תועלת הקדיש

תועלת הקדיש

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה:

כשם ששוקלים זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלים עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולים אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.[1]

מדברי הרמב"ם עולה כי דינו הסופי של האדם נגזר בשעת מיתתו ולא יכול לחול בו שינוי לאחר מכן. הדברים מפורשים יותר במה שכתב במקום אחר:

אין אחר המוות שלימות ולא תוספת, ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו: "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט י), אלא במצב אשר ילך האדם, בו יישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה… וזה העניין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובביאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן.[2]

ברם, ניתן למצוא במקורות דעות אחרות, לפיהן משתמע כי מאזן האדם אינו נקבע סופית ברגע המוות. משמע מהם למשל כי יש בידי האדם להמתיק את דינו של אביו אחרי מותו. כך כותב הספרי בעניין עגלה ערופה: "כפר לעמך, אלו החיים, אשר פדית, אלו המתים, מגיד שהמתים צריכים כפרה"[3]. ובגמרא:

היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.[4]

זאת אומרת לכאורה שמעשי הבן באים לכפר על חטאי אביו, ומסוגלים להקל על עונשו בעולם הבא. קביעה זו מסתמכת על דעת חז"ל הגורסת שמשפט הרשעים בגיהינום שנה אחת בלבד, כפי שמובא במשנה: "שנים עשר חדש משפט רשעים בגיהנם"[5]. אמנם רש"י מסביר: "עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו"[6], אלא שמקשים עליו כדלהלן:

לפי מה דמשמע מרש"י כאן צריך עיון, דמאחר דקיימא לן כיבוד אב משל אב, אמאי חייב לקבל יסורי אביו!? אבל לפי המבואר ברש"י בסוכה ניחא, דמשמע דאינו אלא לשון כבוד, אבל אינו מקבל למעשה על עצמו יסורי אביו.[7]

כך שאין להבין את דברי רש"י על פי פשוטם. בכל אופן, בניגוד לרש"י, הפרשנים האחרים מבינים שמשמעות ההצהרה "הריני כפרת משכבו" היא שבידי הבן יש כוח להמתיק את דינו של אביו בגיהינום, כפי שכותב למשל הבית יוסף, הסובר שהבן יכול לכפר על חטאי ההורה גם לאחר מותו, ובכך לשנות את מעמדו לטובה ולהמתיק את דינו. הבית יוסף מסתמך על הספרי הנ"ל וטוען כי החיים יכולים לכפר על מעשיהם של המתים, ולא זאת בלבד, אלא שהמתים זקוקים לכפרה זאת. אלה דברי הבית יוסף:

מה שנהגו להזכיר נשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם, מצאתי בשם ה"ר שניאור שמעתי שיש בדרש [ספרי, בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, א-ט)] "כפר לעמך ישראל", אלו החיים. "אשר פדית", אלו המתים. מגיד שהמתים צריכין כפרה… ונראה דעל זה סמכו העולם בהא דאמרינן פרק קמא דקידושין "אומר הרי אני כפרת משכבו תוך י"ב חודש", שמע מינה דמתכפרים המתים בחיים בגופם והוא הדין בממונם.[8]

הבית יוסף ביטא את עמדתו גם בשולחן ערוך: "נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים", ומובא שם בשם המרדכי "ומזכירין נשמותיהם, דהמתים גם כן יש להם כפרה ביום הכיפורים"[9].

המשנה ברורה מוסיף הערה לשונית "ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים, רצונו לומר "לחיים ולהמתים". והוא מוסיף:

המתים גם כן יש להם כפרה ביום הכיפורים, כשנודרין בעבורן, דאמרינן "אלו היה חי היה נותן גם כן צדקה", ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן. אבל בעבור רשע אינו מועיל. ואם התוודה קודם מותו יש לומר דיש לו כפרה וכצדיק חשוב. ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו, בכל גווני מועיל להקל דינו, דברא מזכה אבא (על פי בבלי סנהדרין קד ע"א).[10]

המשנה ברורה רומז למאמר חז"ל: "ברא מזכי אבא"[11]. מהו פירושו? לפי המהרש"א:

לפי שדרך קצת רשעים שאין רוצין שיהיו בניהם כמותן אלא שיהיו צדיקים, ועל כן ברא מזכי אבא שאביו אף על פי שרשע הוא היה מוכיחו להדריכו בדרך טוב.

כך שמדובר בזכויות שרכש האב הרשע בחייו. אבל יתר המפרשים מבינים את המאמר הזה כפשוטו, שיש כוח בידי הבן להוסיף זכויות לאב אחרי פטירתו. עובדה היא שיש במקורות טקסטים הטוענים בצורה מפורשת כי בידי הבן להשפיע על גורל אביו הנפטר, כדלהלן:

אמר רבי יוחנן בן זכאי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מצאתי אדם אחד שהוא מלקט עצים, דברתי לו [דבר] ולא החזיר לי, ואחר כך בא אלי ואמר לי: אני מת ולא חי, אמרתי לו אם מת אתה, עצים למה לך? אמר לי: רבי, האזין לי עד שאומר לך דבר אחד, כשהייתי חי אני וחבירי בפלטרי היינו עוסקים, כשבאנו כאן גזרו עלינו גזר דין שריפה, כשאני מלקט עצים שורפין את חברי, וכשהוא מלקט עצים שורפין אותי. אמרתי לו: דינכם עד מתי? אמר לי: כשבאתי לכאן הנחתי אשתי מעוברת ויודע אני שזכר הוא, בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הוליכהו לבית רבו למקרא, בשעה שהוא אומר "ברכו את ה' המבורך" מעלין אותי מדינה של גיהנם.[12]

וסיפור דומה הובא במסכת כלה רבתי ב ט, על פי התרגום לעברית מאת ספר הרוקח:

למה היתום אומר קדיש? משום מעשה שהיה. מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כסבור עשרה טעונין, והיה רץ בהם כסוס שהוא רץ. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ואמר לאותו האיש: למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדוניך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה אני מעשיר אותך. אמר לו: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. אמר לו: מה זו ומה מעשיך? אמר לו אותו האיש: מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב בעצים ושורפין אותי בהם. אמר לו: בני מה היה מלאכתך בעולם שבאת הימנו? אמר לו: גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאלמלא היה לעני זה בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך" ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך", או יאמר "יתגדל" ועונין אחריו "יהא שמיה מברך", מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות, ואותו האיש לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו תורה שאין לאותו האיש אהוב בעולם. באותו שעה קבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדנו תורה ויעמידו לפני הצבור. אמר לו: מה שמך? אמר לו: עקיבא. ושום אינתתך? אמר לו שושניבא. ושום קרתך? אמר לו דוקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו ישתחקו עצמותיו של אותו רשע, שאל על אשתו אמרו לו ימחה שמה וזכרה מן העולם, שאל על בן, אמרו לו הרי הוא ערל אפילו מצות מילה לא עסקו בו. מיד נטלו רבי עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית, ויצאה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד לו. הלך ולמדו תורה וקריאת שמע וי"ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך, יתגדל, יהא שמיה רבא, באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות. מיד בא לרבי עקיבא בחלום ואמר: יהי רצון מלפני הקב"ה שתנוח דעתך בגן עדן, שהצלת אותי מדינה של גיהינום. מיד פתח רבי עקיבא ואמר: יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור.[13]

על כן פוסק הבית יוסף כדלהלן:

על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא, ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית, לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה תפילה.[14]

גישה זו מניחה כי החטא נתפס כדבר שיש לו קיום עצמי, כך שניתן על ידי מעשים טובים – לאו דווקא של החוטא עצמו – לסלק עצם החטא, באמצעות קורבנות וכדו'. אבל כאמור, אגדות אלה אינן תואמות את דעת הרמב"ם.

 

נמצאנו למדים כי קיימות שתי גישות מנוגדות בדבר האפשרות לתקן ולהמתיק את דינם של הנפטרים על ידי פעולות של החיים: שיטת הרמב"ם, השוללת אפשרות זאת, לעומת שיטת יתר הראשונים והאחרונים, כגון הבית יוסף והמשנה ברורה, המחייבים אותה.

גישתו של הרמב"ם תואמת את תורת הגמול שלו, לפיה נפש הרשע נכרתת מיד עם מותו, כך שלדעתו אין מציאות לגיהינום[15]. בכך נשללת כל אפשרות של המתקת דינו על ידי שאריו. באשר לשיפור מעמדו של הצדיק הזוכה להישארות הנפש, הרמב"ם קובע כי מקומו בעולם הבא נקבע לפי רמת הישגיו בעולם הזה – "הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה"[16] – ולא לפי הזכויות שהוא צבר כתוצאה מקיום מצוות התורה כשלעצמן. חיי עולם הבא, על פי שיטת הרמב"ם, היא הנאה מזיו השכינה, שמשמעה הנאה רוחנית – "ונהנים מזיו שכינה, שיודעים ומשיגים מאמיתת הקב"ה"[17]. רק הנפש שהוכשרה לקליטתה, על ידי השגת המושכלות, מסוגלת להשיגה. לכן לא יתכן שפעילות כלשהי של אדם, כגון בן, ידיד או חסיד, יהיה בכוחה לשנות את גורלה של נפש אדם אחר, כגון הורה, חבר או אדמו"ר, בעולם הבא. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הלכות תשובה ג ג.

[2] פירוש המשנה אבות ד, יח.

[3] ספרי דברים רי ח.

[4] בבלי קידושין לא ע"ב.

[5] עדויות ב י.

[6] רש"י על קידושין לא ע"ב ד"ה הריני כפרת משכבו.

[7] דף על הדף קידושין לא ע"ב.

[8] בית יוסף, אורח חיים סימן רפד אות ז.

[9] שולחן ערוך, אורח חיים תרכא, ו. דין זה תואם את נוסח האזכרה המקובל "יִזְכּוֹר ה' נִשְׁמַת… בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵר צְדָקָה בַּעֲדוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה תְּהֵא נַפְשׁוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמַת… השְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן וְנֹאמַר אָמֵן".

[10] משנה ברורה  תרכא, יח-יט. יש לתמוה כיצד מתן צדקה מועיל אחרי י"ב חודש, שגם דינם של הרשעים כבר נסתיים אז.

[11] בבלי סנהדרין קד ע"א.

[12] אליהו זוטא (איש שלום) פרשה יז.

[13] פירושי סידור התפילה לרוקח, קז.

[14] בית יוסף יורה דעה סימן שעו, וראו שולחן ערוך יורה דעה שעו ברמ"א.

[15] ראו בהרחבה יצחק איזק ואלכסנדר קליין, בנבכי התשובה, פירוש על הלכות תשובה של הרמב"ם, ג ו.

[16] הלכות תשובה ח ג.

[17] שם ב.

התגובות סגורות