם ישראל יוכל בכללותו למלא אחרי ייעודו.

 

במה זכה שבט לוי במעמד המיוחד הזה?

בתורה אין תשובה ברורה לשאלה זו, אבל יש רמזים לכך ששבט לוי היה מיוחד בזה שהוא היה נאמן לערכים דתיים, כמפורט להלן.

 

השמדת עיר שכם

ביחד עם אחיו שמעון, לוי אינו מהסס להשמיד את כל תושבי שכם אחרי שמנהיגיו פגעו באחותו דינה. אלא שלא ברורה מהי דעת התורה בעניין פרשה זו. מיד אחרי ששמעון ולוי הרגו את תושבי שכם, יעקב אבינו שלל את מעשיהם, אבל משתמע מפשוטו של מקרא שרתיעתו נבעה בעיקר מהחשש שהעמים הנמצאים באזור יתנפלו על משפחתו כפעולת גמול, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". גם התורה נותנת להם להשיב לאביהם: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ!?" (בראשית לד ל-לא). אולם לפני מותו, יעקב לכאורה מקלל את שמעון ולוי על כך שרצחו אוכלוסייה שלימה על לא עוול בכפם, כפי שנאמר:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט ה-ז).

ברם, בקרב המפרשים הדעות חלוקות אם יש לראות בפסוקים הנ"ל שלילה מוחלטת של מעשה שמעון ולוי. הרד"ק סבור – על פי פשוטו של מקרא – שמדובר במעשה לא ראוי: "שלא בדין הרגו כל אנשי שכם, אם שכם חטא מה חטאו כולם? ושמו אותי ואת ביתי בסכנה גדולה, לולי רחמי האל שהיה חתתו על הגוים".[1] וכן המלבי"ם:

ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי… לא היה זה לי לכבוד, כי באפם הרגו איש, מה שהרגו אנשי שכם היה מתוך אף וכעס לא לשם ה' או להציל כבודי, ואחר שכבר עשו חרון אפם על פי הריגת האנשים… לקחו בשלל מקניהם… זה היה אחר שנחה חמתם רק ברצונם, וזה סימן על אכזריותם… לפעמים יצטרך האף והעברה לקנא קנאת ה' ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם ארור הוא ואין בו ברכה, כי הוא עז יותר מן המדה. ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם על ידי זה ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היה בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו את עצמם.

גם הרש"ר הירש שולל את המעשה הזה מכל וכול: "עצם האף היה מוצדק בהחלט, אך באפם ביצעו "רצח", בכעסם הרגו אנשים חפים מפשע. אילו שלחו ידם רק ב"אדון האציל", לא היה יעקב נוזף בהם כה קשות."[2] ברם, הרמב"ן – בהתחלת פירושו – אינו שולל את המעשה לחלוטין:

יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחווה עשו מה שעשו, לומר שאין ראויים לעונש גדול… יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונימולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד.

לפי הכלי יקר, יעקב אבינו אף התכוון לתעל קנאות זו של שמעון ולוי לדברים טובים, בתנאי שצאצאיהם לא יהיו מרוכזים במקום אחד:

אף על פי שהעזות… מדה רעה, מכל מקום יש בה… צד לטובה, כמו שאמרו חז"ל: "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה כ)… וזהו שאמר יעקב שאפם כי עז… וזה בוודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", רצה לומר אחלק ואפיץ העזות… אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה כאמור.[3]

והרש"ר הירש רואה את השפעתם הטובה אף בגלות הארוכה מאז חורבן בית שני:

בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב", למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה, בשומרם על הרוח היהודית שהאריכה ימים אחרי המדינה. וכך אומרת מסורת עתיקה: "משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות שהיו עוסקין בתורה" (ילקוט שמעוני קנח).[4]

המעניין הוא שבספר "צוואות השבטים"[5] אף מובא שהשמדת בני שכם בוצע על פי הוראה מפורשת מן השמיים:

ואחרי כן פתח לי המלאך את שערי השמים וארא את קדוש עליון יושב על כסא. ויאמר אלי: לוי, לך נתתי את ברכות הכהונה עד אבא ואשכן בתוך ישראל. אחרי כן הורידני המלאך ארצה ויתן לי מגן וחרב ויאמר אלי: נקם נקמתך בשכם על דבר דינה אחותך ואנכי אהיה עמך כי ה' שלחני. ואשמיד בעת ההיא את בני חמור ככתוב בספר השמים.[6]

 

מעשה העגל, מילה וחטא המרגלים

לכאורה, השבט כולו לא חטא בחטא העגל, כפי שנאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמות לב כו), ומובא בגמרא על פסוק זה: "אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים"[7]. ורש"י מציין: "כל בני לוי, מכאן שכל השבט כשר". המדרש אף משלים את מה שלא נאמר בתורה ומעלה על נס את ייחודיותו של שבט לוי:

  • בזמן שעם ישראל עבד עבודה זרה במצריים, שבט לוי היה נאמן להקב"ה.
  • שבט לוי המשיך לקיים את מצוות המילה, בניגוד לעם ישראל.
  • שבט לוי לא חטא בחטא המרגלים.

כך אמנם מובא במדרש:

רבותינו אומרים… "בכושרות", בזכות הכשרים שהיו בהם יצאו. ומי היו הכשרים שהיו בהם? אלא זה שבטו של לוי, שאף על פי שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים במצרים, שבטו של לוי היו עובדין להקב"ה ומלין עצמן. לפיכך משה מקלסן בסוף מיתתו, שנאמר "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים לג ט).[8]

וכן:

"והיה כעץ שתול" (ירמיהו יז ח): זהו שבטו של לוי, ששתלו הקב"ה בארץ ישראל, וכולן נכנסו לארץ. רבי זעירא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: מכל שבטו של לוי האנשים והנשים לא מתו אלא משה ואהרן ומרים.[9]

וכך מובא בספרי:

"ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש" (במדבר ט ד), בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" (עמוס ה כה). רבי שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב? שבטו של לוי, שנאמר: "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג י). ואומר: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי" (שמות לב כו). ישראל עבדו עבודה זרה, ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה, שנאמר: "כי שמרו אמרתך" (דברים לג ט). ואומר: "כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים" (יהושע ה ה). ישראל לא היו מולים, ומי היה מל? שבטו של לוי, שנאמר: "ובריתך ינצורו" (דברים לג ט).[10]

וכך הרמב"ם מסכם את הדברים, תוך תוספת שלא כתובה ממש במקורות:

יעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם, וצווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותם חוץ משבט לוי שעמד במצוות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה.[11]

הרב אלעזר לנדאו[12] אף רואה בטענה זו מקור למנהג שבקריאת התורה של תענית ציבור אין המתפללים חוזרים בקול רם אחרי דברי הקורא בתורה בזמן קריאת "לוי", בניגוד ל-"כהן" ול-"ישראל":

אנו נוהגים בקריאת התורה בימי התענית דהציבור עונים "שוב מחרון אפך" בפסוקים הראשונים שקוראים לכהן, וכמו כן עונים הציבור בקול רם הזכרת שלש עשרה מידות, וגם סוף הפסוק "וסלחת לעונינו" בקריאת הפסוקים לישראל, אבל בקריאת הפסוקים שקוראים ללוי אין הציבור עונים כלום, משום דכל תענית שקוראים בו "ויחל" הוא על צרה הבאה לישראל על פקידת עונותיהם, ואין שום פקידה אשר לא נפקד בו מחטא העגל… לפיכך כיון דהרבה מישראל היו נלכדים בחטא הזה, וגם אהרן הכהן אף שהיה אנוס וכוונתו היה לשמים בכל זאת היה צריך כפרה וסליחה… לפיכך בקריאת הפסוקים של הפרשה ההיא לכהן ולישראל הציבור עונים ומזכירים פסוקי דרחמים אשר בתוך הפרשה להתפלל עליהם. אבל שבט לוי שלא היו כלל בחטא העגל ועדיין הם בתומתם כי מעולם לא עבד השבט הזה עבודה זרה, על כן בקריאת הפסוקים להלוי העולה ממכון שבטו אין הציבור עונים ומתפללים עליו מאומה, למען יהיה לו לאות כי שבטו הוא נקי מאותו החטא ואין הציבור צריכים להתפלל עליו.[13]

 

ברם, קרה בהמשך שלפחות בן לוי אחד – וצאצאיו אחריו – עבד עבודה זרה, כפי שמסופר בעניין פסל מיכה:

וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא. וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי. וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו. וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה. וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן.[14]

ובהמשך, גדוד משבט דן גנב ממיכה את פסלו ואת הבחור הלוי, הם הקימו את הפסל בעיר דן שכבשו אותה, והלוי ואחר כך צאצאיו עסקו בפולחן הפסל, כפי שנאמר:

וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ.  וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה" (שופטים יח ל-לא).

לפי הגמרא, לוי זה הסורר אינו אלא נכדו של משה רבנו:

"ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם", הא גופא קשיא, אמרת "והוא לוי", אלמא מלוי אתי, "ממשפחת יהודה", אלמא מיהודה אתי!… "ויהונתן בן גרשם בן מנשה", וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא… מתוך שעשה מעשה מנשה, תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה, תלאו הכתוב ביהודה.[15]

אולם, בניגוד למה שמשתמע מהגמרא, המלבי"ם משתדל ללמד זכות על אותו לוי:

"וילך הלוי": ספר שתחלה לא רצה להשכיר את עצמו לעבודה זרה והלך ממנו. ואחר כך "ויואל הלוי", נתרצה "לשבת את האיש", רצונו לומר לא להיות לאב ולכהן רק לשבת בביתו איזה ימים. "ויהי הנער כאחד מבניו", אוכל על שולחנו, ואחר כך על ידי שישב בבית רשע נגרר אחריו.[16]

 

וכן קרה שבימי עזרא, הלויים סירבו לעלות לארץ ישראל, כפי שנאמר: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם" (עזרא ח טו). בעקבות זאת, עזרא קנס את הלויים ותיקן שלא יקבלו מעשר שני, כפי שמובא בגמרא: "מפני מה קנסו לוים במעשר?… שלא עלו בימי עזרא"[17]. לפי הרמב"ם, קנס זה היה תקף רק בתקופתו של עזרא, כפי שהוא כותב: "עזרא קנס את הלויים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא יינתן לכהנים, לפי שלא עלו עמו לירושלים".[18] הרב קורקוס[19] מבאר: "לא קנס אלא לאותם שבזמנו, וכן בדין כיון דלכולי עלמא קנסא הוי מפני שלא עלו, למה יקנוס הבנים בעוון אביהם?".

 

תפקיד הלוויים

  • במדבר בשרות המשכן

בתקופת נדודי עם ישראל במדבר סיני, כאשר כעין בית המקדש התקיים באופן ראשוני על ידי משכן נייד הניתן לפירוק ולהרכבה, היה מוטל על הלויים התפקיד לפרק ולהרכיב את המשכן, וכן לשאתו בדרך ממקום למקום, על פי החלוקה הבאה: משפחת קהת נשאה את כלי המשכן – הארון, השולחן, לחם הפנים ועוד, ומפאת קדושתם של הכלים נדרשו הקהתים לשאת את הכלים בידיהם, ולא בעגלה, ככתוב: "כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו". משפחות גרשון ומררי, הנושאות את קרשי המשכן ויריעותיו, קיבלו לשם כך עגלות. בזמן חנייתם של בני ישראל במדבר, חנה שבט לוי במרכז מסביב למשכן ואזור חנייתם כונה בשם מחנה לויה אשר קדושתו הייתה גדולה מקדושת כלל מחנה ישראל.

  • בארץ ישראל בשרות בית המקדש

הלויים – כמו הכהנים – היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עבדה שבוע אחד.

שני תפקידים היו ללויים במקדש: תפקידי שמירה, ותפקידי שירה ונגינה. השומרים היו מוצבים אף כל הלילה ליד שערי המקדש[20]. לויים אחרים היו ממונים על סגירת השערים בלילה ופתיחתם ביום. בנוסף, הלויים היו משוררים בזמן הבאת קורבנות הצבור: קורבנות התמיד בבוקר ובערב, וקורבנות החובה אחרים הבאים במקדש. יחד עם השירה של הלויים הייתה נגינה בכלי שיר: בנבלים וחלילים וחצוצרות ובצלצל. מלבד שני תפקידים אלה, היו הלויים מסייעים לכהנים בעת הצורך בעבודות שונות במקדש, כגון בשחיטת הקרבן והפשטת עורו. כך כותב הרמב"ם:

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י ח), ומצות עשה להיות הלויים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש… עבודה שלהן היא שיהיו שומרים את המקדש, ויהיו מהם שוערים לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהם משוררים לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר: "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'" (דברים יח ז), אי זהו שירות שהוא בשם ה'? הוי אומר זו שירה. ומתי אומר שירה? על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבים הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכים הבאים בפני עצמם אין אומרים עליהם שירה.[21]

 

  • בכל הזמנים כמורי הוראה

אולם, תפקידם של הלויים לא הצטמצם לעבודות פיזיות בלבד, אלא נמסר להם גם תפקיד רוחני ממדרגה ראשונה. כך כותב הרמב"ם בנידון:

למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י), לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלים ולא זוכים לעצמם בכוח גופם, אלא הם חיל ה', שנאמר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" (שם יא), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ" (במדבר יח כ).[22]

אגב, לפי הרמב"ם, תפקיד זה האחרון לא נשמר רק לבני לוי:

לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד אומר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז ה).[23]

ברם, כל זה בתנאי שלא יטיל את עצמו על הציבור, כפי שמעירים פרשניו. כך כותב הרב רקח[24]:

אך יש להתבונן על פי מה שכתב רבנו פרק ג דתלמוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את ה'… מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו… שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל"", על כן משמע דעל כל פנים ישתדל במלאכה כדי שלא יטיל עצמו על הבריות.[25]

וכן בתקופתנו הרב חיים קנייבסקי:

אין כוונת רבנו שיקח מהבריות, שהרי בפרק ג מתלמוד תורה הוא התרעם על זה הרבה, אלא כוונתו שיעשה השתדלות מועטת והקב"ה ישלח ברכה במעשה ידיו ויוכל להתפרנס בכל מה שצריך לו.[26]

כך שקיימת הבטחה מצד הקב"ה שהשתדלות מינימאלית תספיק לו להתקיים, כפי שהוא מבאר בהמשך דבריו:

אמרו אצל כהנים "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", זה זרעו של אהרן. מכאן אמרו: רוב הכהנים עשירים הם, שנאמר: "ברך ה' חילו". וגבי תלמיד חכם אמרו: נקטינן צורבא מרבנן לא מעני.

ברם, הרב קנייבסקי לא יכול להתכחש למציאות שקיימים תלמידי חכמים עניים. אבל גם לעובדה זו יש לו הסבר: "ואף על גב שאנו רואים שיש תלמידי חכמים וכהנים שהם עניים ואביונים, זהו כשהקב"ה יודע שזה טובתם".

הרמב"ם היה בגדר "נאה דורש ונאה מקיים", באשר לאחר פטירת אביו רבי מימון, הוא התפרנס מן השותפות בעסקי אחיו דוד שעסק במסחר באבנים טובות והיה "נושא ונותן בשוק ומרוויח ואני יושב לבטח"[27]. ברם, כידוע, סמוך לשנת 1177 האח טבע באוקיינוס ההודי, כשבידו ממון רב של הרמב"ם, והוא נאלץ להתפרנס ממקצוע הרפואה שלמד בצעירותו. לא עלה על דעתו לבקש מקהילתו לתמוך בו כלכלית.

 

סיכום

מתברר כי שבט לוי תמיד היה מלא התלהבות ערכית ודתית, אלא שקרה שהתלהבות זו הייתה מוגזמת, כמו במעשה השמדת שכם, או מכוונת לאל הלא נכון, כפי שקרה בפסל מיכה. גם קנאותו של פינחס שייכת לאותה קטגוריה, אלא שהיא מתייחסת לכהונה בלבד ולא זיכתה את שבט לוי בכללו. בתוך שכזה, הם היו ראויים למלא את התפקיד הרוחני שהיה מיועד להם. ליד תפקידים שונים בניהול בית המקדש, שלא דרש את נוכחותם של כל בני לוי אלא כל פעם חלק קטן ממנו, היות ובני הלוי היו משוחררים מעול הפרנסה, הם יכלו להתמסר ללימוד עיוני ולשמש כמורים ופוסקי הלכה ליתר העם.[28]

 

[1]  בראשית מט ה, על פי פסיקתא זוטרתא (לקח טוב).

[2]  רש"ר הירש בראשית מט ו.

[3]  כלי יקר בראשית מט ז.

[4]  רש"ר הירש בראשית מט ז.

[5]  "ספר צוואות השבטים" הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואותיהם של בני יעקב אבינו לבניהם. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. על פי דעתם של החוקרים, נראה כי הספר נכתב בידי יהודים במאה השנייה לפנה"ס או לכל המאוחר במאה הראשונה. הספר נכתב כנראה בשפה העברית, אך שרד כל השנים עד ימינו בתרגום יווני. במשך השנים נוספו לספר תוספות מאוחרות על ידי נוצרים.

[6]  צוואת לוי הבן השלישי ליעקב וללאה, פרק ה, א-ד.

[7]  בבלי יומא סו ע"ב.

[8]  במדבר רבה (וילנא) במדבר ג.

[9]  מדרש תהלים (בובר) מזמור א.

[10]  ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סז.

[11]  הלכות עבודה זרה א ג.

[12]  הרב אלעזר לנדאו (1788-1831) הוא הנכד של ה-"נודע ביהודה".

[13]  יד המלך (לנדא) הלכות עבודה זרה א ג.

[14]  שופטים יז ז-יג.

[15]  בבלי בבא בתרא קט ע"ב.

[16]  מלבי"ם שופטים יז י-יא.

[17]  בבלי יבמות פו ע"ב.

[18]  הלכות מעשר א ד.

[19]  רבי יוסף קורקוס (1492-1565).

[20]  משנה מדות א ה.

[21]  הלכות כלי המקדש ג א-ב.

[22]  הלכות שמיטה ויובל יג יב.

[23]  הלכות שמיטה ויובל יג יג.

[24]  טורקיה 1690-לוב 1768.

[25]  מעשה רקח על אתר.

[26]  דרך אמונה על אתר. וראו בהרחבה פירוש המשנה אבות ד ה ד"ה "ולא קרדום לחפור בהם".  

[27] מתוך איגרת לרבי יפת הדיין, איגרות הרמב"ם בעריכת יצחק שילת, עמ' רל.

[28]  כך גם נהגו תרבויות זרות שונות, הן פגניות והן נוצריות: הכוהנים או הנזירים של דתות אלו היו פנויים ועסקו בפעילות אינטלקטואלית, תהיה רמתה אשר תהיה.

התגובות סגורות